לאויב הזה גם בצה"ל לא היו מוכנים

על פי נתונים שהתפרסמו במספר מקורות מתגלה שנגיף הקורונה נלחם בצה"ל, ובשלב זה ישנם 825 חיילים חולים, ובהתאם לכך כ-13 אלף מבודדים. נתון מעניין נוסף הוא מיון היחידות על-פי ה"רמזור", אשר חושףמי עומד בראש היחידותה"מודבקות".

הידבקות חיילי צה"ל בנגיף קורונה אינה אמורה להפתיע, אחרי הכל – צה"ל הוא צבא העם, לטוב ולרע. אך יחד עם זאת המספרים אינם נמוכים, ובייחוד כאשר בראש פירמדת ההידבקויות מצויות מספר יחידות לוחמות, אשרהבולטת שבהן היא בית הספר לקצינים- הוא בה"ד 1.

"ממני תראו וכן תעשו" הוא משפט המוכר היטב לכל מי מאיתנו שפקד את בה"ד 1 במצפה רמון, שעד לפני כמה שנים היווה אכסניה לקורסי הקצינים נחלת הגברים. אך כיום ומזה תקופה ארוכה, כל קורסי הקצינים מקיימים את השלב הבסיס בהכשרה בבה"ד 1. יש הגיון רב בכך שכולם, נשים וגברים, יוכשרו לקצונה באותו בית-ספר, אך כאמור יש מחיר להימצאות "כל הביצים באותו סל".

בתחילת ההתמודדות עם הנגיף במרץ האחרון, החמיר צה"ל את הנחיות ההתנהגות והקפיא את יציאתם של לוחמים לחופשה. בהתאם לכך החלה עבודה בקפסולות בבסיסי עורף, וכן חיילים בלתי חיוניים הוצאו לחופשות. אך החל ממאי, בדומה למה שהתרחש ברחבי המדינה, גם בצה"ל הגמישו מעט את הנהלים, וכפי הנראה – זה עשה את שלו. הסוגייה הזו מעוררת תמיהה – מדוע הוגמשו הנהלים בארגון שבו רמת תחלואה גבוהה מסכנת את ביטחון המדינה על כל המשתמע?, הרי דווקא שם סוגיות אלו דורשות הקשחה מעבר לנורמה החברתית.

על אחת כמה וכמה, לא ניתן שלא להרים גבה על שהתחולל בבה"ד 1, זאת לרבות מצב בו רופא ביחידה נדרש, לפי הפרסומים,לזייף נתוני תחלואה. ישנן נסיבות מקלות עבור צה"ל – אחרי הכל מדובר באוכלוסייה צעירה יחסית, מפוקחת, שחלק מהמהות שלה הוא פעולה בקבוצות גדולות – אך כל זה לא אמור להוביל את הארגון לסף ה-1,000 נדבקים. הנתון הזה עשוי להצביע על בעיית משמעת או לחילופין שאננות בקרב שורות המפקדים.

במצב הנוכחי, בו אנו מתוחים ביטחונית הן בצפון והן בדרום, אם יש בשורה שלא היינו רוצים לשמוע היא שהקורונה פוגעת בצה"ל. דווקא הגוף הזה שהוא אוליי היחיד שנמצא תחת קונצנזוס בחברה חייב להישמר מכל משמר בסוגייה הזו. ניתן להניח שפרסום הנתונים מוביל גם להחלטות נוקבות בקרב הקצונה הבכירה באשר לטיפול הנחרץ הנדרש בהקשר הזה – יש להדגיש כי כל עוד מי שנדרש לבידוד חוזר לביתו – המערכת די "מועדדת" הדבקה, וסביר להניח שיש מי שחוגג על זה.

בימים אלו בהם אנו מצפים בכיליון עיניים לכניסה לפעולה עמוקה של מערך "קטיעת שרשרת ההדבקות" נדמה שהארגון אשר אמור להילחם עבור כולנו, מאותגר בתוך עצמו פנימה. רק שבמקרה הזה המשמעות היא הרבה יותר דרמתית מפוטנציאל ההדבקה הקיים בבית ספר, אוניברסיטה או מוסד מקביל. יחידות צה"ל מגוונות באוכלוסייתן, ולא היינו רוצים לחשוב, שבצד הארגון החשוב ביותר ביטחונית, יש לנו תרבית נגיפים לאומית, אליה באים מודבקים וממנה יוצאים מודבקים. הפיתרון שנהגה לעת עתה הוא איכלוס המבודדים במתקני הנופש הצהל"יים בגבעת אולגה ובאשקלון – על תקן "מלוניות צה"ליות".

המציאות הזו, בצד העובדה כי הקמת מערכת קטיעת ההדבקות מוסיפה להתעכב, וככל הנראה תגיע לתפוקה גבוהה בנובמבר, לא טובה עבור צה"ל תפקודית, ואף יותר מכך תדמיתית. היסטורית, במצבי משבר עמוקים, היה זה הצבא שנכנס לשורות החברה ולקח לידיו משימות אשר הוזנחו ברמה הלאומית – זהו אחד היתרונות המובהקים להיותו של הצבא צבא העם, של העם ולמענו. בגל הראשון ראינו פעולה אפקטיבית מאוד של יחידות צה"ל ופיקוד העורף בערים כמו בני ברק, אלעד ועוד – ההישגים היו בולטים.

ואולי זה הסיפור האמיתי של הגל השני, שהוא עגום במיוחד, הוא הציף את כולנו, ועתה גם בארזים נפלה השלהבת.

הכותב היה בעברו מפקד חטיבת שריון בצה"ל, כיום חוקר יחסי צבא וחברה