"לא כצאן לטבח": נכדו של אבא קובנר הפך ללוחם בסיירת צנחנים

"לפעמים אני מרגיש שאני יותר 'הנכד של' מאשר נעם, אבל זו גאווה. אין ספק שיש תחושת פספוס גדולה על כך שלא הכרתי את סבא. הלוואי ויכולתי לשבת על כוס קפה איתו", מחייך נעם דיטסהיים קובנר (20), נכדו של מנהיג הפרטיזנים והמשורר אבא קובנר, שהיה בין היתר ממקימי חטיבת גבעתי. 33 שנים בדיוק לאחר שנפטר סבו, מצביע נעם ברגליים ומקיים הלכה למעשה את המשפט האלמותי של סבו "לא כצאן לטבח" כלוחם בסיירת צנחנים.

אבא קובנר (1918 – 1987) היה משורר, סופר ואמן. הוא שימש כמנהיג פרטיזנים בגטו וילנה ולאחר השואה היה מראשי חבורת "הנקם" שניסתה לנקום בנאצים. את המשפט "לא נלך כצאן לטבח" טבע בדצמבר 1941, לאחר שנודע לו על הרצח המסיבי של העם היהודי. באספת התנועות החלוציות הוא הבהיר כי "התשובה היחידה לאויב היא התנגדות". במלחמת העצמאות שימש כקצין התרבות של חטיבת גבעתי ועודד את לוחמיו באמצעות דפים קרביים שכתב, ביניהם משפט מפורסם במיוחד - "טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!".

נעם בן ה-4 מפקיד את אקדחו של סבו // צילום: יד ושם

נעם אמנם לא זכה להכיר את סבו אך הוא מספר שהסיפור הייחודי שלו מלווה אותו בכל רגע בחייו. כשהיה בן 4, הוא הלך עם סבתו להפקיד ב"יד ושם" את האקדח שקיבל אבא קובנר ממנהיג המחתרת הקודם בגטו וילנה ושליווה אותו עד יום פטירתו ב-1987. ב-2018, במלאת 100 שנה להולדתו של אבא קובנר כתב נעם שיר על סבו בשם "מה אם" שבו הוא מספר על השפעתו על חייו. את השיר ביצע בהופעה לזכרו של סבו והוא מספר כי היה זה ערב מרגש במיוחד "הרגשתי שהוא שומע אותי".

בנובמבר האחרון, אחרי שנת שירות בפנימיה בנוער בסיכון, שבה לדבריו השתכנע לצאת לשירות קרבי משמעותי ("לא הייתי בתיכון להוט לשרת בקרבי, ובשנת השירות המחשבה שלי השתנתה והחלטתי לדחוף את עצמי לקצה"), הוא התגייס לגדוד הסיור של הצנחנים. "מאז שהתגייסתי אני מרגיש שסבא מלווה אותי בדרך כלשהי. בכל פעם שיש אתגרים פיזיים, מסעות או ניווטים, אני מדמיין אותו וחושב מה הוא היה עושה, איך הוא היה מתגבר על האתגר. אני חושב על הדברים שהוא עבר וזה נותן לי כוח".

"מרגיש שסבא לצידי" // צילום: דובר צה"ל

גם היום, קרוב לשנה לאחר שהתגייס, רוחו של סבו מובילה אותו קדימה. היום הוא יום האזכרה לפטירתו של אבא קובנר, ונעם מספר שהוא מספר בכל מקום בגאווה שזהו סבו. "אומנם ככל שעוברים השנים אנשים פחות מכירים אותו, אבל אני עדיין פוגש הרבה אנשים ששמעו עליו בשיעורי ההיסטוריה או במוזיאון. אני מאוד גאה לספר שהוא סבא שלי".