כיפור בבית: כך בנינו לעצמנו מתווה תפילה

אם לא היינו מחליטיםלהתפלל את כל הכיפורים הזה בבית, ייתכן שלעולם לא הייתי יודעת שהבנים מעדיפים לשיר את הפיוטים בניגון מזרחי, ורק הבת שלי איתי במזמורי פולניה פינת קרליבך.

בתי הכנסת של אפרת הוכרזו מזמן כסגורים, וגוגל דוקס עם קפסולות מצומצמות הועבר בווטסאפים, אבל החלטתי שבחג הזה אפשר להתכפר מהמרפסת. בואו נהיה קצת ברסלבים, אמרתי לארבעת המתבגרים העמוקים שכבר מזמן עברו אותי בגובה, נתפלל מול הנוף למרות שהצום יהיה הרבה יותר קל בלי נעלי בד וסחרחורת מהמדרגות לבית הכנסת.

זה התחיל טוב. כשלא ממהרים למניין אפשר לאכול ממש עד השנייה האחרונה - כי מי יתפוס לך מקום כש"כל נדרי" מתקיים בסלון; זה המשיך מרגש כשכולם חזרו מצחצוח השיניים לבושים לבן בלי שבקשתי; וזה התפתל יצירתי כשהתברר עד כמה אנחנו יהודים - קשה למצוא נוסח אחיד לתפילה אפילו אצלי בבית.

לא שיערתי שאצטרך לערוך תיאום ציפיות עבור חמש נפשות שחיות בצמידות מופרזת שנים רבות, אך מתברר שטעיתי. כשם שאין הזמנותיהן בבורגרס בר זהות - כך אין העדפותיהן בתפילת יום הכיפורים שוות. סיימנו פעמיים שלוש עשרה מידות וביקשתי טיים אאוט. הכורסאות הוורודות הפכו לספות הפסיכולוג - מי אוהב להתפלל כיצד ולמה.

45 דקות של שיח שלא עלה 450 שקלים, ישבנו ובנינו לעצמנו מתווה תפילות פנימי ראוי, קשוב לכל צורך עדתי, סובלני ומוזיקלי.

תהיתי על הפער בין מה שאני מצפה מהמנהיגות לבין הנחת שבה מצאנו כאן פתרון. הורים ופוליטיקאים זה לא אותו דבר, וכנראה הבוחרים שלך הם קהל שבוי כאשר את יולדת אותם.

הפלגנו בבטחה, מאוחדים, אל עבר "אבינו מלכנו". עם תום התפילה הגבאית הכריזה שתפילת שחרית תתחיל בהתאם ליקיצה הטבעית. לפני שנרדמנו, שקענו בארבע שעות של משחקי קופסה.

ב"נעילה" ידענו יותר מתמיד להעריך את בית הכנסת, אבל לתפילה הרגילה השחלתי עוד אחת: לשנה הבאה עם משפחתי הבנויה. לתלפיות.