"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הדיינים נדהמו: המחלוקת בסכסוך הגירושים - על מראה קטנטנה

במרכז המחלוקת של זוג מבוסס שהתגרש עמדו פריטים ישנים שלא נמצאו • אחרי דיונים והצעות פשרה, בית הדין הרבני פסק פיצוי של שקלים בודדים

,עודכן
תמונת המחשה // צילום: AFP

מראת איפור קטנה, אמבטיה ישנה של עגלת תינוק ויומן משרדי שנכללו בהסכם גירושין, העסיקו אתבית הדין הרבניהאזורי בירושלים בסדרה של דיונים ביזאריים למדי ובכתיבת פסק דין מקיף ויסודי, שסופו פשרה.

בהסכם הגירושין בין שני בני זוג מבוססים שהתגרשו לאחרונה נקבע בין היתר כי חפצים של האישה, שנשארו בדירת בעלה לשעבר, יהיו שייכים לה. לבקשתה התיר לה בית הדין להיכנס למחסן שבדירה שבה גר האיש כדי לחפש ולקחת את חפציה האישיים. אך שם, היא טענה, היו חסרים חפצים ששייכים לה.

לדבריה, היא לא מצאה מראת איפור קטנה, אמבטיה של עגלת תינוק וכן יומן שנתי ישן ופסלון. האישה הגישה בקשה לבית הדין לקבל אותם ודרשה פיצוי תמורתם.

הבעל בתגובה הגיש לבית הדין הצהרה כי החפצים לא ברשותו וכי הוא לא יודע היכן הם. בית הדין הציע כי הצדדים יפנו לבדיקת פוליגרף ויקבלו עליהם כי תוצאות הבדיקה יחייבו אותם, כאשר השאלות ינוסחו על ידי בית הדין ועלות הבדיקה תשולם על ידי שני הצדדים. הבעל התנגד למכונת אמת ואמר כי זו "אינה מאומתת במאה אחוז" ואילו האישה הסכימה להיבדק.

בשלב זה התפתח דיון בין הדיינים הרב יצחק אושינסקי, הרב מאיר קהאן והרב יעקב שטיינהויז כיצד להכריע בדין במקרה של הכחשה - האם ניתן לחייב בשבועה, והאם ניתן לפסוק פשרה במקום שבועה.

לאחר בירור הלכתי, מקיף ויסודי ובהתבסס על הרמב"ם, שולחן ערוך, חושן משפט, הש"ך, המהרי"ק ועוד, הגיעו הדיינים למסקנה כי במקרה זה חייב הבעל להישבע שהחפצים אינם ברשותו. אבל מאחר שבדורות האחרונים נוהגים בתי הדין שלא להשביע אלא לקצוב פשרה במקום שבועה, וגם זאת בהתבסס על שורה ארוכה של פוסקים ודיינים בני זמננו, החליט בית הדין "לחייב את הבעל בתשלום שליש מדמי החפצים, במקום שבועה. שני הצדדים ימציאו בתוך שבעה ימים את ההערכה באשר לשוויים של החפצים הנטענים ובית הדין יאמוד את שוויים וינקוב בסך חיובו של הבעל לשליש מכך".

המאבק המשפטי בהתדיינות הקטנונית הממושכת הסתיים בסופו של דבר בפיצוי של כמה שקלים בודדים בעבור מראת האיפור הקטנה והאמבטיה הישנה של עגלת התינוק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר