"לא ספרו אותנו"
עמי שאולי, אחותו של נעים דוד ז"ל, לוחם הנדסה קרבית שנפל במלחמה, מספרת: "גדלנו במשפחה של שמונה ילדים, שתי אחיות ושישה אחים. כשאבינו נפטר נעים היה בן 13, ואמא שלנו גידלה את כולנו לבד.
"במלחמת יום כיפור נעים היה נשוי טרי זה חמישה חודשים, והוא בדיוק התבשר שאשתו מזל מצויה בהיריון בחודש שני. כשהוא גויס למלחמה הוא נשלח לחזית, תחילה לרמת הגולן, ובהמשך עבר לחזית המצרית. אחרי שצה"ל צלח את התעלה הוא הגיע לאזור האגם המר והצטרף לכוח צנחנים. במהלך פעילותו, הכוח ספג אש מירי צלפים, אז המפקד ביקש מנעים להקים עבורם חומת דיונה שתחסום את הסכנה.
"נעים היה פלס. כשעלה עם המכבש והכף הוא חטף אש, נסוג לאחור אבל לא ויתר ועלה פעם נוספת. בפעם השנייה צלף פגע לו בלב ולאחר כרבע שעה של מאבק הוא נפטר, בעודו ממלמל על אשתו שהיתה בהיריון.
"הוא נקבר תחילה בקבר ארעי בחצרים, ואחרי חמישה חודשים נערכה לכבודו הלוויה צבאית עם אלפי משתתפים וגופתו הועברה לחלקה הצבאית ברחובות.
"חודשיים אחרי הלווייתו, נולד בנו בביה"ח קפלן ושמחה הולצברג ערך את הברית. ברית שאני לא מאחלת לאף אחד.
"במשך שנים האחים השכולים לא נספרו על ידי משרד הביטחון. כשהייתי מתקשרת אליהם, היו עונים לי 'מי את?'. כשניסיתי לברר מה ההנחיות באשר לביקור קבר אחי, נאמר לי שלא אוכל להתרחק יותר מקילומטר מביתי. אז לנסוע לסופר־פארם אפשר ולבקר את אחי לא? אני אזרחית שומרת חוק. ביום הזיכרון הקודם נהגתי לפי ההנחיות והקדמתי לפקוד את קברו שבוע לפני. בדרך כלל כל המשפחה עולה לקבר ביחד, וביום הזיכרון הייתי מלווה רק בבתי הבכורה. זה היה מאוד מתסכל, אבל אי אפשר היה לנהוג אחרת, אני מבינה את ההחלטה. מצד שני, קשה לי מאוד עם ההגבלה הזו".
"זכרו את הבנים"
לוטנברג יוסק שכל את בנו איתן במלחמת יום הכיפורים, בעת שנלחם באזור קנטרה וניסה לחלץ פצועים במשך כל הלילה של יום הלחימה הראשון. "שמעו את איתן כל הלילה נלחם אחרי שהטנק שלו נפגע. הוא דיווח, ירה בהמון כוחות מצריים וניסה להבין לאן לחלץ את חבריו הפצועים. בבוקר הקול שלו נדם מהקשר והוא היה נעדר עד שמצאו אותו כתשעה חודשים אחרי. על הקרב שלו באותו לילה הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל.
"בכל מקרה לא השתתפתי השנה באירועי יום הזיכרון, למרות שאני יו"ר יד לבנים תל אביב. סברתי שעדיף שההורים, שרובם נושקים לגיל 90 ויותר מצויים בסכנה, יישארו בביתם ויישמרו. לכן לא עליתי לקבר של איתן ביום הזיכרון אלא אני אעלה עם המשפחה לקבר ביום שבו הוא נפל בקרב.
חשוב להדגיש שהמחיר של ההחלטה לא לעלות ביום הזיכרון לא היה בכך שלא פקדתי את הקבר. להורה כמוני אין באמת צורך ביום הזיכרון. אני עם איתן כל השנה. אני עולה הרבה אל הקבר וחושב עליו כל הזמן. מה שחשוב לנו כמשפחות שכולות הוא הזיכרון הלאומי, החיבור של העם אל הבנים שנפלו".
"שהקורבן הגדול שהבנים הקריבו עבור עם ישראל לא יישכח. חז"ל אמרו בצורה כללית כי 'חזקה על המת שישתכח מהלב אחרי 12 חודשים', אבל אנחנו ההורים השכולים רוצים שעם ישראל יזכור את המחיר ששילמו המשפחות והבנים. מבחינתי, זו הנקודה החשובה ביותר בכל האירועים והטקסים למיניהם. לכן גם הבנתי למה החליטו שלא יעלו השנה לקברים ביום הזיכרון שעבר, כי בשנה רגילה מגיעים אלפים רבים לקריית שאול בתל אביב להיות עם המשפחות. קבורים כאן נופלים רבים. אלא שהשנה בגלל מחלת הקורונה היה ברור לי ולכולם שאין שום סיבה לסכן את המשפחות. בפועל לא היתה אפשרות לשמור על ריחוק כי הבנים קבורים בסמיכות רבה אחד לשני והאלפים הרבים היו מדביקים את ההורים וזה לא היה נכון. עם זאת, מה שחשוב לנו זה הזיכרון".
"הפעם לא נוותר"
כבר 46 שנים שעופר אשכנזי ומשפחתו עולים לקברו של אחיו, אברהם אשכנזי, שלוש פעמים בשנה: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בערב יום הכיפורים ובשמחת תורה, היום שבו נפל אשכנזי ז"ל בחזית המצרית בעת שהיה לוחם בהנדסה קרבית במלחמת יום הכיפורים.
השנה בצל הקורונה וההגבלות הנוקשות שהוטלו, החליטו בני המשפחה שלא לעלות לקבר ביום הזיכרון, והם מאוד מקווים שיוכלו לעלות בימים הקרובים, בשני המועדים הנוספים.
"ביום הזיכרון יכולנו להתעקש ולעלות, אבל לא רצינו לגרום אי נעימות לשוטרים. היה לנו קשה עם זה, אבל אנחנו דור אחר. אנחנו כבר לא צעירים. אחותי מאוד מבוגרת, ושמרנו על עצמנו מהקורונה. אז כולם היו מפוחדים מהקורונה, אבל היום הפחד נגמר. הפעם לא נוותר, ואנחנו מתכוונים לעלות לקבר אם לא יהיו בעיות של החמרת הסגר", ציין עופר אשכנזי בשיחה עם "ישראל היום". לדבריו, "גם עכשיו, כשהחמירו את הסגר, עדיין ההוראות לא היו ברורות מספיק ואנחנו לא יודעים כל כך מה יהיה. ביום הזיכרון האחרון זה היה מאוד מתסכל עבורנו שלא נתנו לנו לעלות לבית הקברות. זה ההרגל שלנו".
לדבריו, "ההורים שלנו נפטרו כבר מזמן, אבל כל המשפחה מגיעה לקבר, זה עניין של הרגל והיה לנו מאוד קשה שלא לעלות. נעשה את המקסימום לעלות גם הפעם".
"פוגעים לנו בזיכרון"
רמי סווט שכל את אחיו, יאיר סווט, ביום השני למלחמת יום הכיפורים. "אחי היה מ"פ בחטיבה 7 בגדוד 77 של אביגדור קהלני. הוא נפל בקרבות של היום השני, י"א בתשרי, ואנחנו עולים אל הקבר שלו בכל שנה בתאריך הזה. השנה כיבדתי מאוד את ההחלטה שלא לעלות ביום הזיכרון לקבר למרות שחשבתי שזו החלטה מוטעית כי אנשים מספיק אחראים".
רמי, שמכהן גם כיו"ר המרכז לזיכרון של מלחמת יום הכיפורים, אומר כי "פעלנו לאשר את עליית המשפחות עכשיו אל הקברים כי חלק מההורים כבר מעל גיל 90 או סמוך לגיל הזה, וזו עלולה להיות הפעם האחרונה שהם יפקדו את קבר בנם. אבל לי אישית חמוץ קצת, כי בכל שנה היו מגיעים החברים, האחים לנשק, והיו נמצאים עם המשפחה ומספרים סיפורים, אך השנה זה נאסר.
"הותר רק למשפחות לעלות ולכן זה יהיה חסר. אני לא בטוח שיהיה אפילו מניין לקדיש. זו טעות לדעתי, אני את אחי זוכר במשך כל החיים - כל השנה וכל רגע. העלייה לקבר מבחינתי היא היום שבו הציבור והמדינה כולה מכירים במחיר שהמשפחה שלי שילמה, הרי יאיר נהרג בשביל ערך עליון מהחיים שלו ולכן עצוב לי שפוגעים ביום הזה ושנהיה שם רק המשפחה בלי החברים. זה פוגם בזיכרון. אין לי את החיבור לעם שאני מצפה לו כל כך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו