1. אנחנו מאבדים בהדרגה אמון בהנהגה, ברשויות, במערכות הציבוריות. אלה ממילא מנגנונים שחיים על תודעת משבר נצחי. מתי אין "מצוקת בתי הספר" או "משבר במערכת הבריאות"? מתי בעצם הפסיקו המושחתים להימאס עלינו, ומתי הם חשבו על משהו אחר חוץ מהכיסא שלהם? אלה נעימות מוכרות, שמנוגנות עכשיו, בצדק, בפורטיסימו.
ארכיון // צילום: Newsenders
אם כי, בכנות, אני פשוט לא יודע אם קבלת ההחלטות בישראל אמנם לחיצה וסחיטה כפי שמציירים אותה, או שהיא פשוט קשובה לרחשי הציבור ומודעת לגבול היכולת שלו לספוג איסורים ולהכיל הגבלות. אני גם מסרב לקבוע בפסקנות אם הבעיה היא חוסר החלטיות והיעדר מדיניות סדורה, או שזה הרושם שנוצר מזרם עיקש של הדלפות ושמועות שנלווה בזמנים אלה לתהליך קבלת ההחלטות.
זה תהליך שהוא מטבעו רצף אינסופי של הצעות והצעות-נגד, חוות דעת וחוות דעת סותרות, התלבטות, טיוטת החלטה, ערעור, מיקוח, ספין תקשורתי, הפעלת שריר, דחיפת מרפק, עוד קצת מיקוח, ורק בסוף החלטה סופית. כשכל שלב בתהליך הזה יוצא כציטוט באחד המבזקים, הרושם הנוצר הוא של זגזוג אינסופי, התקפלות וחובבנות.
חדרי מלחמה הם במהותם מובלעות של כאוס, ואנחנו צופים במבולקה התזזיתית בשידור ישיר. משעשע לראות איך רבים מאלה שהכריזו על כישלון וזעו באי-נחת מופגן מול הצגת היחיד של נתניהו בגל הקודם ("לא מתייעץ", "לא עונה מספיק לשאלות עיתונאים", "לא משתף את כל השרים") - כמהים עכשיו להחלטיות ולסמכותנות של פעם.
ובכל זאת, אנחנו יכולים לאבד אמון בהנהגה, וטוב שהיא תדע שאנחנו מותשים, נקרעים, מחזיקים ראש מעל המים, מרגישים מרומים. אבל אנחנו בפירוש לא צריכים לאבד אמון בעצמנו.
2. זה נכון, הרושם בשבועות האחרונים הוא של התפרקות. התרופפות משמעת אינדיבידואלית, מפגנים של אגואיזם מגזרי. כל קבוצה נאבקת על "הטבות", כל זרם מתעקש על מימוש זכויותיו. זה כאילו הצלחנו, כחברה, להפסיק לעשן, אבל ברגע מסוים התפתינו לסיגריה אחת, כי מה כבר יקרה, ואז עוד אחת, ואז עוד אחת, והופ - חזרנו לחפיסה ביום. פה הורדנו מסיכה, שם הצטופפנו על בירה, טרפנו, התקהלנו, חטפנו מכל מה שבא ליד, ניצלנו כל פירצה שמצאנו, ואז התחלנו לריב על קדימות בהקלות.
השתחררנו מהר מדי מאביב לקיץ, וטורי הדעה ונאומי התוכחה כבר מספידים את הסולידריות הישראלית.
התפוררה שותפות הגורל, קרסה הערבות ההדדית, זה כל אחד לעצמו, כל מגזר לאנשיו, ו"יד איש באחיו". אני מציע לקבל את רטוריקת הקריסה החברתית הזו בעירבון מוגבל. חלק ממנה נשען התרשמות שטחית, חלק גדול ממנה מגמתי.
אווירת ההתרופפות היא במובנים רבים תגובה טבעית, כמעט מתבקשת, להלם הגל הראשון. השתררה תחושה של התרה, אחרי חודשים של חרדה ודריכות מסוג שלא הכרנו, מול דבר-מה מאיים ואמורפי שטרם הכרנו.
חלק מהמתח הזה היה מוכרח להתפרק בחזרה מהירה, כמעט בולמית, להרגלים הישנים. אבל אסור לשכוח ש"פורקי העול" - כלומר, אנחנו, כולנו, כיחידים או כקבוצות - התגלו בשיא תפארתם בגל הראשון. וזה עוד היה תחת ממשלת מעבר, בשיאו של משבר פוליטי וממשלי מייאש שלא ראינו את סופו. ערבים, חרדים, חילונים - לא היו לנו לא רמדאן, לא פסח, לא יום העצמאות. זו לא היתה צייתנות עיוורת או משמעת של נתינים מבוהלים. זו היתה לכידות חברתית בסיסית.
וזה לא היה כל כך מזמן, בטח שלא מספיק מזמן כדי להספיד את הסולידריות שלנו. היא טבועה בדנ"א הישראלי הרבה יותר מהאגואיזם ומהסחטנות שמכרסמים פה ושם. היא גם לא נעלמה לשום מקום: חפשו אותה בעמותות הסיוע, אצל בנות ובני הנוער המתנדבים, בצוותי הרפואה, במשטרה, בצבא, בפיקוד העורף, ברשויות המקומיות, בשירותי הרווחה, אצל המורים. היא גם תחזור בלי קשר - ואולי על אף - הכעס והאכזבה מההנהגה. מי שקורא בין השורות גם את הפולמוסנים החריפים ביותר אצלנו, כבר מוצא אותות חמים של ידידות. אנחנו הלוא בסירה אחת, לרע - ולטוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו