לקראת העימות הראשון: אמריקה מחפשת "הפי אנד"

הסופרבול הפוליטי של ארה"ב -העימותים הנשיאותייםבין דונלד טראמפ לג'ו ביידן- יוצא לדרך. אך בניגוד לליגת הפוטבול האמריקנית, המנצח בעימותים (שלושה בסך הכל) לא בהכרח יזכה באליפות. למעשה, מה שייאמר בעימותים האלו כמעט ולא ישנה דעות של בוחרים מתנדנדים. הדרך שבה הדברים ייאמרו - אולי כן. מי שבדרך כלל מרוויח מהעימותים הוא היריב של הנשיא. די בכך שהוא על אותה במה עם האיש החזק בעולם כדי לתת לו נופך של לגיטימיות, ואם ביידן יצליח לעמוד במשך 90 דקות שלמות ולהשיב מלחמה שערה, הוא יקבל דחיפה תדמיתית משמעותית.

אין ספק שהחשיפה של ה"ניו יורק טיימס"על אודות דו"חות המס של טראמפ מהשנים האחרונות תביא להתעסקות גדולה בסוגיה בעימות היום, וטראמפ יתבקש שוב להשיב על הטענות שהוא מסתיר נתונים על מצבו הפיננסי. עם זאת, מומחים בארה"ב לענייני מסים טוענים בעקבות החשיפה של "הטיימס" כי אין כל אינדיקציה של פעילות פלילית בחלקים שנחשפו. למעשה מדובר ככל הנראה בדו"חות שמראים שטראמפהצליח להשתמש בחוקי המס כדת וכדין כדי לקבל הקלות מס והוצאות מוכרות כפי שנהוג בעולם העסקי. "חוקי המס מלאים בהזדמנויות שונות לתכנון לגיטימי וחוקי של המס. בדרך כלל אתה חייב לסכן חלק ניכר מההון ולספוג הפסדים במשך שנים כדי שתוכל לנצל אותן", כתב מומחה בשם ריאן אליס בטוויטר.

הוא הוסיף כי טראמפ, כמו רבים בארה"ב, תרם לארגונים שונים כדי שלא יצטרך לשלם מסים. "ייתכן שיש לו הוצאות מטורפות וגם הכנסות מטורפות, אך ההוצאות מפוזרות על פני זמן רב כדי למקסם את הקיזוזים. אין פה שום דבר חריג".

כך או כך, המומנטום של העימותים הוא הדבר הכי חשוב שמועמד (מכהן או לא) יכול לקבל מהעימותים האלו. בשנת 1960, הסנאטור הצעיר ג'ון פ. קנדי קיבל את מה שרצה מהעימות והפך להיות דמות פוליטית שוות ערך לסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון מהמפלגה הרפובליקנית בעקבות הצלחתו בעימות (בין השאר משום שניקסון התעלם מהצורך להתאפר ולהתגלח לפני העימות ההיסטורי). ברגע האמת, ניקסון הפסיד בפער קטן במספר האלקטורים (ובפער זעיר במניין הקולות הארצי).

בסופו של דבר, כאשר יש נשיא מכהן שמבקש כהונה נוספת, המרוץ הוא תמיד משאל עם על אודותיו, והעימותים הנשיאותיים הם הקדימון למשאל העם וההזדמנות שלו להוכיח כי מגיע לו מנדט נוסף מהבוחרים.

ביל קלינטון גם הוא ניצל את העימותים כדי להפגין עד כמה הוא יודע לדבר ישירות לבוחרים לעומת ג'ורג' בוש האב, שלמרות ההילה של מלחמת המפרץ וסיום המלחמה הקרה, לא "עבר מסך".

כך או כך, הן דונלד טראמפ והן ג'ו ביידן יודעים שהעימותים לא יכריעו בבחירות, אבל מצד שני הם יודעים שכל התבטאות, שולית ככל שתהיה, כל מעידה, גם אם רגעית, וכל סאונד־בייט בלתי מוצלח או העוויית פנים שתיתפס במצלמה, יכולים לתפוס כותרות ולהשתלט על האג'נדה למשך שעות וימים. מבט חטוף של ג'ורג' בוש האב בשעונו באחד העימותים בשנת 1992 הפך אותו לשק חבטות למשך ימים.

עד כמה העימותים חשובים השנה? נראה שבכלל לא, כפי שרוב האירועים במערכת הבחירות עד כה לא גרמו לתנודות בסקרים. הבוחרים כבר עיצבו את דעתם ומעורבים היטב במערכת הבחירות ושיעור הקולות ה"צפים" קטן באופן חריג במערכת הבחירות הזאת. מה שיכריע את הבחירות בסופו של דבר זה לא הבטחה כזו או אחרת של טראמפ או ביידן, או אפילו לא התבטאות אומללה של אחד מהם (הציפיות משניהם כל כך נמוכות, ששום דבר לא ידהים את הבוחרים).

מה שיכריע את הבחירות בסופו של דבר הוא אם אחד המועמדים יצליח להצית את הדמיון של אמריקה ולרכוב על גל בלתי עציר של אופטימיות, תקווה ואנרגיה, כפי שטראמפ הצליח לעשות בשבועיים האחרונים של בחירות 2016. השנה טראמפ ניצב בפני אתגר לא פשוט, בין השאר משום שהוא כבר לא האאוטסיידר. אך מעבר לכך, יש לו אתגר מתמטי: בוחריו נלהבים מאוד, אבל שיעורם באוכלוסייה קטן יותר מאשר בשנת 2016 והקואליציה שלו מאבדת בהדרגה את הקולות שהכריעו את הבחירות: לבנים ללא השכלה גבוהה.

עבור ביידן המשימה לא קלה גם כן: בוחריו אינם להוטים, וגם אלו שמאוכזבים מטראמפ עשויים להישאר בבית או להצביע שוב לטראמפ בגלל אינטרס כלכלי (טראמפ נתפס באופן עקבי, אפילו בעידן הקורונה, כמי שהכי מתאים לנהל את הכלכלה, ששברה שיאים עד לאחרונה). שני המועמדים מקווים, שכמו הוועידות הארציות של מפלגתם, יצליחו להשיב רוח במפרשים של הקמפיינים המדשדשים שלהם באמצעות העימותים. אך כמו כל מערכת בחירות, למרוץ יש דינמיקה משלו. וייתכן שהאירוע המכריע של בחירות 2020 יגיע משום מקום, רגע לפני יום הדין.