פחות מחודש מאז התבשרנו על הסכם אברהם (13 באוגוסט) - נרמול היחסים בין איחוד האמירויות הערביות למדינת ישראל - וכבר נפלה עלינו שלשום בשורה מדינית חשובה וחגיגית: שגרירויות סרביה וקוסובו צפויות להיפתח בקרוב בירושלים והן תפעלנה לצד שגרירויות ארה"ב וגואטמלה.
מדובר בהיסטוריה: סרביה צפויה להיות המדינה האירופית הראשונה שעושה כן וקוסובו המדינה הראשונה עם רוב מוסלמי. וכמו עם האמירויות - דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, הוא השושבין. זוכרים את הצונאמי המדיני שהובטח לנו ב־2011? יכול להיות שאהוד ברק התכוון בכלל לגלים של אהבה?
הציוץ של טראמפ שלשום היה אופטימי ומעודד: "עוד יום גדול לשלום עם המזה"ת - קוסובו בעלת הרוב המוסלמי וישראל הסכימו לנרמל את היחסים ולכונן יחסים דיפלומטיים. כל הכבוד! עוד מדינות מוסלמיות וערביות יבואו בקרוב". משהו טוב קורה במזה"ת בחסות טראמפ ובעידן נתניהו. אבל אסור לשכוח שיש בחירות בארה"ב בתחילת נובמבר. ניצחון של טראמפ בבחירות הופך למשמעותי מאוד. הצמד טראמפ־נתניהו כבר מימש חלק גדול מהפוטנציאל, אבל יש לו עוד הרבה הישגים לממש. הנאום נגד הסכם הגרעין של נתניהו בקונגרס והיציאה של טראמפ מאותו הסכם דווקא הגבירו את יכולת התמרון של שתי בעלות הברית במזה"ת. ההפך ממה שחשבו אובאמה ולהקת המומחים/פרשנים שלו.
יש אמנם סמיכות בין ההודעה על הסכם השלום בין ישראל לאמירויות לבין הבשורה על פתיחת שגרירות סרבית בירושלים והכרה ישראלית בעצמאות קוסובו, המבטיחה פתיחת שגרירות של קוסובו בעיר הבירה שלנו - אבל מדובר בשני סיפורים מאוד שונים.
הידידות החדשה ולאור הזרקורים עם איחוד האמירויות מצביעה על מציאות מזרח־תיכונית חדשה שאליה צפויות להצטרף בקרוב מדינות כמו בחריין, עומאן, סודאן - כשסעודיה משתהה עדיין עם האור הירוק שהיא צפויה להעניק קודם להן ואח"כ - אינשאללה - לעצמה.
הסיפור של סרביה וקוסובו הוא הרבה יותר מורכב, עם השלכות בינ"ל כבדות משקל. גם אם קוסובו היא מדינה חדשה (הכריזה על עצמאות ב־2008), לא חברה באו"ם בעקבות וטו רוסי, זוכה להכרה רק מצד כ־100 מדינות באו"ם ורק 23 מדינות באיחוד האירופי מכירות בה. ספרד, יוון, קפריסין, רומניה וסלובקיה מסרבות לעשות כן בגלל החשש מבדלנים בשטחן. זה היה גם הטיעון של ישראל שלא הכירה בקוסובו ב־2008. המדיניות הישראלית היתה למסמס. לא אומרים "לא" אבל גם לא מכירים בעצמאות. מן הסתם ישראל חשבה על ההשלכות של ההכרזה החד־צדדית של קוסובו שיכולה היתה לתת רעיונות לקברניטי הרשות הפלשתינית. בינתיים אולי ההתנהלות של מנהיגי הרשות הפכה לצפויה וישראל מוכנה להמר, או שהקרע בין עזה לרשות בכלל לא מאפשר לפלשתינים לצאת בהכרזה.
חזרה לבלקנים. משהו קורה בעולם המשתנה שלנו. אם סרביה וקוסובו יכולות לחתום על הסכם כלכלי בתום שני ימי דיונים בוושינגטון, הרי שבאמת דברים זזים בעולם, ודווקא בכיוון החיובי. תזכורת: 1998-1999, קוסובו עם הרוב האלבני־מוסלמי בוערת. כל העולם חשש מפלישה של צבא סרביה לחבל הארץ בדרום. נשיא סרביה מילושביץ' התכוון להילחם במחתרת האלבנית. נאט"ו וארה"ב חששו ממעשי טבח והרג, ונאט"ו בראשות ארה"ב נכנסו למערכה שנמשכה 78 יום כשבלגרד הופצצה.
אני זוכר את אותה מלחמה שכיסיתי, כשדילגתי בין המדינות המעורבות השונות. השנאה והתיעוב בין סרבים לקוסוברים היתה עמוקה. הרעיון של קוסובו עצמאית היה פשוט לא הגיוני, מאחר שהסרבים רואים את קוסובו כערש הלאומיות הסרבית בשל ההיסטוריה שלה. בהקשר הזה מוזכר במיוחד האירוע המכונה "קרב קוסובו" ב־15 ביוני 1389 בין המלך הסרבי לזר לבין הצבאות של האימפריה העות'מאנית. אמנם הסרבים הובסו בקרב אבל הזהות הסרבית נולדה אז, בקוסובו. לי באופן אישי היתה בעיה. גם סרבים וגם אלבנים בקוסובו סייעו ליהודים באותה מלחמה נוראה מול הנאצים.
ולכן ההתלהבות הרבה שלי כשראיתי מוושינגטון את נשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ' ואת ר"מ קוסובו עבדאללה חוטי חותמים על הסכם כלכלי. אמנם אין עדיין הכרה אבל יש להניח שזה הכיוון. וכשהסרבים מתנים העברת השגרירות עד ליולי 2021 בתנאי שישראל "תכבד" את סרביה, יש כאלה התוהים: האם הם מתנים זאת באי־הכרה של ישראל בעצמאות קוסובו? האם זה סוג של פלונטר? קשה להאמין שהצדדים ישבו בבית הלבן ולא הבינו את השלכות החתימה. אבל דומה כי הנוכחות של טראמפ חיונית למימוש החתימה.
סרביה היא מדינה חשובה, המחפשת מאז המלחמה את מקומה בזירה הבינ"ל. להבדיל מקרואטיה וסלובניה, היא לא הצליחה להצטרף לאיחוד האירופי. גם בעבר, בעידן טיטו, היא השתייכה לבלתי מזדהות ולא לברית ורשה. אבל סרביה מחפשת היום משפחה וקוסובו הכרה - וישראל החזקה נמצאת בדיוק בצומת דרכים של השתיים.
בינואר 2017 הוזמנתי לוושינגטון לכל סדרת האירועים של השבעת הנשיא טראמפ, שנמשכה שבוע. היה מרגש. האירוע הראשון שאליו הגעתי היה פגישת הנשיא הנבחר עם הסגל הדיפלומטי בוושינגטון. המתנתי בסבלנות לתורי. לפניי תור ארוך. שגרירה מאוד אלגנטית היתה לפניי. היא פנתה לנשיא ואמרה לו שהיא מאוד מקווה שהוא יבוא לבקר בארצה.
היתה זאת השגרירה מקוסובו, ולורה צ'יטאקו, שהיתה בפרישטינה בזמן המלחמה. הצגתי את עצמי בפניה והיא אמרה לי אז שאנחנו חייבים להיות חברים. לא תיארתי לעצמי שלפני סיום הקדנציה הראשונה של טראמפ היא תהיה שגרירה מרכזית וגם אנחנו נהיה מעורבים. בימים שכאלה, שבהם הרבה דברים משתנים, נותר לנו רק להמתין להפתעה הבאה. זה לא עניין של אם אלא מתי. גלים של אהבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו