הברכה והקללה
השילוב של עיוורון, אטימות וערלות לב בחברה הישראלית יביא עלינו צרות גם בשנה ללא מגיפה
שוב כלות שנה וקללותיה, והפעם אין כלל ספק: הקללות היו ברמה אחרת. נכון, השנה הזאת הביאה איתה גם כמה דברים מבורכים: הסכמי שלום מפתיעים שמבשרים על עתיד מעורר תקוות ביחסים בינינו לבין העולם הערבי, ואסור לשכוח גם את החורף הגשום והכנרת המלאה, וכמו תמיד יצאו לאור שירים וספרים, ותינוקות חדשים ומרגשים.
אבל בסך הכל השנה הזאת הביאה לעולם, חוץ ממגיפה אחת שכבר נמאס להזכיר את שמה, בעיקר אווירה חברתית מורעלת, שבה כל אי הסכמה היא הכרזת מלחמה. בקיצור: תש"ף, צאתך לשלום. אף אחד לא מצטער על לכתך. ואם יום אחד עוד נתגעגע אלייך, זה לא יהיה בקטע טוב.
כרגע המצב הוא כזה: מפגיני בלפור לא מבינים מה יכול להיות מידבק בהפגנת המונים. ההמונים שלהם, כמובן. חסידי אומן נעלבים מעצם המחשבה שמישהו יחלה סביב קברו של רב. הרבי שלהם, כמובן. באופן כללי כולנו בטוחים שהמגיפה, כמו כל דבר מחורבן אחר בחיים, לא באמת מסוגלת להתפתח באזורים שלנו.
מי שמקשיב לדקויות זוכה לשמוע דברים מרתקים: הם לא מסתפקים באמירה שעד כה לא נרשמו מקרי הדבקה. הם הולכים רחוק הרבה יותר. לשיטתם, התסריט הזה פשוט לא יכול לקרות. זה בערך מה שקורה כשאנשים לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. הם מתחילים להאמין באיזו חסינות מאגית. ההשגחה, האנרגיה הקוסמית, הקארמה ואפילו הנגיף עצמו - כולם עובדים אצלם. או לפחות נורא מוקסמים מהם.
הרי ברור לכולנו שגם מנוול כמו הווירוס ההוא, קוביד־19, ברגע שהוא יגיע לאומן, הוא מייד יראה את האור. אלא מה? משהו בתוכו ירצה לרקוד ולחבק את כולם, והוא יתחזק ויבין שהוא בן של מלך ואין ייאוש בעולם כלל. דברים דומים, אך שונים, יקרו לו אם הוא ייצא להפגין, ולו לערב אחד, בכיכר פריז.
האמת היא שגם באגפים הרדיקליים פחות של החברה הישראלית יש יותר מדי ישראלים שבטוחים שהם, ורק הם, קצת מעל להנחיות. וזה חמור לא רק בגלל המגיפה עצמה. השילוב המנצח של עיוורון, אטימות וערלות לב הוא מתכון לצרות גם כששום פנדמיה לא מאיימת על חיינו. אנשים מאמינים שהם צודקים, וזה לגמרי נורמלי. הבעיה מתחילה כשתחושת הצדק הופכת לאמונה תפלה בדבר איזו חסינות. לא יודע מה איתכם, אני רואה המון דמיון בין הטענה "ההפגנה שלי לא יכולה להפוך למוקד הדבקה" לבין הטענה "המחנה שלי לעולם לא יצמיח אלימות".
ובקיצור, ברור לי שבפעם הראשונה שבה יתגלה מוקד הדבקה בהפגנות בלפור, אחת התגובות הראשונות שנזכה לשמוע תהיה שמדובר בשתולים של המחנה היריב.
אני רואה דמיון כי הייתי שם. במחנה הדתי־לאומי, שבו גדלתי והתחנכתי, הסתובב זמזום מתמיד על כך שאנחנו הכי טובים. אנחנו מיטב הנוער. כולם חוץ מאיתנו היו נוער דיסקוטקים או נערי הפקר. ריקים וחלולים, או סתם חרדים כפויי טובה וגלותיים שלא יודעים להכיר בנס הגדול של המאה ה־20. מבוקר ועד ערב רקדנו בסנדלים, בחולצות משובצות ובכיפות מתנופפות שנאחזו בקושי על סיכה אחת, ושרנו בקולי קולות "ישיבות נקים בכל מקום בעיר ובכפר", למרות שמעולם לא טרחנו לשאול בעיר או בכפר אם בכלל מעוניינים שם שנקים להם ישיבות בכל מקום.
את עצמנו ודאי שלא שאלנו. הכל היה ברור והוודאות היתה ודאית. האמונה שאתה שייך למחנה האור והצדק היא אושר גדול. ואנחנו לא האמנו. ידענו. ידענו שאצלנו אין עבריינים. ואצלנו לא צומחת אלימות. השאלה לא היתה אם הצדק איתנו, אלא רק מתי העולם יבין את זה.
ובדיוק אז הגיע יגאל עמיר. והיו גולדשטיין, והמחתרת הזאת וההיא, ושאר השמות והפרשיות. פתאום היו לנו עבריינים מהשורה הראשונה. תדמית חובש הכיפה השתנתה בתוך זמן קצר להפליא והתהפכה מקצה לקצה: מסוג של נעבעך, יהודי גלותי ולא לגמרי גבר, שמרים את המכנסיים קצת יותר מדי גבוה, לפרא אדם אלים ומסוכן, משולח רסן וחסר גבולות. עד היום אני קצת מצטמרר בכל פעם שאני שומע מישהו שאומר שבמחנה שלו זה שונה. אצלו מותר להגיד הכל. גם אם זה נשמע מוגזם. גם אם זה נשמע כמו הסתה. אצלו זה בסדר. אצלו זה אף פעם לא יתפתח לאלימות. כך בדיוק דיברו אצלנו.
אפשר להסכים עם סגר החגים או להתעצבן נורא. כך או כך, אני מאמין שהיציאה מבתי הכנסת לתפילות רחוב, חצר וגינה יכולה להיות לא רק אירוע מצער, אלא גם הזדמנות.
כבר חצי שנה שאני מציץ בתופעה המרתקת והלא צפויה הזאת. אני רואה גברים שנראים דתיים מאוד עומדים על המרפסת, מתפללים לראשונה בחייהם ליד בת הזוג שלהם. ליד הילדים. הם מקשיבים לשכנים שמביאים איתם נוסחי תפילה שונים וגישות ומנגינות לא מוכרות. אין לי מושג מה זה עושה להם, אבל ברור לי ששום דבר לא הכין אותם לזה.
ראיתי איך בתוך שלושה או ארבעה שבועות, מניין רחוב אקראי הופך להיות קהילה. איך זה קורה? ובכן, ליהדות יש פטנט גאוני שנקרא קידוש. פתאום אחד המתפללים מוציא מהמרפסת שלו בקבוק ערק ומבקש מכל אחד להגיע עם הכוסית שלו מהבית. בכל זאת קורונה. ומישהו אחר מביא סיר של קוגל, או מגש בורקס ופירות בשביל המצפון. הוא אומר שחוגגים את היציאה שלו מהבידוד, או מהאשפוז חלילה. וכולם מבקשים לדעת את שמו. בשביל הברכה, כן? וזהו.
פתאום לכולם יש שם ופנים מאחורי המסיכה, ומשהו טוב על הצלחת, וזה כבר לא לקט יהודים מקרי שנאסף למניין של חוסר ברירה. זאת כבר קהילה. מישהו חייב לצלם את זה.
גם בהפוגה הקצרצרה בין גלי המגיפה נשמעו המון תלונות מצד בתי הכנסת, שלא כולם מיהרו כל כך לחזור ולהתייצב במקומות המסומנים שלהם. שוחחתי אז עם גבאים ורבנים שנשמעו מתוסכלים ואובדי עצות. הם הבינו שגם אחרי שהכל יסתיים, משהו יצטרך להשתנות.
פעם, לפני הרבה שנים, קצת נמאס לי משגרת בתי הכנסת. הרגשתי שמיציתי וראיתי כבר הכל, והתחלתי להבריז. באותם ימים היתה לנו הופעה בתיאטרון הבימה, ואחד השחקנים היה באבל. כמה דקות לפני פתיחת הצגות הערב הוא עבר בין חדרי האמנים וניסה לגייס עשרה כדי לומר קדיש. הצטרפנו.
חוץ מאיתנו היו שם עוד שחקני תיאטרון, כולם כבר לבושים ומאופרים לקראת ההצגות שלהם. היו שם נזירה אחת פרנציסקנית, שני קצינים נאצים עם שרוולונים אדומים מזעזעים, עוד שלושה יצורים יחפים ומגודלי שיער שהגיחו מההצגה "מלחמת אחים". אני חייב להודות שהאוסף ההזוי הזה ריגש אותי עד דמעות והחזיר אותי לגעגוע הישן. בעיקר הרגע שבו שני הקצינים הנאצים אמרו "אמן, יהא שמיה רבא".
ראש השנה עומד להיות שונה מכל מה שהכרנו. על אחד הספסלים בגינה השכונתית שלנו כבר הופיע השבוע שלט קטן שהודפס במדפסת ביתית. על השלט כתוב "תפוס לתפילת ראש השנה, משפחת XXX". מה שמלמד שגם להרגלים הבורגניים המפונקים ביותר יש יכולת הישרדות מפתיעה.
שנה טובה ובריאה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו