בואו ניקח לדוגמה את סבתא שלי, חיה זוהר לבית סלוצקי. היא נולדה ברובנו, ב־1 במאי 1900. תאריך דרמטי, אם כי אין לדעת האם הוא נכון. סבתא התייתמה מאמה בגיל צעיר. בראשית המאה הקודמת אנשים מתו בלידה, משחפת, מדלקת ריאות, מכל מחלות הילדים. זו מורשת שיכולה להשפיע על הבן אדם גם כשהוא יושב לבטח בדירה נאה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. ולכן אין להתפלא שבשנת 1983 סבתא שמרה כתבה בעיתון שסיקרה את ביקורו של שר האוצר לשעבר, שמחה ארליך, במצדה. כשארליך נפטר זמן קצר אחר כך בעקבות ניתוח מעקפים, שלפה סבתא את גזיר העיתון ואמרה: "הוא היה בשמש בלי כובע. רציתי לכתוב לו שזה מסוכן, אבל לא הספקתי. עכשיו תראי מה קרה לו".
מי שיודעת שילד יכול למות מדיזנטריה - חושדת גם בראש חשוף לשמש הישראלית. סבתא שלי לא היתה זקוקה לקורונה כדי לא לצאת מהבית, שכן עם הגיעה לגיל 60 החליטה שהעולם שורץ סכנות (כמו כן היא גרה בקומה רביעית על עמודים, בלי מעלית) ומוטב להיזהר ממנו. "הציעו לי לצאת קצת החוצה, לשבת קצת בגינה", סיפרה לי פעם. "אבל לא הסכמתי כי כל הזקנות שהיו יושבות בגינה - כבר מתו".
הכרתי את סבתא הרבה אחרי שלב ההיסטוריה הגדולה בחייה. רובנו, מחוז לידתה, היה חלק מרוסיה, ואז סופח לפולין. שינוי לאומיות תוך כדי תנועה הוא אירוע די היסטורי, וזו רק ההתחלה. בנעוריה התרחשו המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ומלחמת העולם הראשונה. היא עלתה לארץ בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת על סרטיפיקט של חיה סלוצקי אחרת, חייתה את טלטלות המדינה שבדרך, ואלה היו פיקניק לעומת מה שעבר על קרובי משפחתה שנשארו בפולין. רובם נרצחו בשואה. הסיפור האישי של סבתא שלי, עקרת בית ואמא לשלושה, היה צבוע כולו בצבעי היסטוריה עולמית ולאומית, שהיה דרמטי יותר מ"נולדתי, גדלתי, עבדתי, התחתנתי, ילדתי, התגרשתי, שנצתי", שזה באופן כללי הסיפור שלי.
לא שמגע ההיסטוריה פסח על חייהם של בני הדור שלי, אלה שקדמו לו ואלו שאחריו. אנחנו הרי חיים בישראל. חיילים עדיין נאלצים לצאת למלחמה מדי פעם, מאבטחים עדיין בודקים תיקים בכניסה לקניונים ולתחנות אוטובוסים, והורים בכל רחבי הארץ פיתחו נוהלי ירידה למקלט עם ילדים על הידיים. יתרה מזאת: מאז מלחמת המפרץ, כל בניין חדש מחויב על פי חוק להתקין מרחב מוגן. ביפן יש רעידות אדמה, במדינת אוקלהומה בארה"ב נמלטים התושבים למרתפי סופה בזמן טורנדו, איתן הטבע של ישראל הוא טילי אויב. אלה בהחלט חיים על השבר הגיאולוגי של ההיסטוריה.
ובכל זאת בעשורים האחרונים הצלחנו להסתדר עם האלמנט ההיסטורי של קיומנו. אנחנו משכנים את הילד הצעיר בממ"ד כי אין לו פז"ם, בוכים בלשכת הגיוס ומחייכים בנימוס למאבטח בקניון. הכנסנו את ההיסטוריה הגדולה למחזור הדם, וטוב שכך עשינו, כי אם חושבים על חוק הממ"דים יותר מדי - בהחלט אפשר להשתגע. והשיגעון לא יפה לבריאותו של עם.
והנה, לקראת השנה החדשה, נתקלנו חזיתית בשתי חתיכות היסטוריה. האחת, הקורונה, קפצה עלינו משוק בעלי החיים בווהאן וסחפה אותנו לתוך מערבולת תחלואה עולמית. השנייה היא מעשה ידינו: חתימת הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ועם בחריין, שמשנה את מערכת היחסים בינינו לבין העולם הערבי. אלה הסכמים שמושתתים על פרדיגמה חדשה לגבי יחסיה של ישראל עם הפלשתינים, שעד עכשיו החזיקו את המפתחות לנורמליזציה של מדינת היהודים באמצעות סרבנות שלום כרונית, התעקשות על השמדת מדינת ישראל בשלבים - וכל זה בהסכמה ובחסות של מדינות ערב. עכשיו הן מוצאות בישראל בעלת ברית מוצלחת יותר ומסוכנת פחות מאיראן.
שנת תשפ"א נפתחת במגמה מעורבת. את חגי תשרי נעבור תחת סגר, ועוד אין לדעת מה יהיה נזקה של הקורונה. היא אירוע מתגלגל ורב־תהפוכות, ומדינות העולם על מדעניהן עוד לא עמדו על טיבה במלואו וגם לא על הדרך הנכונה לנהל את החיים לצידה. גרפים שהיו הטובים ביותר בעולם אתמול - יהפכו לשיא שלילי מחר. והם עוד ישתנו. בכל העולם, וגם אצלנו, ועד שוך המגיפה לא נדע בדיוק אם פעלנו נכון, במה צדקנו, איפה טעינו, מה היה מחיר הטעויות וגם כמה עלה לנו הצדק. כמו לטעויות, גם לצדק יש מחיר.
תוצאות הסכמי השלום שאליהם נכנסנו מרצון, לא ברורות עדיין. כבר ידענו טקסים על מדשאות הבית הלבן, ודרושה ענווה לפני שמברכים על פירותיהם. ובכל זאת, גם אם הטקס נערך במתכונת קורונה, וגם אם היו מי שטרחו להזכיר לנו ש"מעולם לא היתה לנו מלחמה עם דובאי", שלא לדבר על אלה שטוענים שזה לא באמת שלום אלא עסקת נשק - בכל זאת ריח חזק של היסטוריה נישא באוויר: מדינות שסירבו להכיר בקיומה של מדינת ישראל, שהתייצבו לצד אויביה - מניפות בגלוי את דגל ישראל, מברכות על תחילתם של קשרי מסחר, מדע וביטחון, ובעיקר מפסיקות להתייחס למדינת ישראל כאפיזודה זמנית ומוזרה במזרח התיכון.
נכון, המגיפה מעיבה על שמחת השלום ההיסטורי, כי עם כל הכבוד להיסטוריה, אנחנו חיים ברמת היומיום. ואחרי שנים של שגרה אפרפרה ומוצלחת נזרקנו לסגר, לחגי קפסולות, לימודים מרחוק וקשיים כלכליים, ואלה קרובים ומוחשיים יותר מהמזרח התיכון החדש וחיזוק מעמדה של ישראל בתוכו כשותפה, ולא כנטע זר.
אבל המגיפה תחלוף, כדרכן של מגיפות. ילדים ישובו לספסל הלימודים וצעירים לספסל הבילויים ומובטלים לעבודה ומתפללים לבתי הכנסת. ומשפחות יישבו יחד אל שולחן החג ויתלוננו שאי אפשר לאכול כל כך הרבה ויריבו מי יפנה את הכלים. וההיסטוריה החדשה שנוצרה השבוע תחלחל אל מחזור הדם שלנו עד שלא נרגיש בה, וְנֹאמַר אָמֵן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו