הקשישים שלא רוצים להיות לבד בסגר

למרות התחלואה והתמותה הגבוהה שתקפו את אוכלוסיית הגיל השלישי בכלל ואת השוהים בבתי האבות, במוסדות הגריאטריים ובדיור המוגן, בפרט במהלך הגל הראשון, איגוד א.ב.א, שמייצג כ־70 אחוזים מבתי האבות והדיור המוגן בארץ, מדווח כי בשבועות האחרונים חלה עלייה של 10-5 אחוזים בהתעניינות בני הגיל השלישי במוסדות.

"ההתעניינות מתורגמת גם לכניסות, אם כי בהיבט הזה אנחנו עומדים כרגע על עלייה של כ־3 אחוזים במספר הקשישים שנקלטו במוסדות ביחס לחודשים מארס, אפריל ומאי", אומר רוני עוזרי, יו"ר א.ב.א (איגוד בתי אבות ודיור מוגן), "ביוני-יולי התחילה התעוררות, ובאוגוסט היא התחזקה עוד יותר. את נתוני חודש ספטמבר אנחנו עדיין בודקים".

לדבריו, "העלייה היא בעיקר בדיור המוגן, אבל גם בבתי האבות. צריך לזכור שהאנשים בבתי אבות סיעודיים הגיעו מבתי חולים, ושם הם חוטפים חיידקים שהם לפעמים עמידים בפני אנטיביוטיקה ולפעמים אף את נגיף הקורונה. מי שמגיע לבתי האבות הוא במצב קשה הרבה יותר מאשר אלה שמגיעים לדיור המוגן".

עוזרי מוסיף כי "בדיור המוגן העלייה מגיעה, בין השאר, בגלל שקשישים רבים הרגישו בודדים בגל הראשון כשהיו סגורים בביתם וכשילדיהם ונכדיהם חזרו למסגרות; גם אחרי הסגר הראשון, וגם מכיוון שאחרי ההלם הראשוני הם למדו עם הזמן להבדיל בין בתי אבות לבתי חולים ובין מחלקות סיעודיות בדיור המוגן לדיור המוגן הרגיל".

שירה רוזן (72), למשל, עברה לדיור המוגן "אחוזת ראשונים" בראשון לציון ביוני האחרון, חודש אחד בלבד אחרי שהסתיים הסגר הראשון. "חשבתי על זה הרבה זמן כי אני גרושה וגרתי לבד בבית די גדול, אבל דווקא הקורונה האיצה את התהליך שעברתי עם עצמי", היא מספרת, "גם לפני הקורונה הרגשתי שאני נמנעת מהמון דברים שאני רוצה כי אני מתעצלת להרים את עצמי. חשבתי על מקום שגם מבחינת חיי התרבות והפנאי וגם מבחינה אנושית יהפוך את החיים שלי ליותר כיפיים. בתקופת הקורונה התחושה הזאת דווקא התחזקה".

"שומרים עלינו מצוין"

כמו שירה רוזן, גם בינה מאיר (80) נכנסה לדיור המוגן "אחוזת ראשונים" לפני שלושה חודשים. "יש לי כאן הרבה חברות, את כולן שלחתי לפה לפניי ואז גם אני הצטרפתי", היא מספרת בחיוך, "היה לי בית גדול של שבעה חדרים וגינה, וזה היה גדול עלי. נכנסתי לכאן איך שנגמר הסגר הראשון. כאן אני ממשיכה לגור באותה שכונה, עם אותם אנשים, כולל הילדים והנכדים שלי, ששניים מתוך שלושה מהם גרים 100 מטר מפה.

"השכרתי את הבית שלי ועכשיו אני גרה בבית יותר קטן עם הרבה יותר תעסוקה ואני מאושרת. פה היה רק חולה קורונה אחד וכל השאר היו בסדר, שומרים עלינו מצוין".

בתחילת הגל הראשון ד"ר אוריין יצחק ייסד את עמותת "משפחות הקשישים בבתי האבות" בשל השיעורים הגבוהים של התחלואה והתמותה במוסדות המטפלים באוכלוסייה הקשישה. ד"ר יצחק מתייחס בספקנות גדולה לנתוני א.ב.א, שלפיהם חלה עלייה בהתעניינות, הנכונה גם ביחס לבתי האבות.

"א.ב.א, איגוד בתי אבות ודיור מוגן, לא מייצג את כל המוסדות והגופים שבהם שוהה אוכלוסיית הקשישים, ולכן תמונת המצב היא מאוד חלקית, בלשון המעטה", הוא אומר, "הם, יחד עם העמותה לגריאטריה המתכללת מוסדות גריאטריים ובתי חולים שיקומיים, מרכזים ביחד כ־40 אחוזים מכלל מוסדות הקשישים בישראל. לולא המצב הזה, לא הייתי נאלץ להתמודד משפטית עם הרבה מוסדות. במוסדות שמתוכללים תחת א.ב.א או העמותה לגריאטריה אין לי בעיה, תחתיהם נמצאים מוסדות איכותיים יותר והם פותרים את הבעיות בקלות ובתוך דקות. הבעיה היא במוסדות שלא מתוכללים תחת ארגון, שמאלצים אותי להתמודד משפטית בתהליכים שהם הרבה יותר מסובכים מכך".

"איבדו את הסבלנות"

ד"ר יצחק מוסיף כי הבעיה נעוצה בכך שההצטרפות לארגוני הגג כרוכה בתשלום. "אם זה היה בחינם, מובן שכולם היו מצטרפים. היתרון בחברות בארגונים האלה הוא שמול הרשויות ומשרד הבריאות ההתנהלות היא הרבה יותר מוסדרת ומהירה", הוא מסכם, "רוב האנשים בטראומה כי גם בשגרה המדינה נמצאת בחצי סגר. הם מתלבטים בין הפתרונות הקיימים ואם כדאי להביא עובד זר הביתה. קשה לי להגיד מה שיעור האנשים שהעבירו את יקיריהם ממוסד למוסד, אבל רק אלי הגיעו 30-20 בקשות. הרבה אנשים איבדו את הסבלנות כי הם לא היו מוכנים ללכת אחרי ההתנהלות הנוקשה של מנהלי המוסדות, ולמרות הקושי הגדול, העבירו את ההורים".