ברק אובאמה הגיע לביקור בארץ כדי לחבק את הציבור. להקסימו במתק שפתיים ובזיו של ידידות ובנכונות להבהיר כי הזכות ההיסטורית על הארץ היא הצידוק הבסיסי לתמיכה הגדולה של ארה"ב במדינת היהודים, ולא מוראות השואה. זה מניע חשוב לכל צעד עתידי בזירה המזרח־תיכונית.
בוויכוח שהתפתח שלשום בערוץ 1 טען איתן הבר - שיש לו מומחיות בניתוח התדיינות עם נשיאים אמריקנים - כי אובאמה בא לארץ כפריץ המכתיב למדינת הווסל את כללי ההתנהגות בזירה. זה מעניין, אך אני חולק על כך. אמריקה לוחצת על בעלות בריתה אבל אינה כופה; היא מפעילה את השפעתה, אך מניחה להן לנהוג לפי הבנתן ובלבד שיישאו בתוצאות.
עצם העובדה שאובאמה הגיע לארץ שופע חיוכים מעידה כי אמריקה האימפריאלית מעדיפה את השכנוע על התכתיב. מבחינה זו היא אימפריה הוגנת מכל מה שידעה האנושות מאז ימי רומא.
אך רצון טוב אינו מכסה על מחלוקות או מבטלן. הוא רק מקהה את חריפותן. מה נשתנה הוויכוח על הטיפול במיזם הגרעין האיראני מכל המחלוקות בעבר? ישראל סברה בימים שבהם כיכבו בנימין נתניהו ואהוד ברק במרכז הזירה כי נחוצה עוצמה צבאית אמריקנית לבלימת משטר האייתוללות, והיא מחזיקה בדעה זו גם עתה כששר הביטחון הוא משה (בוגי) יעלון. אובאמה חולק עליה. הוא בדעה שיש זמן וצריך להניח לסנקציות להטביע את רישומן.
אין תכתיב אמריקני לישראל להימנע מפעילות. אך יש הבהרה תקיפה מוושינגטון כי אין התחייבות להיחלץ לעזרת ירושלים אם תתקוף באיראן. להערכתי, בניגוד לדעת כמה משרי השמינייה בממשלה הקודמת, בנימין נתניהו וברק מעולם לא התכוונו ברצינות. הם רצו רק לדרבן את ארה"ב להתייצב למערכה, ובעיקר להביא את אירופה להגביר את המצור הכלכלי על איראן, והשיגו את שלהם.
יש גם כמובן מחלוקת באשר למשא ומתן עם הפלשתינים. האמריקנים סבורים כי יש צורך לזרז את המשא ומתן שהופסק? הם אינם יחידים. במאמר שפורסם בעוד אובאמה עשה דרכו לישראל טען ברק כי יש לחדש בהקדם את המשא ומתן לקראת הסכם קבע, ואם לאו - להסדר ביניים, ואם גם זה לא יצלח - להתמקדות חד־צדדית של ישראל בגושי ההתיישבות ביהודה ובשומרון בלבד. בכמה זה שונה מתפיסת אובאמה?
לא רק הוא. במערכת הבחירות התבטאו בלשכתו של נתניהו כי ייתכן שיהיה צורך בהפסקת הבנייה בהתנחלויות לשנה נוספת כדי לשמוט את השטיח מתחת לטיעוני אבו מאזן. רק צעד כזה יוכיח כי פני הרשות הפלשתינית אינם להסכם שלום מהסוג שהציגו ברק (שנת 2000) ואהוד אולמרט (2009).
ייתכן כי היה על נתניהו לקרב את פיו לאוזנו של אובאמה ולשאול בלחישה מה היא המחווה הישראלית הסבירה כלפי הפלשתינים, שתשכנע את וושינגטון כי אבו מאזן נושא באחריות להיעדר תהליך שלום. אילו ביקש אובאמה עוד שנה של הקפאת בנייה ביהודה ושומרון ובמקומות שמחוץ לגושי ההתיישבות - היה מקום לשקול זאת. לא כמחווה לפלשתינים, אלא לארה"ב.
לממשלה החדשה של נתניהו יש עניין בכך. היא חשודה כי פניה לשימור הסטטוס קוו; שנכונותו של ראש הממשלה לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" היא מן הפה ולחוץ. דווקא לממשלה בהשתתפות נפתלי בנט יש עניין לבטל רושם זה. ממילא מחווה כלשהי כלפי הפלשתינים היא מעתה ואילך בלתי נמנעת. גם סיכול השלום על ידי אבו מאזן בלתי נמנע.
האתגר של ש"ס
יהדות התורה זועמת לאחר שהורחקה מקופת האוצר. היא תאגיד של כיתות אדמו"רים ולא תשתנה בעתיד הנראה לעין. אך חלקו האחר של המחנה החרדי מאוכלס בש"ס, שהיא תנועה ציבורית פעילה. עתה היא מלקקת את פצעיה הפוליטיים. לה יש עתיד.
כרגע האופוזיציה נראית לה כגירוש למדבר, שוד ושבר. אך אם יש בה חיות של ממש, זו הזדמנות נדירה לכוחות חדשים לצמוח ולשנות את פניה העבשים. מין חיים אמסלם ודומיו אשר יפעלו בראש ובראשונה לפרוק את עולו של בית הרב הדגול עובדיה יוסף, שעסקני הפוליטיקה הישנה מצווים בשמו ומובילים את צאן מרעיתם שלא בטובתם הרחק מהשותפות בכלל ההתנהלות הציבורית.
השנים באופוזיציה הן ההזדמנות הגדולה של הקולות המשחרים לתיקון, אם יש כאלה; של צעירים חרדים המבינים כי במאה ה־21 אי אפשר בלי מתמטיקה ואנגלית ונשים בזירה הציבורית ונשיאה באחריות הכללית והצטרפות לקצונה בצה"ל; ושל צעירים הרואים בקצבאות כתם וחרפה לבד מן המקרים הנזקקים באמת.
ש"ס חייבת לקבל החלטה אם היא יושבת על המזוודות וממתינה למשבר הראשון בממשלה כדי לחבור אליה, או אם היא מנצלת את המצב שנכפה עליה כדי להתאים עצמה לעידן של הפוליטיקה החדשה. המתנה לממשלה היא חיבור לאתמול. הנפת נס המרד נגד בית יוסף - או מי שמדבר בשמו - היא התבוננות בגובה העיניים לעתיד. אם לא תייחל לבנימין נתניהו שישוב לגאול אותה מן הבדידות אלא תתקבע במקום חדש בציבוריות החרדית - תירשם תקופת האופוזיציה כנקודת מפנה בתולדותיה. כדאי לה.
חברות בעייתית
מעונו של דן כהן בסביון נחשב כ"בית ועד לחכמים". רבים משופטי ישראל הסתופפו בצל קורתו. גם סופרים ואנשי עסקים ופוליטיקאים. שלוש פעמים שהיתי בביתו ב־12 השנים שהכרתיו עד למנוסתו מהארץ. פגשתי על מדשאת ביתו את מאיר שמגר ואת יצחק זמיר ואת תיאודור אור ועוד עשרות שופטים ופרקליטים בכירים, וגם את אמנון ליפקין־שחק ואביגדור ליברמן ואוריאל רייכמן ואלי לנדאו ורבים אחרים.
אויבי בג"ץ מדגישים בזדון את קרבת המשפחה בינו לבין המגדלור של המשפט הישראלי, הפרופסור אהרן ברק. לא ממש, שכן ילדיהם היו נשואים, אך נפרדו לפני שנים רבות.
כהן ידען ולץ. חביב וסרקסטי. לאחר שנאלץ לפרוש מכס השיפוט נטה לזלזל בעמיתיו לשעבר. סיפר בדיחות, אבל רובן מאוסות ובלשון גסה. בפעם האחרונה נראה במסיבה לרגל מינויה של בלהה גילאור לנשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה. הוא סיפר לנאספים כי החליט ליטול שנת שבתון וללמוד אמנות בניו יורק.
אך כהן לא נחת בארה"ב. מייד המריא להסתתר בפרו והירבה לשוחח בטלפון עם ידידיו בארץ. פעם שלח לי מסר כי ידוע לו מה דעתי עליו, שהוא אכן מושחת, ובכל זאת ביקש למסור דרישת שלום. הנוהג הזה של היותו איש חביב - סימן היכר לנוכלים פוליטיים ועבריינים - גרם לאנשי חוק ומשפט לומר כי בשובו לארץ יחזקו את ידיו ויסייעו לו לעבור את התקופה הקשה, ולא יקיאו אותו מקרבם.
חברותם עימו היא ערך ראוי. נכונותם לקלוט אותו בקרבם היא חלק מהחולי. לא רק מפני שכהן סרח וחשוד בקבלת שוחד בסכומים מסמרי שיער אלא בעיקר מפני שהוא שומר בכספת את שמותיהם של שועי המדינה שעימם חילק את הכסף האסור. הוא מתמיד בנוכלותו.
החדירה לכספת שלו - לאו דווקא לכסף אלא לרשימת הנהנים - היא יעד ראוי לבני האור במלחמתם בבני החושך, שכהן אחד מבכיריהם.
כשהנשיא היה ברוטלי
ערב ביקורו של ברק אובאמה פירסם השבוע גנזך המדינה את הפרוטוקולים מישיבות הממשלה, שנערכו במהלך מסעו של הנשיא ג'ימי קרטר ב־1979. השלום עם מצרים שסוכם בקמפ דיוויד בושש לבוא, והנשיא האמריקני הגיע לירושלים לסכמו.
הוא לחץ על מנחם בגין לקבל את הנוסח שלפניו, וזה סירב. קרטר הניף אצבע לעבר ראש הממשלה באומרו כי הוא חייב לחתום. בגין הדפו, שאינו חייב. אתה חייב, העיר קרטר, שחרף חזותו המאופקת אימץ לעיתים סגנון תוקפני ("ברוטלי" - תיאר אותו שר החוץ משה דיין, שנפגש עימו שנתיים קודם). קרטר התנצל על סגנונו, אבל המחלוקת נותרה בעינה.
המשלחות נפרדו. קרטר ופמלייתו התכנסו במלון המלך דוד בירושלים והתכוונו להמריא למחרת אל אנואר סאדאת במצרים. היה ברור כי הנשיא האמריקני יטיל את האחריות להיעדר השלום על ישראל.
דיין סבר שתוצאה כזאת תהיה הרת אסון. הוא זיהה אצל בגין רצון להתפשר חרף לשונו התקיפה. מה שאירע לאחר מכן זכור לי מקץ 34 שנים כך: בלילה פתח דיין ערוץ אחורי אל עמיתו האמריקני סיירוס ואנס. לא היו טלפונים ניידים, אבל שליחים העבירו ניסוחים בין האישים. גם הטלפון הקווי של בזק פעל שעות נוספות. אחד העדים להידברות הבהולה זכר השבוע כי היה גם מפגש בין דיין לקרטר (איני זוכר זאת).
דיין וואנס היו אנשים שקולים. חפים מהעוינות של קרטר ומהכעס של בגין. האיר כבר השחר כאשר יישרו את ההדורים והגיעו לנוסח מוסכם אשר הוצג בזריזות לשני המנהיגים, והתקבל על דעתם. מה שעלול היה להתפתח באותו בוקר לעימות החריף ביותר בין ארה"ב לבין ישראל הפך לחגיגה. קרטר טס לקהיר כשטיוטת הסכם השלום בכיסו.
דיין לא בחל בדברי שבח, אבל חש מבוכה לשומעם. השבח והמבוכה היו מנת חלקו באותו בוקר. אחר כך שררו - ועדיין מתקיימות - 34 שנות שלום בין שתי האויבות הגדולות והחזקות במזרח התיכון. אם יתקיים השלום עד 2019 אפשר יהיה לצטט מן התנ"ך "ותשקוט הארץ 40 שנה". דיין העדיף את סימן השאלה מימי שאול ודוד: "הלנצח תאכל חרב"?
כמו פעם
בשנתו ה־90 הפרופסור מיכאל סלע סקרן כנער. יש לו עבר מדעי ארוך. זכייה בפרס ישראל. שנים ארוכות כנשיא מכון ויצמן. הוא ועמיתתו רות ארנון ואחרים עמלו על תרופת הקופקסון, אשר בלמה את הטרשת הנפוצה - אותה מחלה שנחשבה מאז המאה ה־19 ל"מסתורית". היא העשירה אותו ואת חברת טבע ומכון ויצמן.
רק שסלע אינו רק פרופסור למדעי הטבע וחתן פרס ישראל. הוא נוכח בהצגת תיאטרון בהבימה ויודע להסביר מה טיב התערוכה במוזיאון הסמוך ולספר בארוחת ערב על עבודת דוקטור העוסקת ברצח יהודי בודפשט בידי הנאצים, שנדחתה באוניברסיטת תל אביב אבל זכתה להערכה בחיפה.
לפי ספרו של הפרופסור יוסי גולדשטיין "פרקי חיים" ידו של סלע בכל. הוא תאב דעת ויש בעברו תרומה לתנועה לאיכות השלטון מתוך הבנתו עד כמה נחוץ לישראל משטר של טוהר מידות ופעילות של בני אור. יותר מכל, סלע הרב־תחומי הוא פרופסור כפי שפרופסורים היו פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו