1 יש לי מין רוטינה כזאת עם הילדים, כשהם חוזרים מהגן או מבית הספר. אני שואל אותם איך היה, הם אומרים "כיף", ואז כל אחד מאיתנו הולך להתעסק בענייניו. אני לא גאה במיוחד ברוטינה הזאת, ואני מניח ששאלות סתמיות גוררות אחריהן תשובות סתמיות, אבל ככה אנחנו מתנהלים בדרך כלל. רוטינה.
השבוע, כשאספתי את עודד מהגן, הוא קצת חרג מהכללים הלא כתובים שלנו. "איך היה בגן?" שאלתי אותו.
"משעמם", הוא ענה.
"היה כיף?" ניסיתי להיאחז בכוח בכללי הפרוטוקול.
"לא, היה משעמם. הבנות בגן לא יודעות לשחק, וכל היום הייתי לבד".
"יש גם כמה בנים איתך בגן, גם הם לא יודעים לשחק?"
"לא, הם קטנים מדי ורוצים לשחק במשחקים של קטנים. ואני גדול מדי".
"אתם כולכם באותו גיל".
"אבל אני יודע לשחק במשחקים שאף אחד לא יודע לשחק, גם לא הגננת".
"אז תנסה ללמד אותם".
"לא, אני לא רוצה ללמד".
"מחר אתה הולך לגן בבוקר, כדאי לך ללמד אותם כדי שיהיה לך עם מי לשחק".
"מחר אני לא הולך לגן".
"אז לאן אתה הולך?"
"להיות נהג מירוץ".
אני אוהב את הדרך שבה שיחות עם ילדים נקטעות לפעמים, כשהם אומרים משהו שלא יכולה להיות לך שום תשובה עליו. בשלב הזה אני בדרך כלל מהנהן וממשיך לאייטם הבא של היום, אבל משהו בדרך שבה עודד ניהל את השיחה, כאילו הוא נמצא בעיצומו של משבר אמצע החיים, ולא בשלב הזה של החיים שבו הדבר היחיד שמעניין אותו הוא אם נשארה בארון עוד ביצת הפתעה, גרם לי לרצות לתחקר אותו עוד קצת.
אז אחרי שהחמאתי לו בקטנה על קריירת המירוצים המתהווה שלו, שאלתי אותו שוב על הגן. באופן לא הכי מפתיע, התשובות שלו היו שונות לחלוטין מאלה שסיפק רק דקה לפני כן. הכל היה כיף, והוא שיחק עם כולם. שאלתי אותו אם הוא בטוח, והוא רק ביקש ממני שאשים לו את התוכנית שלו. כאלה הם ילדים, חמודים והכל, אבל עם רמת אמינות של פרומו בומבסטי ל"הישרדות".
למחרת החלטתי ללכת על מראה עיניים ונכנסתי לגן קצת לפני שעת האיסוף היעודה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה לוח, שעליו נכתבו בגיר שמות פירות הקיץ האהובים על ילדי הגן. לכל ילד היה פרי, חוץ מעודד, שמתחת לשם שלו נכתב: "אני לא אוהב פירות קיץ!". כן, זה הילד שלי, חשבתי. סימן הקריאה, אגב, הופיע במקור, ואני ממש יכול לדמיין את הבהלה שאחזה בגננת לנוכח התשובה הנחרצת שקיבלה. הדבר השני שאליו שמתי לב זה שהוא לבד, משחק במכוניות בארגז החול. ככל הנראה מפתח את קריירת המירוצים שלו, וגם גוש של חול בנעליים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו למה הוא משחק לבד.
"אבא, הם לא מבינים אותי", הוא אמר.
הסתכלתי עליו. הוא נראה די רציני. רציתי להגיד לו שהוא יכול להסביר למי שלא מבין, ושהוא יכול לשחק עם כולם, אבל האמת? שיעשה מה שבא לו. פתאום זה נראה מתאים. אז הוא אוהב לשחק לבד, ולא אוהב פירות קיץ. שני הדברים די מסתדרים עם העובדה שהוא הילד שלי, ואני גם אוהב את זה שהוא חוצב לעצמו דרך משלו, קצת לפני גיל 4.
וחוץ מזה, גם ככה פירות קיץ תמיד מאירים בהתחלה את המקרר שלנו עם כל הצבעוניות הזאת שלהם, ורק אחרי שמגיע הגשם הראשון אנחנו מרשים לעצמנו להודות שהגיע הזמן לזרוק אותם כי הם רקובים.
2 מאז שחזרו הלימודים בתחילת החודש, אני קצת מבולבל. אני קם בבוקר, האישה והילדים כבר התאדו מהבית בלי ששמתי לב (שימו לב לדברים החשובים באמת בעת שאתם בוחרים לכם בן זוג לחיים), וכך אני יכול להכין לי קפה בנחת ולהסתגל ליום החדש מול איזה מסך.
אני כבר לא כל כך יודע מה לעשות עם האני הרגוע הזה שלי. חשבתי שזה מישהו שכבר הלך לעולמו, או שלפחות לא אפגוש בו עד הפנסיה, ולפעמים אני צריך לדרוך על חתיכת לגו שהילדים השאירו על הרצפה כדי להרגיש שוב בחיים.
האמת - חשבתי שזה יהיה שונה לחלוטין. חשבתי שאדע להעריך כל רגע פנוי, שאיהנה בלי גבולות מבהייה בתקרה ובתוכניות הבוקר, אבל למעשה, הנפש שלי מחפשת הפעלות. פעם היא היתה נפש בטלנית שלא צריכה ולא מתעניינת בשום דבר חוץ מהחופש שלה, אבל היום היא דוחקת בי לשלוח מיילים בענייני עבודה, כי אחר כך יהיה יותר קשה לעבוד כשהילדים בבית.
היעילות הזאת די מציקה לי. כנראה שבסתר אני עדיין קצת מאוהב במי שהייתי עד שהגיעו הילדים. כשחבר מתקשר, אני מתפאר בשעות החופשיות שנפתחו לי בבוקר, ואיך אני נהנה לנצל את כל הכלום הזה, אבל בתוך תוכי אני תוהה מה קרה לנפש הבטלנית שלי. אולי תפקדתי יותר מדי טוב קצת יותר מדי זמן, עם כל העניין הזה של עבודה וילדים? אולי השארתי אותה בלי מים?
מכיוון שבטלנות זה משהו שאפשר להסתגל אליו די מהר (נדמה לי שסגר הקורונה האחרון הוכיח את זה די טוב), אני לא באמת דואג. הנפש הבטלנית שלי לא תמות, היא רק תהפוך את עצמה למשהו קצת אחר, שמתכתב עם החיים החדשים של בעליה.
אני יודע שהיא עדיין שם, אני נותן לה להציץ. אבל אני די חכם, אז אני נותן לה להציץ רק כשאני לבד בבית עם תוכניות הבוקר, או כשכולם ישנים. אחר כך אני מחזיר אותה בחזרה פנימה, אבל אני לא נותן לה לגמרי למות. היא, בתמורה, נותנת לי לחלום על חופשות בטן־גב ועל בתי קפה באמסטרדם. ההסכם הזה הוא די הוגן, בסך הכל, כי הוא משאיר את שנינו בחיים.
השבוע קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה, ועניתי. זה היה אתר של חיפוש עבודה, שנרשמתי אליו לפני כמה שנים, ועדיין ממשיך להציק. האישה מעבר לקו אמרה שיש לה עבודה שמתאימה בדיוק לקורות החיים שלי. רציתי להגיד לה שהיא קוראת קורות חיים שככל הנראה לא עודכנו כבר כמה שנים טובות, ושבכלל, יש לי עבודה שאני מרוצה ממנה עכשיו, אבל במקום זה רק שאלתי אותה באיזו עבודה מדובר. אני חושש שהנפש הבטלנית שלי צריכה קצת יותר מים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו