בוושינגטון היינו כחולמים: בהיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי, התחוללה אתמול תפנית

כשהסתיים הטקס שהתרחש אמש (שלישי) בבית הלבןעוד אירוע שלא נראה בו מעולם. עשרות יהודים, חובשי כיפות ומגבעות, קמו בהתלהבות של רגע להתפלל תפילת מנחה. לא רחוק מהם עמדו נציגי ארצות ערב שלקחו חלק בטקס, מוסלמים כדת וכדין, שידעו כי לצידם האגפים הימניים ביותר של הפוליטיקה האמריקנית והישראלית.

אף על פי כן, אלה כאלה היו שותפים להתרוממות הרוח. אלה כאלה רוצים בשלום. רק מי שירה טילים תוך כדי הטקס הבהיר שהוא רוצה במלחמה. ואחרי אירועי אתמול יש סיבות טובות להאמין שמחרחרי המלחמה הפכו למיעוט במזרח התיכון.

הרבה רגעים היסטוריים סיפק דונלד טראמפ לישראל בארבע השנים האחרונות. ירושלים, הגולן, איראן, ההתיישבות ביו"ש. אפשר היה לחשוב שאין עוד שיא שאפשר לשבור. אבל אתמול לרשימה הדמיונית הצטרף שיא השיאים.

בתיווך האינטנסיבי והיצירתי של בכירי ממשל טראמפ, ראש ממשלת ישראל עמד למרגלות הבית הלבן, כשלצידו שני שרי חוץ של שתיים ממדינות ערב המובילות. התמונה הזו והמעמד הזה יחרתו לנצח בתולדות העם היהודי ומדינתו.

באמריקה מקובל שסרט רע מסתיים בסוף טוב. אבל אתמול במדשאה הדרומית, צריך היה לצבוט את עצמך כדי להבהיר שזה לא סרט אלא מציאות. רה"מ בנימין נתניהו חותם שלום עם איחוד האמירויות ובחריין. היינו כחולמים.

נמאס מהאיבה

במדינות ערב, כפי שבא לידי ביטוי בנאומים של שני שרי החוץ - ובפרט של עבדאללה בן זאיד האמירתי שדיבר בערבית אל הקהל שלו בבית - רוצות לשים מאחור את תקופת האיבה. הן מקבלות את ישראל כפי שהיא – מדינה יהודית בארץ ישראל, עם מיעוט ערבי גדול, השולטת בשטחי יהודה ושומרון ושואפת לשלום, אך בלי לסכן את עתידה וביטחונה. עם המדינה הזו מתכוונות איוד האמירויות ובחריין, ואולי גם מדינות נוספות, לשלב ידיים למען העתיד.

אי אפשר היה שלא להתרגש, להתפעל ולהתרשם מהאופן שבו הושג השלום הזה, ששובר כל כך הרבה מוסכמות שסיפרו לנו עליהן. ראשית, כפי שאומר נתניהו כל כך הרבה שנים, שלום משיגים מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה וויתורים. זו, ולא נסיגות פחדניות משטחים, מדינאות מרשימה.

שנית, מי השיגו את השלום הזה? אותם אנשים שבתקשורת השמאל ואצל מומחי השלום למיניהם, משמיצים כלוחמניים, כמסוכנים או אפילו כ"היטלרים חדשים".

כן, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, העמידו באור מגוחך את העלבונות שהתקשורת הישראלית והאמריקנית מטיחה בהם כל כך הרבה שנים. לא פחות חשוב, את מהלכי התיווך עצמם, עשו שני בחורים צעירים, שצמחו בישיבות ולא בתעשיית השלום. בהינף הסכם אברהם אחד, ג'ארד קושנר, אבי ברקוביץ, דיוויד פרידמן ואחרים, השליכו לפח האשפה אלפי מחקרים על "הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי".

במזרח התיכון, ובהיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי, התחוללה אתמול תפנית שהשפעותיה יורגשו עשרות, ואולי אף מאות שנים, קדימה.