הזוי: זה האלבום הטוב בכל הזמנים?

רשימת "500 האלבומים הגדולים ביותר בהיסטוריה" של מגזין הרולינג סטון היא מוסד תרבותי חשוב, גם אם שנוי במחלוקת. היא נוצרה לראשונה בשנת 2003 במטרה לדרג בדיוק את שמשתמע משמה, וכבר אז נחשבה בעייתית על ידי חובבי מוזיקה, שהם כידוע האוכלוסייה הווכחנית והקשה ביותר לריצוי. ב-2012 פרסם המגזין האמריקאי רשימה נוספת, מותאמת לרוח התקופה ובתוספת לאלבומים שיצאו מאז. כעת היא יוצאת בשלישית, עם לא פחות מ-154 אלבומים שלא הופיעו באף אחת מהרשימות הקודמות.

נחסוך מכם את 400 המקומות האחרונים, שכן אם להיות כנים - מוזיקה היא עניין של טעם ומדובר בשקלול די סיזיפי של דעות מטעם מנהלי לייבלים, מוזיקאים ושדרני רדיו שונים. אם נוסיף לכך את העובדה שקונספט האלבום ידע עשורים טובים יותר והטענה כי אנו חיים בזמנים שמתקשים לייצר קלאסיקות (מכל סוג שהוא - בין אם מוזיקלי, ספרותי או קולנועי), נראה שכל שנותרנו עמו הן הקלאסיקות הידועות מראש, בתוספת כמה יצירות מצליחות ביותר מהשנים האחרונות, כאלה מהסוג שמגדיר יותר את האמן שהקליט אותן והקריירה המצליחה שלו, מאשר את אסופת השירים עצמה.

אל המקום ה-100 הגיע "Music from the Big Pink" של דה בנד מ-1968. אחריו אל מקום ה-99 הגיע לא אחר מאשר אלבומה הרביעי של טיילור סוויפט "Red" מ-2012, שמכיל להיטי פופ כמו "We are Never Ever Getting Back Togather" ו-"I knew You were Trouble". לא בדיוק קלאסיקה, ועם זאת אלבום המזקק את רוח התקופה ואת הצליל של תחילת העשור הקודם בפופ הבינלאומי. עוד שמות בולטים בחלק זה של הרשימה כוללים את האלבום האייקוני "Master of Puppets" של מטאליקה (97), "Automatic for the People" של להקת אר.אי.אם. (96), "Fun House" של הסטוג'ס (94), "After the Gold Rush" של ניל יאנג (90), (The Doors" (86" ו- "Plastic Ono Band" של ג'ון לנון (85).

כן נמנו עוד אלבומים צפויים למדי (אך מתבקשים באותה מידה) של: DC/AC, דאסטי ספרינגפילד, הסקס פיסטולס, אלביס פרסלי, דה הו, ארית'ה פרנקלין, בוב מארלי, אלאניס מוריסט, קייט בוש, ג'ון קולטריין, ג'יימס בראון, גאנז אנ' רוזס, סטיבי וונדר, לד זפלין, פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס ודיוויד בואי. בגזרת ההפתעות בחלק זה של הרשימה ניתן למנות את "Blonde" של הראפר פרנק אושן מ-2016 (79), והאלבום "Beyonce" של ביונסה כמובן מ-2013 (81).

•כבר נגמר: זה הסוף של "תאג"ד"?

•וובה ואלה סוגרים חשבון עם כולם

גם סקציית 50 האלבומים הגדולים ביותר ברשימה מכילה כמה הפתעות. לצד אלבומים כמו קלאסיקת ההיפ- הופ "The Blueprint" של ג'יי זי מ-2001 (50), האלבום הקרוי על שם להקת הראמונס (47), "Graceland" הפולקי של פול סיימון (46) ו-"OK Computer" של רדיוהד (42), נמנו גם מספר אלבומים שלכל הפחות יגרמו להרמת גבה ובמקרים קיצוניים יותר - לזעם רב. כך למשל ניצב "Lemonade" של ביונסה מ-2016 במקום ה-32 (כשהוא עוקף את "Rubber Soul" של הביטלס שהגיע למקום ה-35, כמו גם את - וזה באמת מקומם, "The Rise and Fall of Ziggy Stardust" של בואי, שהגיע למקום ה-40 והמשונה).

הטעם המילניאלי של מקבלי ההחלטות נכנס להילוך גבוה במיוחד בהחלטה לשבץ את "To Pimp a Butterfly" של קנריק לאמאר מ-2015 במקום ה-19, כשהוא עוקף בסיבוב קלאסיקות על-זמניות כמו "Born to Run" של ברוס ספרינגסטין (21), אלבום הבננה של הוולווט אנדרגראונד (23), "Horses" של פטי סמית' (26) או "Kid A" של רדיוהד, שנחשב לאלבום משנה סדרי עולם וסאונד בעת יציאתו ושיציין בקרוב 20 שנה. למעשה, אותו קנדריק לאמאר עקף ברשימה באופן תמוה, אם לא מקומם, אפילו את "האלבום הלבן" של הביטלס, שהסתפק במקום ה-29.

יתר הרשימה שגרתי וראוי למדי, וטוב שכך. "Back to Black" של איימי ווינהאוס הגיע למקום ה-33 (ברשימה מ-2012, אגב, הוא דורג במקום ה-451) ו-"My Beautiful Dark Twisted Fantasy" של קניה ווסט התברג במקום ה-17. עוד ברשימה: "London Calling" של הקלאש (16), "Exile on Main Street" של הרולינג סטונס (14), "Thriller" של מייקל ג'קסון (12) ו- "Revolver" של הביטלס (11).

•מביונסה עד קנדריק לאמאר: אלבומי העשור

העשירייה הראשונה מכילה בעיקר שמות ותיקים ותקליטים אגדיים שקשה להתווכח על מיקומם כאן. "Purple Rain" של פרינס והרבולושן הגיע למקום ה-8, "Rumours" של פליטווד מק (7) ו-"Nevermind" של נירוונה (6). למקום החמישי ברשימה הגיע "Abby Road" של הביטלס. "Song in the Key of Life" של סטיבי וונדר התמקם במקום הרביעי, בעוד "Blue" של ג'וני מיטשל אייש את המקום השלישי. במקום השני נמצא, איך לא, "Pet Sounds" ההרמוני והיפהפה של הביץ' בויז, ובמקום הראשון ברשימה הבעייתית ונטולת ההיגיון הזו הגיע "What's Going On" של מרווין גיי.