התופעה מוכרת. כל כמה זמן מופיעות כותרות בעיתונים או בערוצי החדשות: חדר המיון באחד מבתי החולים הפך לשדה קרב. קרובי משפחה או ידידים של אחד המטופלים התנפלו על הצוות הרפואי, על הרופא, על האחיות. תבחרו מתוך האפשרויות. אז עכשיו אנחנו רואים את התופעה ברמה הלאומית. תמיד היתה השאלה: למה זה קורה? מה, קרובי המשפחה השתגעו? למה הם לא נותנים לרופאים ולאחיות לטפל ביקירם?
אני לא יודע אם מישהו ירד אי פעם לחקר התופעה. אבל הנה, האדם היחיד, יחד עם הצוותים הרפואיים, שעושה ככל יכולתו לבלימת ההתפרצות הבלתי נשלטת של מגיפת הקורונה בארצנו הוא פרופ' רוני גמזו. ומה הוא מקבל? את המשפחה הלוחמת בפרצוף.
מיקי זוהר מאשים אותו בליבוי האנטישמיות באוקראינה. יפעת שאשא־ביטון בולמת והופכת ומחבלת בהחלטות כי שום דבר לא הגיוני בעיניה. תנועת החולצות השחורות שומטת את הקרקע מבחינה מוסרית מתחת לתביעה למשמעת ושמירת החוק במובן הפשוט של המילה. כי הדמוקרטיה. כי ביבי. זה יותר חשוב. הרב קנייבסקי וקברניטי אומן מובילים את צאן מרעיתם להתאבדות. הם יורקים סירחון על הרופא.
אבל פרופ' גמזו ממשיך לפעול כפי שפועל רופא בהתאם לאתיקה המוסרית והמקצועית שהוא דבק בה. המשפחה מרביצה לו ומקללת, הבל פיות מצחינים, והוא בשלו - ממשיך לטפל בפציינט - שהוא אוכלוסיית ישראל, למרות שהפציינט הזה מתחיל להיראות כמו משוגע שצועד שיכור על מעקה של בניין בן 30 קומות. כן, במגדלי אקירוב. משם היישר להפגנות רחוב עזה.
גמזו אמר אתמול בביקור בביתר עילית כי "אנו עדים להפרה שיטתית של ההנחיות. מדי ערב מתקיימים בעיר אירועים שמפרים את כלל הנהלים". 22 אחוזים מהתחלואה בארץ היא של החרדים. 28 אחוזים במגזר הערבי. בחודש האחרון היו קרוב ל־500 מתים. רמת האכיפה והמשמעת ירדה פלאים. בין השאר משום שגם מערכת המשפט מאותתת שזה לא חשוב. יש התקהלויות מקודשות ויש התקהלויות אסורות.
בארצות אחרות יש מצב חירום ויש עוצר ויש סגרים. איך קרה שבתוך תקופה קצרה ראשי רשויות מחליטים שהם יפתחו את מערכת החינוך בעירם למרות ההנחיה הברורה? המבקרים בחדר המיון מעדיפים ללכת מכות מאשר לאפשר לצוות הרפואי לעבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו