פסח הוא אחד החגים המשפחתיים ביותר בלוח השנה. אחרי שליל הסדר קיבץ את נידחי המשפחה מארבע כנפות הארץ, מגיע חול המועד, ואיתו שלל אירועים שאותם נחגוג עם קרובינו ביערות, בפארקים ובמוזיאונים (בעיקר אלה שהכניסה אליהם חינם בחסות בנק). בכל המשפחתולוגיה הזו, שבאה בילט־אין בפסח, מסתתרת הזדמנות מצוינת להתעמק באילן היוחסין ולנסות להבין מאין באת ולאן אתה הולך. וזה בדיוק מה שעשיתי ערב החג.
החודש קיבלתי זריקת משפחתיות מכמה כיוונים. ראשית, חגגנו לאבי יום הולדת 87, עד 120, ואת החיבור המשונה בין הדורות אפשר היה לראות כשבתי בת התשע הגישה לו אייפון ועליו אפליקציה של עוגה עם 87 נרות. אחרי שהפוווו הרגיל לא כיבה אותם נאלצנו להתנצל בפניו ולעשות ריסטארט, לא לפני שביקשנו ממנו להביע משאלה.
בזמן הברכות וחלוקת העוגה הסתכלתי על אבי הזקן, ומשק ההיסטוריה המשפחתית היכה בי. תקציר הפרקים הקודמים: הוריי עלו ארצה מהתפוצות. אמי נולדה בפולין ועלתה ארצה מבלגיה אחרי המלחמה ואחרי שאביה וחלקים ממשפחתה נרצחו בשואה. בניגוד לבנותיי, וכמו לרבים מבני הדור השני, היה לי רק סבא אחד. אני מודה שגרמנים יכולים לבקש סליחה כמה שהם רוצים, אבל לי תמיד יהיה חשבון פתוח עם העם שלקח לי את הסבא שלא הכרתי.
אבי עלה מאיטליה לפני המלחמה, וכך ניצלו בני המשפחה. השיוך העדתי שלי טיפה בעייתי. באופן רשמי אני חצי פולני וחצי איטלקי, מה שאומר שלא ברור אם אני אשכנזי או ספרדי. אני כמובן מנצל את המצב לטובתי, ומשתמש במרחב התמרון הזה כדי להיעלב כמו ספרדי ולהתנשא כמו אשכנזי. כשמדברים בחדר על אופנה, תרבות, כדורגל ונשים אני מבהיר לנוכחים שאני איטלקי. מצד שני, אני מספר לכולם שאני פולני כש... האמת - כמעט אף פעם. להיות פולני בארץ זה לא כזה שוס, בייחוד לא בזמן האחרון. אז אני מוותר ויושב לבד בחושך.
בילדותנו ספגנו, אחיי ואני, מזה ומזה. אמי, שהיא בשלנית דגולה, הבינה - עם שאר העולם - שהמטבח האיטלקי ינצח בתחרות מול המטבח היהודי, ושלרגל הקרושה אין סיכוי מול הפסטה בולונז. היא השכילה לקחת מסבתי האיטלקייה את מיטב המתכונים ושילבה יפה את שני הזרמים. ככה, יום אחד היינו אוכלים פיצה ופסטה (מתוצרת עצמית!), ולמחרת חיכה לנו על השולחן כבד קצוץ. לפעמים אמא היתה מתבלבלת ומכינה פיצה קצוצה ופסטה כבדה, אבל מכיוון שהיינו רעבים, סלחנו לה.
מפלס ההתרגשות שלי עלה עוד קצת השבוע, כשבמאית ששמה יעלה לוי צימרמן שלחה לי דיסק תפילות אורגינלי של יהודי איטליה מבית הכנסת בפירנצה. חלק מהמנגינות הכרתי. הן החזירו אותי בשנייה ארבעים שנה אחורה, לבית הכנסת של סבי ברמת גן. כשהשמעתי את הדיסק לאבי ראיתי שהוא דומע מגעגועים, ואני בעקבותיו.
קהילת יהודי איטליה בארץ בשנות החמישים והשישים היתה צנועה וזעירה. הגברים לבשו חליפות שלושה חלקים, חבשו כובעי צילינדר כמו פעם, ותפילותיהם נשמעו כאילו הושפעו ממנגינות שכניהם הנוצרים. את התפילות מלווה נגינת עוגב: מתברר שיהודי פירנצה הכשרים, שלא רצו לחלל שבת, העסיקו גויים שינגנו בשבילם בעוגב בזמן שהם מתפללים. ממזרים.
בדיסק נשמע גם קולו של סבי עליו השלום, אומברטו ג'נאצני, שהוקלט בשנת 1959 שר פרקי חזנות. הוא לא היה זמר במובן ה"דה־וויסי" של המילה, ויש להניח ששרית חדד לא היתה מסובבת אליו את הכיסא, אבל הוא בהחלט היה מוסיקלי. וגם כוכב. על הבמה בבית הכנסת שלו לא עמדה מכונת עשן אלא ספר תורה, והמעריצות השרופות לא זרקו עליו חזיות אלא סוכריות, וגם זה בשבת חתן.
אבל איפה אני ואיפה הוא. הוא שילב לימודי חולין ולימודי דת והיה גם רופא וגם רב. הוא למד רפואה באוניברסיטת פיזה, ואולי זו הסיבה שמדי פעם בפעם אפשר לתפוס אותי עומד ככה, על העוקם.
החיים של משפחת אבי באיטליה היו ממש דבש. וזה לגמרי הגיוני. פירנצה נמצאת בחבל טוסקנה היפהפה, מרובה הכרמים, העשיר בתרבות, המשופע ביין טוב ובבגדים יפים. אבל שבוע בלבד אחרי חגיגת הבר־מצווה של אבא שלי, באפריל 1939, עזבו בני המשפחה את המדינה שבגדה בהם בחוקיה הגזעניים המבישים. הם היו איטלקים גאים, אבל תחת מוסוליני הפכו לאזרחים סוג ב'. סבי פוטר מעבודתו כרופא, אבי אנצו ודודי פרנקו (איזה שמות) גורשו מבית הספר. כשהבינו שרוחות רעות מנשבות, החליטו לעלות ארצה. פה, בארץ זבת חלב ודבש, הם אכלו הרבה קש ממש כמו עולים חדשים אחרים, אבל זה לא הפריע להם להשתתף באופן פעיל בבניית הארץ.
* * *
לפני כמה שנים צילצל אלי יגאל תומרקין (אבא של יון. בורים) וסיפר לי שעל גג של כנסייה בסאן מיקלה, בעיר לוקה שבאיטליה, ניצב פסל בעל פרצוף עגול שמאוד דומה לי. כשנסעתי לשם ומצאתי את הפסל, הופתעתי לגלות שאכן, יש דמיון מסוים ביני לבין הכרוב. נרעש מהתגלית חזרתי לארץ מייד ותבעתי מאבי הסברים. הוא גימגם משהו על זה ששורשי המשפחה עברו גם דרך לוקה, ויש בהחלט מצב שאחת הסבתות של הסבתות, איזו פרחה מאגף השרלילות של המשפחה, מעדה רחמנא ליצלן באופן חד־פעמי עם גוי משומד. אנחנו רק בני אדם, ובתנאים מסוימים, תחת התאורה הנכונה ואחרי כוס יין טוב, כל אחד יכול למעוד. זה קורה במשפחות הכי טובות.
העניין עדיין בבדיקה, וכרגע אנחנו מחפשים עדים שחיו באזור בתקופת הרנסנס. אני בספק אם החיפושים יולידו משהו, אבל מכיוון שהאפיפיור פאולוס השני הוא יליד סוסנוביץ, העיר של אמא שלי, ולמקרה שבכל זאת יש בי איזשהו שביב נוצרי, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולאחל בהצלחה לאפיפיור החדש. אומרים שהוא אדם סובלני ושיש לו יחסים מצוינים עם יהודים, ואני רוצה לומר לו שהיהודי שבי מצטער על כל הקטע עם ישו, ועד כמה שזה תלוי בי, זה לא יקרה שוב.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו