ההפגנות מול בית ראש הממשלה והאמירה הבוטה של ליברמן להפר את הוראות הממשלה בנוגע לסגר מייצגות את הבעיה: חוסר יציבות שלטונית וערעור סמכות השלטון החוקי. זה לא נושא לידיעה של 60 מילה על עגל שנולד במטולה עם שני ראשים. זה הסיפור הגדול בחודשים האחרונים.
אבל החשיפות האחרונות לגבי התנהלות הפרקליטות נותנות את ההסבר. הפרקליטות ומי שעמד בראשה אז ומי שעומד בראשה היום הם מקור עיקרי לערעור סמכות הממשלה והעומד בראשה. לא צריך לבנות קומה גבוהה יותר של קונספירציה להפלת השלטון באמצעים משפטיים. די להתבונן בהתנהלות של פרקליט המדינה היוצא בשלושה נושאים שמשתקפים אחד בשני כדי להבין את הבעיה.
הנושא הראשון והחמור ביותר הוא מותו של המורה יעקוב אבו אל־קיעאן בעת פינוי המאחז הבדואי אום אל־חיראן. השני, כל מה שקשור לתמלילי שאול אלוביץ'. השלישי, כפי שנחשף בתחקיר של עמית סגל בחדשות 12, ההודאה במייל של שי ניצן, כי תיקי ראש הממשלה הם "אינטרסים של המדינה שצריך לשקול" אל מול התנהגותו "הבלתי נסבלת" ו"השערורייתית" של המפכ"ל. אסור להתעסק במקרה מוות כי זה יעשה טוב למי שרוצה ברעת המערכת "ודי לחכימא".
המטרה של הפרקליטות, וזה יגיד כל משפטן, היא לא להיות קבלנית הרשעות, אלא מה ששי ניצן אומר שאיננו חשוב: להגיע לחקר האמת. יש אתיקה מקצועית ויש אתיקה של שירות ממלכתי. עובדה שהתנהלות הפרקליטות בפרשת התמלילים האבודים של אלוביץ' הקפיצה אפילו את פרופ' מרדכי קרמניצר ב"הארץ". משפטנים העירו כי קרמניצר יכול היה לשבת בשקט ולא להגיב; אבל הוא בחר להשמיע קול ברור בנושא.
ההיבט הנוסף החשוב בנושא אום אל־חיראן הוא חשיפת דפוס התנהגות מצד פרקליט המדינה. אם במקרה מוות הוא מטייח, אז אנחנו כבר מבינים את דפוס ההתנהלות בתיקי ראש הממשלה. בשני המקרים חקר האמת לא חשוב. כמובן, שבתיקי רה"מ ההשקעה בחקירות היא ביחס הפוך לרצון להגיע לחקר האמת. ראינו שבתיק 4000 יש ניסיון להגיע להרשעה בעבירה שניצן הודה בראיון כי היא חסרת תקדים, אבל "תמיד יש פעם ראשונה".
אפשר להניח שהמפכ"ל אלשיך היה מודע לצרה המשפטית שנחתה על המשטרה. זאת הוכחה כמה האירוע של פינוי אום אל־חיראן היווה קו פרשת מים בהתנהלות המפכ"ל לשעבר מול ראש הממשלה תוך שהוא הופך לשפוט של הלכי רוח בתקשורת ובזרם הפוליטי שדחק באותה עת להביא את חקירות נתניהו להכרעה בכיוון מסוים.
כל ההתנהלות הזאת של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי גורמת לכך שראש הממשלה עלול להפוך לברווז צולע. נתניהו מוכיח יכולת ביצוע גבוהה בתחום המדיני והביטחוני. בענייני פנים אפשר לראות שגורמי האופוזיציה הפוליטית והפקידותית דוחפים לכיוון של אנרכיה כדי לחבל בתפקוד הממשלה. האמירה של ליברמן היא המרדה גלויה, והיא חושפת בגלוי את המטרה שאחרים אולי היו מעדיפים להסוות.
לידתו של מיתוס
"פורט היורון" של השמאל האמריקני החדש ב־1962 חשובה לא פחות מהמניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס
המהפכה של שנות ה־20 באירופה הגיעה באיחור לארה"ב של שנות ה־60 של המאה הקודמת. בכתבות ובמאמרים רבים, הכותבים בארה"ב מרבים לחזור לשנות ה־60 ולערוך השוואות. אבל כמאמר המשורר - "כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש".
שנות ה־20 במאה הקודמת חוללו מהפכה שהתוצאות הפוליטיות שלה ידועות: תנועות טוטליטריות בדמות הקומוניזם והפשיזם. לראשונה, הנוער, הצעירים, חתכו את הקשרים עם העבר. החלו לבלות עם בני ובנות גילם, לטייל, לערוך מסעות ללא ליווי הורים. ההורים וכל מי שעבר את גיל 30 נשאר מאחור תוהה ובוהה. זאת היתה התוצאה הברורה של מלחמת העולם הראשונה. רקדניות בלט עברו לרקוד כמעט בעירום. כולם נהיו אקטיביסטים. צמחה תרבות להט"בית. המרקסיזם ומהומות הרחוב היו מתובלים בהדוניזם, דקדנס והרבה שמחת חיים. גם אלה שהתנגדו למהלך החברתי־תרבותי שסחף את גרמניה, אוסטריה, צרפת, איטליה ומרכז אירופה, הסכימו שמדובר בחוויה משחררת. פתיחת חלון ענק שמאפשר לנשום שוב באופן חופשי אחרי מלחמת הגזים וכל המסורות המחניקות; במקום ואלס, ג'אז.
משהו מזה הגיע גם לאמריקה, ושם קראו לזה שנות ה־20 השואגות; דור הג'ז. באירופה זה היה עם הרבה יותר סמים, בארה"ב עם משקאות חריפים אסורים. אבל זה לא סתם שמיטב הסופרים נהרו לאירופה הצרפתית, הגרמנית או השוויצרית. שם היה מרכז האקשן.
בשנות ה־60, כעבור 40 שנה, מי שיש לו זיכרון חי מהתקופה, זוכר קודם כל את השחרור וסוג של הנאה חושית שבמרכזה המוזיקה המדהימה, החדשה - והקולנוע. יש מלומדים בישראל שראו מקרוב את מאורעות מאי 68' בפריז או את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה או שריפת בניינים באוניברסיטת קולומביה. הם נעו בעקבות החוויה לעבר השקפה שמרנית.
אבל החוויה הבידורית המשחררת היתה המנה העיקרית בתפריט בצד הזה של האוקיינוס בלב המדבר המזרח־תיכוני. כל הג'אז הזה, אם אפשר להשתמש בביטוי, היה מלווה בתחושות עליונות והישגיות משכרות של תרבות המערב. וזאת למרות כל הסגידה החדשה למהפכות העולם השלישי עם כל הרוצחים שהודפסו אחר כך על חולצות טריקו אדומות. הג'ינס, הביטלס, הטיסות לחלל ולירח, הגלולה - אלו היו העיקר. מלחמת ששת הימים היתה מעין טיסה מוקדמת לירח. חלק נשארו שם כסהרורים עד עצם היום הזה. עם כל האקטיביזם הפוליטי בהשראת השילוש הקדוש של הו צ'י מין, מאו דזה דונג וצ'ה גווארה, האלילים האידיאולוגיים היו שחקני משנה.
אבל הם היו מיתוסים שהחלו להזין את המניפסט שמעטים יודעים עליו אפילו היום. זוהי הכרזת פורט היורון מ־1962. כדי לסכם קודם כל את ההבדלים המהותיים בין אז להיום: המהפכה שהיתה בעיקר תרבותית היתה קודם כל פצצה של הנאה, שמחת חיים ושחרור משנות ה־50 המחניקות והמדכאות. ולא משנה כמה המסרים של שנות ה־60 נתפסים אולי ככוזבים, בעיקר בצד הפוליטי. היה לכל זה תוקף, בזכות עצמו. מזוודת הקסמים הכחולה של אריק האדום החזיקה הרבה יותר הפתעות נעימות מהאינטרנציונל, פרשי בודיוני וחגיגות היובל למהפכת אוקטובר.
באופן פרדוקסלי, אותו מחנק, אותו אקלים של פחד, אותה אווירה של טוטליטריות אלימה שממנה רצו להשתחרר בעבר, מלווים את הפעילות שנקראת "מחאה". במקום וודסטוק יש לך את הרובע הכבוש בסיאטל או המהומה המתמדת המלווה כבר בהרוגים ובחורבן עירוני בפורטלנד, ניו יורק, שיקגו, וושינגטון וערים אחרות. המהפכה הנוכחית היא מאוד אפקטיבית. אין בה שום הצעה חיובית, היא כולה שלילה, ניהיליזם, שמשמעותו אינתיפאדה נגד אמריקה הנכבאית שנתפסת על ידי BLM כמשטר כיבוש. אפילו לא סתם קולוניאליזם.
זאת הפעולה ארוכת הטווח של הכרזת פורט היורון. מחברי המסמך טענו בהמשך ששם הוגדר האויב והוכרז על הצורך להשמידו. האויב הוא הקפיטליזם, האימפריאליזם, "המלחמה". במקום וייטנאם, להביא את המלחמה הביתה. אלו היו סטודנטים או צעירים שזה עתה סיימו קולג'. מחברי המסמך היו כבני 22 כשהבולט בהם הוא טום היידן המנוח, שהיה לימים בעלה של ג'יין פונדה. אולי מהזיווג הזה נולדה מהפכת התרבות האלימה, המטורפת, שעוברת עכשיו על אמריקה וחיקוי מסוכן שלה מתבצע גם במקומותינו.
חשיבותו של פורט היורון אינה פחותה מחשיבות המניפסט הקומוניסטי של מרקס משנת 1848. מחברי הכרזת פורט היורון היו מייסדי הארגון המשפיע ביותר מאז שנות ה־60, "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" (SDS). ההשפעה שלהם מורגשת היום דרך המנהיגים המשפיעים ביותר במפלגה הדמוקרטית - ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו קורטז, הליכה בנתיב של קומוניזם אמריקני (או אנטי־אמריקני).
אבל סנדרס מסמן גם את ההבדל בין אז להיום. הוא צמח שם. כשהגיע לאוקספורד לפני כמה שנים, בכל זאת היה חשוב לו ללכת לראות את המסלול שבו שבר רוג'ר בניסטר את ה־4 דקות בריצת מייל. קשה לדמיין את אחד ממנהיגי טרור המהומות מגלה זיקה לדבר כלשהו נטול משמעות פוליטית אידיאולוגית.
הקרב על הנרטיב
עבור הדור האבוד של מלחמת יום הכיפורים יש חובה לפרסם את הארכיונים הגנוזים בשלמותם, אחת ולתמיד
במאמר נרחב ("עודף זיכרון והיסטוריה שכמעט ואיננה"), שפורסם בגיליון האחרון של "האומה", טוען פרופ' יואב גלבר שבעומס הכתיבה על מלחמת יום הכיפורים לא נוצר עד היום "נרטיב הגמוני ואין עדיין נרטיב מבוסס בכלל". יש הרבה יותר מדי היזכרות וזיכרונות והרבה פחות היסטוריה. עוד קובע אל"מ (מיל') יהודה וגמן על אחד הקרבות בגזרה הדרומית בסיני כי "הזיכרון הוא משורר, לא היסטוריון".
פרופ' יואב גלבר טוען שהפרסומים על מלחמת יוה"כ מגמתיים // צילום: אי.אף.פי
יואב גלבר הוא אחד מאלה שבאמת יודעים הרבה על המלחמה כי הוא עסק באיסוף חומרים ומחקר על אודותיה מאז שהסתיימה למעשה, לכן יש משקל מיוחד לדבריו המפתיעים. הוא טוען כי חלק גדול מספרות המלחמה לאורך 47 השנים שחלפו עסק בשבחים עצמיים שנועדו לברוח מאחריות.
הוא טוען שהכשל המודיעיני היה כפול, לא רק באי העברת התרעה על כך שעומדת לפרוץ מלחמה; אלא, לא פחות חמור, "ישראל לא היתה מודעת לכך שאיבדה את כושר ההרתעה שלה". אפשר להוסיף שהודחקו לקחי מלחמת ההתשה כולל מצב הביש שנוצר בחזית התעלה כאשר הסובייטים הקימו עבור המצרים חומת טילים ללא מענה של חיל האוויר.
"הצבא הכזיב, חצי מתקציב הביטחון הלך לחיל האוויר, והתוצאות היו רחוקות מהציפיות... מדוע הצבא הכזיב נדע רק אם וכאשר ייפתחו הארכיונים בשלמותם. אז יופרכו הרבה מן הסברות, ההשערות, ההשמצות, הספקולציות, תיאוריות הקונספירציה". גלבר אומר שהפרסומים המטפטפים מהארכיונים הם סלקטיביים ומגמתיים.
זאת אמירה שהיתה צריכה לחולל זעזוע אך התקבלה בדממה. יש מאגר מסמכים שיכול לתת תשובה לשאלה שמנקרת מעבר לכל האמירות הגדולות על המלחמה. וגלבר טוען שאין לובי חזק שידרוש לפרסם אותם. במקום זה מלעיטים אותנו בפרוטוקולים ובהקלטות סלקטיביים. אבל השאלה העקרונית יותר היא האם כדי לכתוב היסטוריה ראויה וטובה על מלחמת יום הכיפורים באמת יש צורך בעוד כמה מסמכים שנשארו משום מה סודיים, כנראה לפי דרישתם של אישים מסוימים ולא בגלל צורכי ביטחון.
זאת רק השערה. החוקרים של הדור האחרון התמגנטו לעלילות אשרף מרואן. כמו כן, היתה משיכה אל הסנסציוני: האמצעים המיוחדים, למה לא הופעלו או שמא כן הופעלו. והאם נעשה שימוש כלשהו באופציה הגרעינית לצורכי איום או לצורכי העברת מסרים.
למרות שהקביעה של גלבר לגבי המסמכים הגנוזים מפוצצת את המוח, זה לא יהיה נכון לטעון שלא ניתן לכתוב היסטוריה משמעותית על המלחמה גם בהיעדר חשיפתם. יש מספיק חומר עובדתי גלוי על המלחמה. אפשר לכתוב את ההיסטוריה. ואם מה שנכתב עד היום איננו מספק זהו מחדל גדול. לא פחות מהמחדל של המלחמה עצמה.
מי שצופה מהצד תוהה איך זה שיש דווקא לאחרונה התפרצות כזאת של ספרים חדשים על המלחמה מכל זווית, ובעיקר זוויות צרות. על קרבות במתחם מסוים ועל קרבות של חטיבה מסוימת ועל שמו הטוב של אלוף כזה או אחר.
גלבר מציע כמה הסברים שאינם מספקים לגבי התופעה. נראה שיש הסבר מסוים להתמשכות האובססיה והיא שבתוך שכבת הלוחמים יש קבוצה גדולה שמרגישה מנוכרת בחברה הישראלית של היום והמלחמה ההיא הפכה לאירוע המחבר שלה שמעניק משמעות לחיים עכשיו. זה לא היה צריך להיות ככה.
עבור הדור האבוד ההוא, בגילי 65 עד 85, חובה לדרוש את פרסום המסמכים שעוד נשארו חסויים ללא סיבה הגיונית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו