ראש הממשלה לא רצה באמת למנות פרויקטור לקורונה. הוא לא ראה שום צורך להוסיף למערכת עוד פונקציה מעבר לנפשות הפועלות בה ממילא: הוא בראש המערכת, שר הבריאות, מנכ"ל המשרד, שהוא רופא מוערך בפני עצמו שהובא על ידי יולי אדלשטיין בדיוק למטרה זו, וכמובן אנשי המקצוע במשרד הבריאות ופיקוד העורף שעושים עבודתם נאמנה. אבל הציבור דרש.
בתקשורת דחפו. באולפנים הוצג מינוי פרויקטור הקורונה כעניין בהול לא פחות ממציאת חיסון לווירוס. אז נתניהו נעתר. וכצפוי, לא חלף זמן רב וכבר החלו הצרות.
ביום ראשון ידון קבינט הקורונה בתוכנית הדגל של רוני גמזו, תוכנית "הרמזור". באופן כללי היא תחלק את הארץ לערים ולשכונות ותצבע אותן בארבעה צבעים על פי היקף התחלואה: אזורים אדומים יוגבלו משמעותית, ירוקים יוכלו יותר להתרווח. בעיניים מקצועיות זו תוכנית פשוטה ומתבקשת. בעיניים פוליטיות, אין שום סיכוי שהיא תצא מהישיבה כפי שנכנסה.
נתניהו יודע שעימות עם גמזו כעת זה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש. לכן גם הוציא הודעת גיבוי ביום רביעי, כזו שאמורה לשדר כלפי חוץ אמון בין השניים. אולם המתקפות של מיקי זוהר וח"כים נוספים לא הותירו מקום לספק: מבפנים נתניהו מתפוצץ. מבחינתו הגולם קם על יוצרו. גמזו מתנהל במערכת כבעל הבית. לא רואה את ראש הממשלה או את שר הבריאות כפונקציות שעליו להתחשב בדעתם או לשמור על כבודם.
הקש האחרון היה כששיגר על דעת עצמו מכתב לנשיא אוקראינה ובו דרש ממנו למנוע את כניסתם של חסידי ברסלב המגיעים מדי שנה לאומן בראש השנה. זה לא שנתניהו תומך בנסיעה ההמונית לציון קברו של רבי נחמן, אבל ההתנהלות של גמזו - פקיד ציבור שעקף את כל הדרגים שאמורים להעביר מסרים בין מדינות, מראש הממשלה ועד משרד החוץ - היא שהוציאה אותו מדעתו.
זה היה, כאמור, הקש האחרון אבל ממש לא הראשון. כבר כשהציג גמזו את תוכנית "מגן ישראל" במסיבת עיתונאים משותפת, זע ונד נתניהו באי־נוחות בכיסאו. על אף נוכחותם של ראש הממשלה, רה"מ החליפי ושר הבריאות, ביטל גמזו לחלוטין כל מה שהיה פה לפניו ותיאר מציאות אוטופית למה שעומד להתחולל מכאן והלאה. הוא מתח ביקורת קשה על ההתנהלות עד כה בטיפול הממשלתי במגיפה, כשכל משפט שיוצא מפיו דוקר את הנוכחים, בפרט את נתניהו, במקומות הכי רגישים.
גמזו טיפוס מיוחד. מינויו גרם ללא מעט הרמת גבות. לא כי הוא לא ראוי, להפך. רבים ראו בו האיש הנכון במקום הנכון. אבל צריך להודות שכבר מהרגע הראשון לא היה סיכוי שהוא ונתניהו יסתדרו. החל מהסגנון וכלה באג'נדה הרפואית. גמזו כריזמטי מאוד. עקשן. סוליסט. מתקשה לקבל מרות.
די בתכונות אלה מבחינת ראש הממשלה כדי לפסול אותו. אבל אם לא די בזה, מדיניותו הרפואית הפוכה במאה שמונים מעלות מזו של נתניהו. ראש הממשלה רצה את גבי ברבש, שהציע מדיניות דומה בהרבה לזו שנתניהו מאמין בה. גמזו הוא ההפך המוחלט של שניהם. הוא רואה לנגד עיניו לא רק את הרפואה אלא גם את הכלכלה. נגד סגרים והגבלות. בעד שמירה על השוק כמה שיותר פתוח.
כשנכנס גמזו לתפקידו היה מי שכינה אותו נפוליאון. הכינוי תפס כאש בשדה קוצים. במשרד הבריאות, שרים בקבינט הקורונה וגם בסביבתו של נתניהו הפך נפוליאון לשם השגור בפי כל. חלקם מתכוונים לחיוב. חלקם לשלילה.
סוגיית אומן והתנהלותו החריגה הביאה רבים מהבאים איתו במגע יומיומי לחשוב שגמזו רואה בתפקיד מקפצה להמשך. שפניו בכלל לפוליטיקה. שהמוטיבציה האמיתית שלו להצליח כפרויקטור הקורונה, תוך התעלמות מהדרג הממונה ומהח"כים החרדים שכבר מתים להיפטר ממנו, היא השתלבות בצמרת אחת המפלגות. לצד יאיר לפיד. או אולי נפתלי בנט. לכן לא אכפת לו להתקוטט עם החרדים. ואולי להפך, זה טוב לו.
סוגיית אומן עוררה סערה // צילום: רויטרס
אחרים בסביבתו דוחים את הסברה ואומרים כי שיקוליו מקצועיים בלבד. הם מזכירים כי בניגוד לנחרצות שבה דחה כל מתווה שהונח על השולחן לגבי נסיעה לאומן, דווקא את התנגדותו הקודמת, להכנסת כ־15 אלף תלמידי ישיבות ללמוד בישראל, ריכך כאשר הוצג לו מתווה ראוי שאינו מסכן חיים. נתניהו רק רצה פרזנטור. מישהו שיעמוד בינו ובין הציבור. להיתלות בו, אולי להאשים אותו כשצריך. הוא לא העלה על דעתו שבסוף ייצא לו פרויקטור.
בחירה ברע במיעוטו
ברגע האחרון נמנעה מערכת בחירות רביעית אבל כלל לא בטוח כמה שמפניות נפתחו ביום שני בעשר בלילה, כשהכנסת אישרה בקריאה סופית את דחיית התקציב. כבר היו ממשלות גרועות ולא מתפקדות אבל כנראה שהממשלה הנוכחית עולה על כולן. בעוד רבים ייחסו לנתניהו את העדפתו שהסתמנה ללכת לבחירות כמונעת משיקולים פוליטיים, היו אלה בעיקר השיקולים הפוליטיים שהובילו אותו בסופו של דבר לדחות אותם.
ראש הממשלה ניצח בעימות מול גנץ מאחר ששמר על האופציה לפזר את הכנסת בלי לשלם את המחיר של העברת ראשות ממשלת המעבר לגנץ. בעיני רבים, על זה באמת נסב הוויכוח של תקציב חד־שנתי או דו־שנתי. ולמרות שעל פי כל ההערכות, בדצמבר השנה, המועד החדש להעברת תקציב המדינה, מצבו יהיה גרוע יותר, העדיף נתניהו לדחות את הצרה המונחת לפתחו במקום להתמודד עימה כעת.
מצבו אמור להיות גרוע יותר כי ללכת לבחירות בסוף דצמבר זה אומר שבמהלך כל הקמפיין יהיה ראש הממשלה עסוק בלהיחקר, למסור ולהאזין לעדויות במשפטו שיחל בחודש ינואר, בהיקף של שלוש פעמים בשבוע. לא רק המראה של בית המשפט ונתניהו שיושב או עומד ליד דוכן הנאשמים עשוי לחבל קשות במערכת הבחירות של הליכוד, אלא גם תוכן העדויות, ובראשן אלה של עדי המדינה, שיתפרסמו בכותרות ענק ויפתחו מהדורות לאורך כל התקופה שמנפילת הכנסת ועד לפתיחת הקלפיות.
ואם לא די בזה, כבר בנובמבר נדע מיהו נשיא ארה"ב הבא. אם ג'ו ביידן ינצח את דונלד טראמפ יתמלאו עמודי הפרשנות בעיתונים הישראליים באלפי מילים המסבירות מדוע בחירה בנתניהו לצידו של הנשיא החדש הנכנס תהיה הרת אסון.
נתניהו יודע את כל זה ובכל זאת בחר לדחות. אחת הסיבות היא כי ימינה בראשות נפתלי בנט נמצאת על הגל. נתון דו־ספרתי יציב של מנדטים בסקרים על חשבון הליכוד שמדשדש באזורי השלושים מינוס. נתניהו יודע שהפעם מלאכת השתייה, שתיית המנדטים המפורסמת, תהיה קשה ומורכבת מאי פעם. בנט הציב את עצמו כיריב ולא כתומך. האסטרטגיה של נתניהו כעת הפוכה: במקום לחבק את בנט ולהשיל ממנו את המנדטים המיותרים, הוא תוקף אותו ורומז על חידוש "ברית האחים" בינו לבין יאיר לפיד.
מבחינת בנט מדובר באתגר לא פשוט. עליו יהיה להתנער ממחנה השמאל, כלומר מלפיד, ובמקביל להשיב על השאלה עם איזו קואליציה ילך אחרי הבחירות. זו שאלה שהפילה את בני גנץ. בכל אולפן נשאל על כך, ועד לרגע האחרון לא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת.
מצביעי ימינה הקיימים בעיקרם מחולקים. חלקם ביביסטים שרופים שממש לא יאהבו את הקו החדש של ראש המפלגה, לתקוף את נתניהו ולהודיע שלא יקבל את ההמלצה לנשיא המדינה להרכבת הממשלה. וחלקם מאוכזבי נתניהו ותאבי נקם, שזועמים על כך שראש הממשלה השליך את הציונות הדתית לאופוזיציה. נתניהו מנסה להראות שאין צורך בימינה כיוון שגם הליכוד ידאג לצורכי המגזר, יעביר תקציבים, יאשר מינויים, אבל ההצלחה מוטלת בספק. כי הרי גם מהלכים אלה ייתפסו ככאלה שנועדו לתת קונטרה לימינה. כלומר שצריך ימינה גדולה בשביל שהליכוד יתחיל לעבוד עבור מצביעיה.
על בנט יהיה להחליט לאיזה כיוון ללכת. כל כיוון שיבחר יגרום לזליגת מצביעים. אם יתקוף את נתניהו יאבד את מצביעיו הביביסטים, אבל אולי ירוויח קהל אחר מבחוץ - כאלה שהצביעו כחול לבן בפעם הקודמת אבל מזוהים כימין. אם יחבק אותו - יחזור לבייס ויבריח את החדשים הפוטנציאליים שוב לזרועות השמאל. למזלו של בנט, דחיית הבחירות תעניק גם לו את ההזדמנות לחשב את מסלולו.
הסימביוזה בין מפלגות השמאל לתקשורת המרכזית בלתי ניתנת לניתוק. לא פעם הכל נראה כמו קמפיין אחד גדול של פוליטיקאים ועיתונאים המקדמים יחד אג'נדה ומזינים זה את זה במידע ובפרסום, סקופים תמורת פרגון, בחגיגת פרשת 4000 אחת גדולה.
כך היה השבוע עם הפרשה המומצאת שבמרכזה עמד ראש מערכת החדשות החדש של גל"צ, אמיר איבגי. זה התחיל כאשר שני עיתונאים מעיתונים מרכזיים צייצו בטוויטר כי איבגי, שגילה שהפרקליטות סגרה אחרי שלוש שנים את תיק החקירה נגד אבי ניסנקורן בדיוק סמוך למינויו לתפקיד שר המשפטים, לא פרסם את הסקופ הגדול בתחנה שבה הוא עובד, אלא העביר את הסיפור לעיתונאי אראל סג"ל, שאינו קשור לגל"צ.
כמובן שמייד קם קול זעקה גדול כשצייצני השמאל בכו מרה על אובדן האתיקה של מנהל החדשות שסרח. לאחר שנדמה היה שהסיפור גווע, הצטרף לא אחר מאשר שר המשפטים ניסנקורן, ההוא שנחקר במשך שלוש שנים הרחק מעין הציבור ושאלה שסגרו לו את התיק זוכים כעת להגנת בטון מהשר האחראי, ושלח מכתב לראש אגף כוח אדם בצה"ל לבדוק את התנהלותו של איבגי.
בשם מה עשה זאת בדיוק - לא ברור. מומחה לאתיקה עיתונאית? מה עניינו של ניסנקורן מה עושה עיתונאי עם המידע, למי הוא מעביר ואיך הוא מתכוון לפרסם. אגב, מי שחשף את מועד סגירת התיק זה לא איבגי, אלא משרד המשפטים עצמו בתגובתו הרשמית.
האמת פשוטה בהרבה. לו היתה מתקיימת בדיקה לבירור האמת, היה מתברר במהרה שאיבגי כלל לא העביר את הסיפור לסגל. הוא לא התכוון, לא רצה ולא ידע שהועבר לו. אבל העובדות מעניינות הרבה פחות כשראש מערכת חדשות נחשב למזוהה עם הימין. יש כאלה שעצם הנוכחות של רצועה יומית (איבגי מגיש במהלך השבוע גם את יומן הצהריים בגל"צ) או מנהל תחנה כמו שמעון אלקבץ ומו"לית עיתון כמו אלונה בר־און - פלורליסטים אמיתיים שמעוניינים בגיוון דעות וזרמים - דוקרת אותם היישר בליבם המרגיש והמכיל, עד כדי איבוד עשתונות ממש.
כדאי שיתחילו להתרגל. הדרך עוד מאוד ארוכה והעיוות הקיים בתקשורת עוד רחוק מאוד משלמות, אבל זה קורה. וזה ימשיך לקרות. על אפם וחמתם של אלה שהורגלו להחזיק במיקרופון בבלעדיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו