"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים, וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת. כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים: מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת". קשה מאוד למצוא היום אנשים המוכיחים בחייהם ובמעשיהם את המילים הנכוחות והנועזות הללו, הפותחות את שירו של אברהם שטרן (יאיר) "חיילים אלמונים", שהתקבע בתודעה כשיר המזוהה עם מחתרות האצ"ל והלח"י. רבים מלוחמי המחתרת נהרגו בזמן המאבק בבריטים, ורבים אחרים הלכו לעולמם מבלי לספר את סיפורם, סיפור של גבורה ואומץ לצד צניעות ואנושיות.
אחד הלוחמים המעטים שנותרו הוא שלום מסורי בן ה־94, שהוציא לאחרונה לאור את עלילותיו ועלילות חבריו כלוחמים וכמפקדים באצ"ל בספר הנושא את השם הסמלי "מזיכרונותיו של לוחם האצ"ל". מסורי אינו אחד שאפשר לומר עליו "ממרומי גילו", בעיקר משום צניעותו הרבה וגם בשל כך שהוא נראה ונשמע צעיר בהרבה מכפי שנותיו וזיכרונו חד וצלול, במיוחד כשהוא מספר על ימי המחתרת, אז נדלק ניצוץ בעיניו.
הוא נולד בשנת 1926 בכפר עותמא שבתימן. אביו, הרב שלמה מסורי, היה שוחט ומוהל ואמו יונה עקרת בית. ב־1932 עלה עם הוריו וארבעה מאחיו ארצה. המשפחה התיישבה בשכונת נחליאל בחדרה, שהפכה לבסיסה עד היום.
בשנת 1939, כשהיה בן 13, הצטרף מסורי לתנועת הנוער של בית"ר וב־1943, כנער בן 17, עלה מדרגה והתגייס כלוחם לאצ"ל. "הובלתי בעיניים קשורות למקום סמוך לקבר השייח' חילו בגבעת ביל"ו", הוא נזכר, "וכשידי האחת על ספר התנ"ך והשנייה על אקדח, נשבעתי להיות נאמן לדרכו של האצ"ל".
טבילת האש המשמעותית הראשונה של מסורי, שכונה "יוחנן", היתה בינואר 1946, אז ביצע האצ"ל פעולה בסגנון סרטי המערב הפרוע שזכתה לכינוי "רכבת הכסף". לוחמי ולוחמות הארגון פוצצו את מסילת הרכבת ליד גן שמואל, ושדדו רכבת שהעבירה משכורות בסכום של 35 אלף לירות ארץ־ישראליות, "זה סכום ששווה היום בהערכה גסה משהו כמו 10 מיליון דולר, ועשה את קופת האצ"ל עשירה מזו של ההגנה", הוא מספר.
מלקות תמורת מלקות
בשנים שלאחר מכן המשיך לקחת חלק בשלל פעולות נועזות, ובהן פיצוץ והשמדת מועדון הקצינים ה"דולפין קלאב" והשק"ם (ה"נאפי") הבריטיים בחדרה. אחת הפעולות החשובות הללו, שאף עוררה הדים רבים בעולם, היתה "ליל ההלקאות" - תגובת האצ"ל ללכידתו והלקאתו ח"י מלקות של לוחם הארגון בנימין קמחי בדצמבר 1946.
האלטלנה בלהבות בת"א // צילום: פין הנס/לע"מ
"גילינו שקצין בריטי מתאכסן במלון מטרופול בנתניה עם אשתו והחלטנו לחטוף אותו", נזכר מסורי, "הוקמה יחידה קטנה, הגענו לחדרו בנשקים שלופים, קשרנו את ידיו ואת עיניו של הקצין ההמום והובלנו אותו במונית לחורשה, שם הקראנו בפניו את גזר הדין: 'מתוך רצון למנוע בעתיד פגיעה בשבויינו, החליט האצ"ל להלקות את נציג השלטון הזר בארץ ישראל, כפי שהולקו חיילינו'. אחרי ההקראה הפשטנו אותו מבגדיו העליונים והלקינו אותו 18 פעמים בחבל עבה ורטוב שהוכן מראש".
בפעולה הבאה שבה לקח חלק, פיצוץ מסילת הרכבת ליד גן שמואל כחלק ממבצע פיצוצי הגשרים והמסילות של האצ"ל במאי 1947, לא שיחק למסורי ולחבריו המזל. "יצאנו בלי הכנה מוקדמת והבריטים הפתיעו אותנו במארב", הוא מספר, "אני הלכתי בראש כוח של ארבעה לוחמים ולפתע הרגשתי כידון ננעץ בבטני. הצלחתי לסמן לחבריי ושניים מהם הצליחו להימלט, אבל אני, שהייתי פצוע ושותת דם מפגיעת הכידון, וחברי אברהם מדר נלקחנו בשבי ואף ספגנו מכות נאמנות".
כך החלה תקופת שבי בת כמעט שנה, שאותה "בילה" בעיקר בכלא עכו, שם ישב בסמוך לתאי חבריו, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, הנמנים עם עולי הגרדום, הרוגי המלכות. "לילה אחד הם צעקו לנו שהתליינים הגיעו לבצע את גזר הדין", נזכר מסורי ברגעי האימה שלפני הוצאתם של השלושה להורג, "כאשר הובלו אחד־אחד לתא הגרדום, הם שרו בעוז את 'התקווה'. גם כשעמדו צעדים ספורים מהמוות הם גילו תעצומות נפש וחיזקו אותנו. הם צעקו לנו את צוואתם, 'היו חזקים עבורנו וקחו נקמה מהתליין', ואנחנו השבנו 'נקום ננקום'".
צלקות מחוף כפר ויתקין
את החודשים שלאחר מכן העביר מסורי בכלא עכו ואחר כך בכלא במגרש הרוסים בירושלים ובכלא בעתלית, שממנו נמלט בתוך מזוודה של חברו ששוחרר. לאחר בריחתו השתתף באפריל 1948 בכיבוש יפו העקוב מדם ובסוף מאי בכיבוש ראש העין ומבצר אנטיפטרוס. זמן קצר לאחר מכן, ב־20 ביוני 1948, התחוללה הפרשה שגרמה לשבר עמוק הן בקרב אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל והן בנפשו של מסורי, שבר שחלק מתוצאותיו נראות, אולי, עד היום.
"הייתי אז מפקד מחלקה שישבה בזכרון יעקב והתאמנה לקראת הצטרפות לצה"ל", מספר מסורי, "הצבא ביקש מאיתנו להגיע לכפר ויתקין יחד עם לוחמים נוספים של האצ"ל, אבל עוד לא ידענו מה מטרת המשימה. רק בשטח נודע לנו שמדובר באונייה אלטלנה.
"בהתחלה הורדנו מהאונייה כ־940 ניצולי שואה, ואז ניגשנו לפריקת הנשק, שהיה בכמות כזו שיכולה היתה לשנות את פני המלחמה. לפתע התקבלה הוראה להפסיק, כדי לשמוע את דברי מנחם בגין, שעמד על גבעה וסיפר לנו על האולטימטום שהתקבל מהממשלה הזמנית, שלפיו עלינו לעזוב את המקום. בעוד בגין מדבר נפתחה עלינו אש תופת מצד חיילי צה"ל. שניים מחבריי למחלקה, דב קלנר ועודד אברהם, נהרגו".
האירוע הזה הותיר צלקת בנפשו של מסורי, וכשהוא מספר עליו קולו כמעט נשבר. "לא עלה בדעתנו כלל להשיב בירי, מה גם שכלל לא היינו חמושים", הוא אומר, "לא היתה לנו כוונה לפתוח במלחמת אחים.
"לאחר שהסתיים הירי ניגשנו לחיילים היורים. למרות שלא היינו חמושים, הם רעדו מפנינו כעלה נידף. אמרתי להם 'אנו חונכנו שלא יורים על יהודים'".
אולם טראומת האלטלנה לא ריפתה את ידיו של מסורי, שהתגייס לצה"ל, השתתף במלחמת השחרור בגזרת ירושלים והשתחרר בספטמבר 1949 בדרגת רב־סמל. במארס 1956 נישא לבת שבע, לשניים נולדו שני בנים ובת וכיום הם סבים גאים לתשעה נכדים ונכדות. לאורך השנים עבד בעבודות שונות ונשא בתפקידים ציבוריים, כגון נציג הציבור בבית הדין לעבודה ורכז ארגוני ואזורי של סיעת "תכלת לבן" ולאחר מכן של הליכוד.
במשך כל השנים, ובמיוחד כיום, עומדת הנצחת פעילות האצ"ל ולוחמיו בראש מעייניו והוא משתתף בכנסים בנושא ומרצה על כך בפני אלפי חיילים ובני נוער. באחרית הדבר של ספרו הוא כותב, אולי, אמת שנשתכחה ויש להזכירה: "בראייה לאחור, ברור לי כי אלמלא מלחמתם וגבורתם של לוחמי האצ"ל, לא היתה לנו עצמאות מדינית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו