לפני קצת יותר משבועיים קראתי שאליניב ברדה לא הרגיש טוב במסגרת מחנה אימון של הפועל באר שבע, והובהל לבדיקות בבית החולים ברזילי באשקלון. החבר'ה השתעשעו במשחק כדורעף חופים, וברדה, שהצטרף לשחקנים, התאמץ קצת יותר ממה שמותר לו.
בכל פעם שאני שומע ש"אֶליה", כך מכנים בבאר שבע את גדול שחקני הקבוצה בכל הזמנים, לא בקו הבריאות, אני נדרך. למעשה, מאז המקרה ההוא ב־7 בנובמבר 2017, אני לא לגמרי שקט לגביו. עוד נחזור לזה.
צלצלתי לברדה, שהוא היום עוזר מאמן הקבוצה והסקאוט הראשי. סיפר שהשתולל יותר מדי עם השחקנים במשחק כדורעף חופים, במסגרת אימוני ההכנה לתחילת העונה. הוא יצא מזה, אבל אני החלטתי לנסוע לראות אותו בבאר שבע.
"אתה יודע משהו?" אמר לי מייד כשנפגשנו, "הדבר הכי קשה לי עכשיו זה שאני לא יכול לעשות ספורט. מגיל 6 אני עושה ספורט, ועכשיו אני עוד לא בן 39, ואסור לי ספורט. כשאתה יודע שזה לכל החיים, זה קשה".
מה זאת אומרת אסור לך ספורט?
"מה שאתה שומע. איך שאני טיפה מגביר קצב, הדופק שלי עולה ל־165, ואני חייב להפסיק. המקסימום שאני עושה זה הליכות, טיפה אופניים, טיפה כוח. ממש בקטנה. אם לא הסיפור ההוא, אני מאמין שהייתי סוחב עוד עונה. אולי לא דומיננטי כמו שהייתי, אבל עדיין. בגלל האהבה למועדון, החיבוק של הקהל, הצעירים שמסתכלים עלי".
אני מסתכל עליך, ואתה נראה מדהים.
ברדה מחייך את החיוך המבויש שלו. "הייתי סוס. מאז שאני לא מתאמן איבדתי לפחות שני קילו של מאסת שריר".
כבר כמה שנים טובות שלא פגשתי אותו לראיון אישי. בפעם האחרונה זה היה עמוק בעונת החזרה שלו מבלגיה לבאר שבע, 2016-2015, שבסופה, עם 14 שערי ליגה, סחף ברדה את המועדון שבע־האכזבות לאליפות גדולה, אחרי כמעט 40 שנה במדבר. אחר כך באו עוד שתי אליפויות גדולות, ברצף.
באר שבע לא האמינה למראה עיניה כשברדה נחת מבלגיה. כשהבינו שהוא פה כדי להישאר, עצרו את המכוניות, ירדו ואמרו לו תודה. כשהתחיל לחפש בית בעיר, היה שולח קודם את אביו, כי כשהמוכרים ראו שזה הוא - הקפיצו חזק את המחירים, כי הנה הגיע הבחור העשיר.
קבענו בבית האדום, מתחם האימונים היפהפה, שנבנה בשנים האחרונות כחלק מקומפלקס שכולל גם את שני אצטדיוני הכדורגל והכדורסל הסמוכים, טרנר והקונכייה. התמונות על הקירות מספרות את תהילת האליפויות, וארון הפרסים בכניסה התמלא לעייפה. במרכזו שלוש צלחות האליפות, וגם גביע המדינה, שבו זכתה הקבוצה לפני חודשיים, לאחר שניצחה בגמר את מכבי פ"ת.
בחדר הסמוך, ששימש את הבעלים לשעבר אלונה ברקת, יושב המנכ"ל, אסי רחמים. רחמים, שוער העבר, שמחזיק בתפקיד כבר עשור, הוא אי של שקט ויציבות כבר שנים ארוכות, ומלווה את הטלטלות הגדולות שחווה המועדון. בלעדיו, ספק אם באר שבע היתה שורדת.
עכשיו הוא מספר לי שאת העונה הזאת פתחה הקבוצה עם תקציב שחקנים של 22 מיליון שקלים. בעונה שעברה היו 45 מיליון. החרב חתכה חצי. "ברדה שבר פה את תקרת הזכוכית", הוא אומר. "הראשון שעשה את הצעד הגדול ובא לשחק פה, ואחריו באו כולם. לפניו היינו קבוצה שלא האמינה בעצמה".
הוא השחקן הכי גדול שהיה בבאר שבע?
"לא הייתי באליפויות בשנות ה־70, אבל יש אליניב, את מאיר ברד של אז ואת מליקסון. הכי גדולים".
לא רק את עזיבת הבעלים צריכה הקבוצה לעכל. בעונה הקרובה היא לא תוכל לשחק באצטדיון שלה, בגלל פגמים מהותיים שהתגלו בבסיס הגג ואיימו להביא לקריסתו. השבתת אצטדיון טרנר תחייב את הקבוצה לעבור לשחק את משחקי הבית באצטדיון טדי בירושלים, ולאבד את יתרון הביתיות המשמעותי.
התיישבתי עם אֶליה בחדר הנטוש של אלונה. המזגן, שנפתח אחרי תקופה ארוכה, שאב במהירות את החום הלוהט. חוץ מגביע הוקרה של כימיקלים לישראל, שהיא קיבלה, לא זיהיתי שרידים לנוכחות של הבעלים לשעבר. חשבתי על זה שכל השמות הגדולים, שהרכיבו את באר שבע הגדולה, נפוצו לכל עבר: אלונה ובעלה אלי, המאמן ברק בכר שעבר למכבי חיפה, הזרים המעולים וואקמה, אוגו, הובאן, השחקנים המצטיינים מאור בוזגלו ומאור מליקסון.
את מליקסון דווקא מצאתי בחדר הטקטי עם הצוות המקצועי, שתכנן את משחק האימון נגד קבוצת הנוער. היום הוא עוזר המאמן השני של יוסי אבוקסיס, לצידו של ברדה. אבל בגדול - ברדה הגיע לכאן ראשון, כשעוד היתה פה שממה, ונשאר אחרון אחרי שכולם כבר הלכו.
סוף הילדות
כשברדה מדבר על "הסיפור ההוא", הוא מתכוון ל־7 בנובמבר 2017. במהלך אימון ביישוב להבים כדור שבעט אחד השחקנים פגע בעוצמה בבית החזה של ברדה. הוא התמוטט ונזקק להחייאה, שאותה ניהל הפיזיותרפיסט של הקבוצה, דימה טרשצ'נקו. ברדה קיבל ארבע מכות חשמל מדפיברילטור שנמצא בניידת טיפול נמרץ, שעברה בסמוך.
שבע דקות הוא היה ללא דופק וללא הכרה, אבל גופו לא קרס בזכות עיסויי הלב שהמשיך המעסה לבצע. אחרי מכת החשמל הרביעית הועלה על הניידת והובהל לבית החולים סורוקה.
במשך ארבע שעות וחצי עבר ברדה צנתור ובוצעה בליבו אבלציה, צריבה שנועדה לטפל ברקמות שבהן יש מוקדי חשמל שגורמים להפרעות קצב. "אבל הרופאים לא מצאו את הגורם להפרעת הקצב", הוא אומר, "אז נשארתי איתה".
אדווה, אשתך, שהולכת אחריך באש ובמים לכל מקום בעולם, לא אמרה לך שהגיע הזמן לפרוש?
"זה יפתיע אותך, אבל אדווה לא באה כל כך למשחקים. התשוקה שלי לשחק אחרי האירוע היתה גדולה, והיא לא אמרה לי להפסיק. בדיעבד, זה היה סוג של הדחקה או אשליה".
תשעה חודשים אחרי שהתמוטט, בימים האחרונים של אוגוסט 2018, ברדה הרגיש רע במהלך אימון שקיימה הקבוצה באשקלון. הוא הובהל לבית החולים ברזילי, והפעם הבין סופית שלא יוכל לשחק עוד. בליבו הותקן קוצב.
"הייתי חצי שנה בשיקום בסורוקה, וסביבי אנשים ממש מבוגרים אחרי אירועי לב. הייתי היחיד שעוד עלה על הליכון להגביר דופק. אבל הבנתי שנגמר. בעצם, מי שהוריד לי את האסימון היה אבא שלי. הוא אחד כזה שאומר שאם יש כאב אז אין כאב, וצריך להמשיך. אחרי האירוע הראשון הוא היה הכי בעד שאחזור. הפעם הוא בא אלי ואמר לי: 'אליניב, סיימת עם כדורגל. יש לך אישה וילדים, הגיע הזמן לעצור'".
ומה אמרה אדווה?
"שעשיתי את שלי, שהחזרתי לעיר מספיק".
מה עובר לך בראש כשאתה מבין שנגמר הסיפור שלך עם המשחק?
"משבר. טראומה. אתה מסיים את הקריירה לא איך שרצית. הכדורגל זה משהו שעשיתי מילדות. הייתי רגיל ללבוש מכנסיים קצרים וחולצת ספורט ולצאת החוצה לשחק עם כולם".
סוף הילדות?
"ממש ככה. בתוך תוכי ידעתי שזה נגמר, כי חיפשתי כל החודשים האלה קרדיולוג שיחתום לי על אישור שאני יכול לחזור לשחק, ולא מצאתי אחד כזה בכל אזור הדרום.
"במשחק הפרידה התעקשתי להיכנס לכמה דקות. בסוף הספקתי להיות על הדשא דקה בתוספת הזמן. הקהל הרים שם מופע מטורף. לא יודע אם היה דבר כזה בארץ. היה שם הרבה בכי. הקלטתי את ברכת הפרידה שלי מראש כי ידעתי שלא אצליח לדבר. אפילו כשהקלטתי, זה לא היה בטייק אחד. לא הצלחתי להשלים את המשפט".
הוא גר בבאר שבע עם אדווה (38), בעלת מכון לבניית ציפורניים שהיא מפעילה בבית, וילדיהם חושן בת ה־14, שלו בת ה־11, קורן בן ה־8 ולביא בן ה־4. כבר 23 שנים הם ביחד, הכירו בים כשהוא היה בן 16 והיא בת 15. השנים האחרונות הידקו עוד יותר את הקשר ביניהם: החיים בחו"ל, הקריירה הבינלאומית, החזרה המתוקשרת לבאר שבע, המשבר הרפואי. היא סמכה עליו, הלכה אחריו בצורה עיוורת, אבל ברגעים הקשים באמת, כשהיה צריך להחליט - כדורגל או חיים - הוא הקשיב לה.
חיים (ויקטור) ברדה, אביו של אליה, שיחק גם הוא בבאר שבע. ב־1972 שיחקו איתו בנוער לא מעטים מאלו ששלוש שנים אחר כך זכו באליפות ראשונה והיסטורית בבוגרים. חיים שיחק קצת בבוגרים ופרש, כי העדיף ללמוד חשבונאות.
22 שנה היה ברדה האב מנהל בנק לאומי בבאר שבע, והיום הוא גזבר אגף החינוך בעירייה. האם פלורה עובדת במפעלי ים המלח. לאליניב יש אח צעיר, ינון (35), ששיחק בהפועל באר שבע אבל עבר פציעות והלך ללמוד כלכלה ומנהל עסקים, ושתי אחיות - עינב (40), רס"ן במילואים ועובדת עירייה, וקורל (32), מורה לחינוך גופני.
חיים ברדה זוכר את אליה רץ עם כדור בגיל 11 חודשים, עד שבגיל 6 כבר הלך לשחק במועדון, ומאז שיחק עוד 30 שנה. אני שואל אותו על ההתמוטטות השנייה של אליה, תשעה חודשים אחרי הראשונה. "הוא הבין לבד, לא היה צריך אותי כדי שיבין", אומר חיים, "זה קרה בפתאומיות, בסוף הקריירה. אלוהים גדול, שומר על כולנו. ככה זה".
אני לא יודע בדיוק למה התכוונה אדווה ברדה כשאמרה לבעלה שהחזיר מספיק לעיר, אבל הוא בהחלט נתן לבאר שבע את כולו. אירוע הלב פורסם בהרחבה בעיתוני הספורט בבלגיה, שם כיכב ברדה שש עונות במדי ראסינג גנק, כבש 58 שערים ומדורג חמישי בכל הזמנים ברשימת מלכי השערים של המועדון. בעונתו השנייה שם זכה בגביע הבלגי, ובעונתו הרביעית כבש 14 שערים וזכה באליפות. במוקדמות ליגת האלופות של 2011 כבש מול מכבי חיפה שער חוץ יקר באצטדיון רמת גן. גנק אמנם הפסידה 2:1, אבל השיגה בבלגיה את אותה התוצאה, ניצחה בפנדלים ועלתה לשלב הבתים בליגת האלופות.
הרגע שנצרב לאבא חיים בזיכרון הוא דווקא מ־2010, מהמשחק של גנק נגד ווסטרלו בפלייאוף להגיע לאירופה. "אליה מבקיע את הראשון, ווסטרלו משווים, ואז הוא מגיע למצב של גול ומעדיף למסור לחבר שלו, תומאס בופל, שמבקיע את ה־1:2. בסוף המשחק שאלתי אותו למה לא הבקיע לבד. אתה יודע מה הוא ענה לי? 'לי היו 90 אחוז סיכוי להבקיע, לו היו 100 אחוז'".
בגנק, ברדה היה מעין חונך של קווין דה בריינה הצעיר. אותו דה בריינה שמשחק היום אצל פפ גווארדיולה בסיטי ומככב בנבחרת בלגיה. "דה בריינה היה מאלה שהתקשרו אלי כשקראו על מה שעברתי בארץ, לבדוק מה שלומי. היום אנחנו פחות בקשר.
"אני זוכר מהתקופה שלי בגנק, שדה בריינה וכריסטיאן בנטקה עלו מקבוצת המילואים ובאו להתאמן איתנו. היה משחק אימון, אני למעלה ודה בריינה קצת מתחתיי, ואני אומר למאמנים שלי שהג'ינג'י הקטן הזה יודע למצוא אותי בכל פעם שאני עושה תנועה.
"במשחק של גנק נגד שרלרואה ניצחנו 0:5. דה בריינה בישל לי שני שערים והבקיע אחד בעצמו. אחר כך הוא כבר נהיה שחקן הרכב ראשון והפך מהר מאוד למטאור. היה ברור לי שגנק לא תוכל להחזיק אותו עוד הרבה זמן".
"לשנות את הראש"
בשבוע האחרון שיחקה ישראל מול סקוטלנד וסלובקיה בגביע האומות וסיימה את שני המשחקים בתיקו 1:1. אני מבקש מברדה להסביר לי איך זה שבלגיה, עם אותו מספר תושבים כמו ישראל, ממוקמת במקום הראשון בעולם, וישראל במקום ה־93.
"בבלגיה הלכו לפני 15 שנה לתהליך של בניית דור חדש", הוא אומר, "עשו עבודה מדהימה בנבחרות שלהם. קודם סימנו 100 שחקנים עם פוטנציאל, צמצמו אותם ל־50, ובסוף נשארו עם 25. שם צמחו בנטקה, דה פו, לוקאקו, דה בריינה וגם וינסנט קומפאני. עבדו איתם, עשו אקדמיות, התאמנו גם בבתי הספר וגם בקבוצות. ואני לא מדבר על תשתיות של מגרשים ורמת מאמנים. בסוף מה שניצח אצלם זו גם ההתערבות הממשלתית. בלי זה קשה להצליח, כי הממשלה נתנה כסף גדול".
ישראל בנויה לתהליך ארוך כזה?
"זה לא עניין של הוקוס פוקוס. הבלגים עבדו קשה עד שהגיעו לדור הזהב שלהם, שיישאר עכשיו הרבה שנים בטופ. להביא מאמן או מנהל טכני אירופאי לישראל זו מחשבה טובה, וזה נכון שתהיה כוורת של מאמנים. כשיוסי (אבוקסיס) היה מועמד לאמן את הנבחרת, לא היה אפשר לעצור את הרצון שלו, אבל מהמקום האגואיסטי שלי טוב שהוא נשאר אצלנו.
"אני מכיר את ווילי רוטנשטיינר מקורס המאמנים־פרו שאני עושה אצלו עכשיו (הוא התחיל את הקורס עוד כששיחק, אבל נאלץ להתחיל מחדש לפני שלושה חודשים; א"פ). יש לו תוכניות טובות, והרמה גבוהה, אבל הוא יצטרך הרבה תמיכה מהמועדונים, מהנבחרת, ובעיקר מהממשלה.
"צריך להתחיל כאן בהכשרת מאמנים. זה הכי חשוב, הבסיס. היום מאמנים בנוער עובדים בשתי עבודות, כי הם לא מרוויחים מספיק מכדורגל. צריך לשנות את הראש ולגרום לכך שאימון כדורגל ייחשב מקצוע לכל דבר. לחשוב מקורי, כי בישראל, וגם באירופה, ילדים כבר לא משחקים בשכונה. הם לרוב במחשב, וצריך לפתות אותם לעשות סוויץ' בהעדפות שלהם".
יש לנו סיכוי לנצח את סקוטלנד בחצי גמר הפלייאוף של מוקדמות היורו?
"ברור שיש סיכוי, בטח לפי המשחק מולם לפני שבוע".
"להסתכל למדינה בעיניים"
ב־2013, לפני שאליניב ברדה נפגש בפעם הראשונה עם אלונה ברקת, נפגש אביו עם המנכ"ל אסי רחמים. אליה הגיע אז לארץ מפגרת הליגה בבלגיה, עם הצעה מגנק להאריך את החוזה בעונה אחת. שתי קבוצות אחרות, לוקרן ולובן, הציעו לו חוזה לשנתיים, אבל בתו חושן עלתה אז לכיתה ב', וההורים רצו שתלמד בבית ספר יהודי באנטוורפן, מרחק שעת נסיעה מגנק.
חיים ברדה הלך לבדוק היתכנות שהילד ישחק בבאר שבע. בשיחות הבין שהקבוצה חושבת בגדול, והמליץ לבן לחתום.
"אני נולדתי בבאר שבע", אומר אליה, "התאמנתי ושיחקתי בווסרמיל, הכרתי שם כל בור. המועדון היה הרבה שנים כבוי, אבל ראיתי את התשוקה של אלונה לשנות הכל. כשחתמתי, הכנסתי בחוזה שלי מענק אליפות, למרות שזה נראה תלוש לגמרי. הם הסתכלו עלי וצחקו".
עד שבאת, אלונה לא הצליחה להביא שחקנים ראויים.
"זה נכון. שחקנים לא רצו לבוא לבאר שבע, גם ביותר כסף מאשר בקבוצות אחרות. היה מושג כזה 'מס באר שבע', שאלונה נאלצה לשלם כדי לפתות שחקנים לבוא. לפעמים זה היה 30 אחוז יותר. כשהגעתי, הכל נפתח. אחריי באו שלומי ארבייטמן, מאור בוזגלו ומאור מליקסון, שחזר מהליגה הצרפתית.
"בעונת האליפות הראשונה לפני כל משחק עוד היו דופקים אצלנו על השולחנות בשביל המזל ומתפללים שרק לא נפסיד. היו לנו מחסומים פסיכולוגיים קשים. למשל, לנצח את מכבי ת"א בבלומפילד, או את מכבי חיפה אצלם בבית. בסוף גם זה קרה. מאז כבר לא מדברים אצלנו בחדר ההלבשה על הפסד. לא חשוב נגד מי משחקים - החשיבה היא לנצח".
פעם ראשונה שנתקלת באישה שמחזיקה מועדון כדורגל?
"כן. לא נתקלתי בזה גם באירופה. היא הפתיעה אותי בעוצמות, בהבנה, ברצון לדעת, בהשקעה. היא התמודדה מול בעלי הקבוצות כשווה בין שווים וניהלה את המועדון ביד רמה. ההליכה שלה היא אבידה גדולה".
אולי הדרישה שלה מהשחקנים לקיצוץ משמעותי בשכר בתחילת משבר הקורונה היתה תירוץ לרצון שלה לעזוב.
"אני יודע שאלונה רצתה להישאר, בהתאם למגבלות ולקיצוצים שהיא הציעה. המשבר הזה פגע במשפחת ברקת, ובכל זאת היא בנתה תוכנית לטווח ארוך כדי שנצא מזה. היום, בדיעבד, כל השחקנים שיצאו נגד הבקשה שלה מבינים שהם עשו טעות".
אתה נפגעת בשכר?
"הייתי בתהליך הפרישה שלי, אבל עבדתי כבר בתפקידים אחרים בקבוצה. למאור מליקסון היו בעיות הבריאות שלו. כשנקראנו אליה הביתה, הסכמנו לקיצוץ. אבל אני מבין את השחקנים, זה לא פשוט. גם להם יש משפחות והתחייבויות, והם לא צפו את המשבר. רבים מהם נכנסו לסוג של מגננה".
ולתוך כל המשבר הזה נכנס יוסי אבוקסיס, שהחליף את ברק בכר. מה ההבדלים בין אבוקסיס לבכר?
"פילוסופיית משחק שונה. ברק החליף המון שיטות וגיוון יותר. יוסי יותר טקטי, מקפיד על סדר וארגון במשחק. שניהם עושים את זה מדהים, ממש בית ספר לכדורגל. לזכותו של יוסי ייאמר שכשהוא קיבל את הקבוצה, רגע לפני תקופת הקורונה, עם מאמן מאוד משמעותי שהלך, די מהר הוא הצליח לייצב אותנו והביא גביע, הישג שלא הבאנו מאז 1997. תביא בחשבון שכל זה קורה במקביל לבלאגן הזה עם הגג בטרנר, הפציעה של פאוליניו והמכירה של עדן שמיר לליאז'".
עד כמה הכאיבו לך הפיטורים של בכר, בדרך שבה נעשו?
"ברק החליט שמספיק לו אחרי השנים הגדולות בקבוצה. אני באמת לא נכנס להחלטות שלו".
איך זה יהיה לשחק נגדו בתחילת השבוע הבא, כשבאר שבע תפגוש את חיפה?
"די מוזר, אבל זה הכדורגל. זו לא פעם ראשונה שאתה פוגש במשחק אנשים שהיו משמעותיים בהיסטוריה שלך".
בעונות האליפות היה לכם חדר הלבשה מטורף ועמוס כוכבים. אתה, מליקסון, וואקמה, אוגו, הובאן, בוזגלו, בן שהר, ויטור. איך בכר הצליח לחבר את כל האגו הזה לקבוצה מנצחת?
"חדר ההלבשה היה מלא בכוכבי על, אבל כל אחד הסתכל לשני בעיניים, ואף אחד לא הסכים שמישהו יעבוד יותר קשה מהאחרים. כולם היו כל הזמן בפול פאוור. גם אם היו חיכוכים, דברים נפתרו. לא משכנו את זה יותר מדי, וככה לא נוצרו משברים".
מה האליפות עשתה לעיר באר שבע?
"החזירה לאנשים את הביטחון העצמי. כולם יכלו להסתכל לכל המדינה בגובה העיניים ולומר שהם לא פחות טובים מאף אחד אחר, גם בכדורגל. אנשים מבוגרים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי 'תודה' עם דמעות בעיניים".
אלונה ברקת אמרה לי השבוע: "אליה, נסיך לב אדום, חזר הביתה כדי להראות לחבל ארץ שלם ווינריות מהי. לצד מאור מליקסון ורבים שבאו בעקבותיו, הוא היה שותף מלא לדרך, לאמונה, למהפכה המקצועית ולתארים שהמועדון זכה בהם. בשבילי אליה הוא הקפטן הנצחי, המודל לחיקוי והדוגמה הבולטת ביותר למונח שחקן נשמה. אני גאה בכך שהוא ממשיך לקחת חלק משמעותי וחשוב בקידום המועדון, כי אליניב ברדה הוא הפועל באר שבע".
"להתארגן על קפסולות"
בוא נדבר על האובדן של טרנר בתקופה הנראית לעין.
"קודם כל, טוב שלא קרה אסון, ושגילו את מצב הגג בלי שייפגעו אנשים. בלי קשר לעובדה שאין קהל עכשיו, טרנר הוא מבצר, ועכשיו אנחנו צריכים לנסוע כל פעם שעתיים כדי לארח בטדי. זו הכנה שונה לגמרי.
"בכל מה שקשור להחזרת הקהל למגרשים, יש מדינות כמו פולין וצ'כיה שמכניסות קהל בקפסולות. אני חושב שצריך להתארגן על זה גם פה".
אחרי שלוש האליפויות שלכם, מכבי ת"א התעשתה וזכתה בשתי אליפויות רצופות משלה. נראה שכרגע אין לכם תשובה לשליטה המוחלטת שלה.
"הפייר פליי (הגבלת ההוצאות של קבוצות על רכש שחקנים) שמכבי נאלצה להתמודד איתו, עשה לה רק טוב. הם נאלצו לתת דקות רבות לשחקנים הצעירים, והם הרוויחו אותם. ימים יגידו מה יהיה השנה. מה שאנחנו צריכים זה מערכת יציבה ושחקנים ראויים, בסכומים אחרים לגמרי ממה שהורגלנו, שמתאימים לדנ"א שלנו. חסרי פשרות, לוחמניים, משקיעים".
אמרת שאבוקסיס הוא יותר טקטי ואוהב משחק מסודר, אבל הקהל שלכם אוהב כדורגל שמח עם שערים. איך זה מסתדר ביחד?
"יוסי עושה התאמות בצורה מצוינת. בשני מחזורים כבשנו שישה שערים, ועוד שניים נגד חיפה בגביע הטוטו. יש לנו עוד דרך לעשות, אנחנו רוצים לבנות קבוצה שיודעת לשלוט וללחוץ. זה מאוד תלוי בחומר השחקנים שלנו. כל שחקן נבחר בקפידה, לא רק מבחינת יכולות, אלא גם באופי ובהתאמה. אין אחד שהוא יותר גדול מהאחרים".
יש. ז'וסואה. הוא טוב בהרבה מהאחרים. ואחרי השערים שלו, הוא רץ אליך.
"שנינו מדברים ספרדית. אני יודע את השפה מאשתי, שדוברת אותה מהבית. ז'וסואה עשה המון ויתורים כלכליים ומשפחתיים כדי להישאר כאן. מצד אחד זה מראה על הגדולה שלו, אבל בסך הכל ממש טוב לו פה.
"הוא לא בחור פשוט. בארבע קבוצות בעבר הכל התפוצץ לו, כי לא ידעו איך להתנהל איתו. אני מרגיש מנטור שלו. כשצריך ליישר אותו, מיישרים. מבחינת רמה, הכדורגל הישראלי זכה שהוא בארץ. הוא השחקן שעושים עליו הכי הרבה עבירות בליגה. הוא מתאמץ להיות מרוסן, למרות שכל הקבוצות זיהו את הפתיל ומנסות להוציא אותו משיווי משקל".
באימון הקבוצה ביום שני השבוע ז'וסואה התפרץ על ברדה וסינן לעברו קללה. על פי הדיווחים, זה לא היה רחוק ממכות. השחקן הפורטוגלי עתיד לעמוד בפני ועדת משמעת של הקבוצה ולספוג קנס. כשצלצלתי לברדה, הוא העדיף שלא להתייחס לתקרית. "יש בקבוצה מי שמטפל בזה", אמר.
אם אתה לא יכול לרוץ ולהתאמן, איזה תחביב תמצא, חוץ מלעבוד בקבוצה?
"אני באמת צריך למצוא משהו חדש. אני גם צריך להיזהר עכשיו עם האוכל של אשתי. אני אוכל היום הרבה פחות, כי אין את הרעב הגדול הזה אחרי אימון, אבל הבצקים והמתוקים שלה הורגים אותי".
ומה החלומות שלך, בגיל 39?
"וואלה, אני זקן. בן 39 עם שלוש אליפויות. החלום זה להיות בריא, לתפקד, ושתהיה שנה מאושרת. חוץ מזה לא רוצה כלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
