שנות השלטון הארוכות מוכיחות את עצמן. ההמשכיות בהובלת קווי מדיניות לאורך שנים נותנת את אותותיה. לפני חמש שנים נראה נתניהו כדון קישוט סורר, המתמרד נגד הסדר החדש שהמערב, בהנהגת אובאמה, מנסה לבנות מול איראן ורוסיה. זו היתה מדיניות של פייסנות כלפי איראן, כשישראל מוגשת כאומצה מדממת על מגש של קרח.
על מדף מאחורי השולחן של ראש הממשלה בלשכתו, עומד פסלון קטן, כהה מאוד, של ווינסטון צ'רצ'יל. אני יודע שיש פובליציסטים המתבוססים היום במררתם, והם לא יאהבו את ההשוואה הקלישאתית: צ'רצ'יל עמד בגבורה במלחמה ההיא, אבל לא היה לו הכוח, וכנראה שם לא הקדיש לכך את מלוא יכולותיו, לחולל את התמורה בטרם פורענות. ובנימין נתניהו מצליח בזה. היה לו העוז, והוא גם צבר את הכוח הדרוש לחולל את התמורה כדי שישראל לא תגיע לשלב הגבורה והפורענות.
במציאות האתנית המזרח־תיכונית, שלום בין אויבים עושים נגד אויב אחר, גדול ומאיים. ישראל היא היום גורם מלכד בין מדינות ערב הגדולות ונסיכויות המפרץ הקטנות, שאחת מהן, איחוד האמירויות, נמצאת ממש כמרחק אצבע זקורה מול הבטן הרכה של איראן.
לפני קרוב לשש שנים, מייד אחרי צוק איתן, התחיל נתניהו לגבש את תפיסתו שלנוכח עלייתו המחרידה של דאעש, ישראל תעמוד על כך שבכל הסכם עתידי עם הפלשתינים, היא תמשיך להיות אחראית על הביטחון בכל המרחב שממערב לירדן. כולם נאבקו על סידורי ביטחון בנוסח גדי שמני ואבי מזרחי לאורך הגבול המזרחי, אולי אפילו כוח אמריקני; קשה להאמין. הכל למען השלום הפלשתיני; אבל היום הדבר כבר מוסכם בקרב הרוב הגדול של מפלגות המרכז והימין. נתניהו, כפי שניתחה זהבה גלאון, שינה את השיח הביטחוני והלאומי סביב יהודה ושומרון.
יתר על כן, כל תוקפיו ומשנאיו מקרב התנחלות פרישטיק ג' משכיחים את המוסכמה הנוספת שנתניהו יצר: לא יפונו עוד יישובים במסגרת ההסכמים. הוא גיבש את הקביעה הזאת לקראת הבחירות במארס 15'; היום השליטה הביטחונית וביטול העקירות הפכו לעניין טריוויאלי כל כך, עד שאי החלת הריבונות נתפסת כאכזבה, תקווה שנכזבה, שתו לנו את ארץ ישראל הנבגדת.
נפתלי בנט, איילת שקד, סמוטריץ', יוסי דגן והפובליציסטים הימניסטים בעיתונות כבר לא מסוגלים לירות ישר. הם מתנהגים כסניף של האוונגליסטים בציון, מנסים לסגור דברים איתם או במסדרונות הבית הלבן, מעל לראשי המדינה הנבחרים. הם נגד הריבונות, כי זה בעצם ביתוק וניתוק ומדינה פלשתינית; ואחר כך מאשימים את נתניהו שלא החיל ריבונות אפילו על סנטימטר אחד, אלא ויתר על הסיפוח כתמורה לשלום עם נסיכות מונקו.
אבל נתניהו עקבי וחורש סנטימטר אחרי סנטימטר באדמת הטרשים הארצישראלית כמו סוס בלגי כבד, ואני מתחיל להאמין לו שאם הוא יקבל את הזמן שלו - אז תגיע גם החלת ריבונות, בבקעה ועוד.
אמרתי לראש הממשלה שזה מותנה בכך שאותו נשיא אמריקני ימשיך לכהן גם אחרי הבחירות. "אני לא יכול להגיד לך מה יקרה", ענה לי, "אני יכול להגיד שדברים מסוימים נכנסים ומתקבעים בתודעה הבינלאומית. זה תמיד תהליך. ראינו את זה כבר בדברים אחרים. כמו ירושלים, כמו הגולן. דברים שאנשים לא האמינו שנשיג, ואחרי שהשגנו חשבו שיבוטלו, ומתברר שהם לא יבוטלו. אני לא הורדתי את הריבונות מהשולחן. כפי שמימשתי יעדים קודמים, אני מתכוון לממש גם את הריבונות".
"הריבונות עוד על השולחן". נתניהו, השבוע // צילום: אורן בן חקון
איראן היא מרכז הכובד שמחבר בין ישראל לנסיכויות המפרץ, מצרים, סעודיה וסודאן. בארבע השנים האחרונות הוכיח שילוב הכוחות של ארה"ב וישראל עוצמה קטלנית. לפעמים היה נראה שהתקפות הנגד של האיראנים - למשל הפלת המל"ט במפרץ והמתקפה על מתקני הנפט בסעודיה - מציגות את ארה"ב והנשיא טראמפ בחולשתם. אבל אחר כך בא חיסול סולימאני וסדרת פעולות נקודתיות, עוצמתיות, בלב איראן. כשמצרפים לזה את מהלומת הסנקציות, נראה שמשטר האייתוללות מתנדנד.
אלא שההסכם עם סין נותן לאיראנים משענת חזקה ושותף המעוניין, בדיוק כמוהם, לסלק את ארה"ב מהאזור. "אני רואה בדאגה כל חיזוק של איראן", אומר ראש הממשלה על הברית החדשה הזאת, "משום שאיראן פועלת במטרה להשתלט על המזה"ת ולהכחיד את ישראל. לכן הבריתות נגד איראן והסכמי השלום נועדו לכך, שהפירות שלהם ישרתו את המדינות השותפות. וזה מה שקרה פה. ברית של מדינות מתקדמות, מתונות, שמעוניינות להבטיח את ביטחונן ועתידן על ידי שיתוף פעולה כלכלי־מדיני־ביטחוני".
הסינים לא מגבירים את האיום האיראני?
"ברור שהשקעה מסיבית בתוך איראן מחזקת את המשטר האיראני. זה לא דבר שמבשר טובות, משום שהמשטר הזה שולט כבר כמעט חצי מאה על העם האיראני, שהוא עם מוכשר מאוד. זה עם שהיה עושה איתנו שלום, הייתי אומר, באותה מידה כמו שכניהם מעבר למפרץ הפרסי. החיזוק הכלכלי של איראן לא ממתן את המשטר".
האיראנים לקו בעשר המכות ולא קורה להם כלום: מגיפה נוראית, התקוממויות, שריפות, פצצות ופיצוצים מסתוריים.
"כל עוד המשטרה החשאית וכוחות השיטור מוכנים להרוג בבני עמם, המשטרים האלה שורדים. ההתמוטטות של הדיקטטורה מתרחשת כאשר כוחות הביטחון הפנימיים מסרבים להמשיך במדיניות הדיכוי הזאת. אני מאמין שהיום הזה יבוא. עד אז אנחנו צריכים לשמור על עצמנו, להגן על עצמנו בתקיפות. מה שאני יכול להגיד שרבים מסתכלים על ישראל בהנהגתי באופן אחר. והדבר מקדם לא רק את הביטחון שלנו, אלא גם את השלום עם שכנינו".
צוללות עפות וערבים רעים
אובאמה כבר 4 שנים מחוץ לבית הלבן, אבל תיבות התהודה שלו - מבן רודס ועד "ידיעות אחרונות" - ממשיכות לעבוד במלוא המרץ
בעבר היה בפולקלור הישראלי מושג של "ערבים רעים" ו"ערבים טובים". עכשיו, מנקודת מבטה של התקשורת הקקופונית האחודה, "הערבי הרע" חוזר. ערבי רע הוא ערבי שעושה שלום עם מדינת ישראל בהנהגת בנימין נתניהו - בלי מסירת שטחים, בלי קווי 67', בלי מדינה פלשתינית הדורשת גם 150 מיליארד דולר פיצויים נוסף על מימוש זכות השיבה.
מבין כל אויבי השלום עם איחוד האמירויות, אני מוצא עניין בבן רודס, מלך מלכי תיבות התהודה של הנשיא אובאמה. הוא האיש שמונה לשיווק הסכם הגרעין עם איראן, האיש שיכול להתחרות על תואר השונא הגדול ביותר של נתניהו. מייד נחזור אליו.
החל מאמצע השבוע התחלנו לשמוע על "צוללות מעופפות" - בזכות הדיווח שלפיו ישראל מוכנה, במסגרת הנורמליזציה, שאיחוד האמירויות תקבל מטוסי F-35. וזו כבר בגידה. הולדתו של הסקופ, כנראה, במאמר שפורסם ב"ג'רוזלם פוסט" כבר לפני קרוב לשבוע: שוב בן רודס, שמשמש ממסר למבקר אמריקני אחר של ההסכם. רודס פרסם כי "ההסכם יכול להוביל לעסקת מל"טים". מכאן היתה קצרה הדרך לסקופ של "ידיעות אחרונות".
"ידיעות" הוא מרכיב עוצמתי בתיבת התהודה של אובאמה ואנשיו, עוד מימי המאבק על הגרעין האיראני בין הנשיא לראש הממשלה נתניהו. בעקבות ההופעה המהממת של ראש הממשלה בקונגרס האמריקני בתחילת מארס 2015, ערב הבחירות בישראל, נשארו בוושינגטון גורמים מ"ידיעות". ימים אחדים לפני הבחירות פורסם סקופ שנועד למחוק את הרושם של מסע נתניהו: מסמך שמגלה כי נתניהו מסכים להסדר שכולל מדינה פלשתינית, על בסיס קווי 67'. אז, כמו היום, מדובר בידיעות סרק שמטרתן למחוק פריצות דרך חשובות לטובת ישראל. מתברר שתיבת התהודה של ימי אובאמה נשארה, והפכה לקיצונית יותר.
המפלגה הדמוקרטית של היום מגלמת, בחלקים משפיעים בתוכה, את הקואליציה של האדום־ירוק: שטיח אדום מרקסיסטי לאחים המוסלמים. החיבור נעשה תוך מתקפה אנטי־ישראלית. שלוש התנועות המשפיעות בשמאל האמריקני - BLM, אנטיפה ומצעד הנשים - הן אנטי־ישראליות ואנטישמיות; אל־ג'זירה של קטאר היא אחד מגורמי החיבור המשפיעים ביותר. אז בקואליציה הזאת, שלא אוהבת ערבים רעים שמוכנים לעשות שלום עם ישראל, יש גם כמה מקומונים ישראליים וערוצי טלוויזיה קהילתית המזוהים באמצעות שתי ספרות.
בולדוזרים ערלי אוזניים
ככל שגוברת הביקורת על בית המשפט העליון, כך גוברת הקיצוניות של שופטיו. מה מניע את מופע הכסילות והאטימות?
בעקבות מותה בטרם עת של פרופ' רות גביזון, הזכיר ארי שביט כמה קטעים מראיון יסודי שערך איתה עוד בשנת 1999. הנה מה שאמרה אז על הולדתה של האכיפה הבררנית: "מה שקורה הוא שהתקשורת מסמנת אובייקטים מסוימים לחקירה, בלי להסביר לנו מדוע סימנה דווקא אובייקטים אלה ולא אחרים. ואז, סביב אותם אובייקטים היא יוצרת מומנטום. היא אוספת עליהם חומר ומספקת אותו למשטרה, ולוחצת על המשטרה להשיג את התוצאות הראויות בעיניה. כך נוצר מצב שכולם אינטרסנטים. לתקשורת יש אינטרס להוכיח שצדקה, למשטרה יש אינטרס לעמוד בציפיות התקשורת, ולפרקליטות אינטרס להוכיח שהיא אמיצה. כולם מזינים את כולם באופן כזה, שהמשפט נעשה לפני שהחל".
גביזון ז"ל (משמאל). זיהתה את התהליך הקורע את החברה הישראלית // צילום: אורן בן חקון
על בית המשפט העליון אמרה: "אינני חושבת שנכון שבית המשפט העליון יכריע לטובת מערביות ונגד מסורתיות, או בעד מודרניות ואינדיבידואליזם ונגד קהילתיות... לא ברור שהערכים העל־חוקתיים של הציבור הנאור שבשמם הוא פועל עולים על הערכים העל־חוקתיים של הציבור הדתי".
השבוע התבשרנו על הקמת קבינט אזרחי לפיוס בעם. גם רות גביזון עבדה על זה ותרמה את אמנת גביזון־מדן. אלא שכל הוועדות לא יעזרו כאשר בג"ץ (אותו בית משפט) ולהקת היועץ המשפטי ומשניו ומשנותיו מחפשים כל הזדמנות לחתוך ולגזור. התופעה המדאיגה היא לא רק הכסילות העקבית של פסיקות בג"ץ, שהפך לשחקן פוליטי של ממש בחודשים האחרונים, אלא האטימות שמתגלה שם למעלה.
בערך בתקופה שבה גביזון זיהתה את התהליך הקורע את החברה הישראלית, בכיכובה של התקשורת, פסק גם נשיא העליון המנוח משה לנדוי את פסוקו על אותה דרך לא דרך שכובש עבורנו הנשיא בדימוס אהרן ברק. כבר בשנת 2000 הגדיר לנדוי את הדרך הזאת כ"דיקטטורה נאורה", מה שיפגע לא רק בחברה אלא בבית המשפט עצמו. גביזון ולנדוי לא היו בודדים בביקורתם. היו להם שותפים מבריקים, כמו השר לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' מני מאוטנר, שזיהו את האקטיביזם הפראי והשרירותי של שופטי בית המשפט העליון; ישנו ד"ר יואש מייזלר, שהגדיר כבר לפני קרוב ל־15 שנה את ביהמ"ש העליון ככת כוהנים דתית, וכמי שחמס את הריבונות הדמוקרטית מידי הכנסת.
ולמרות כל זאת, השופטים לא מפנימים את הביקורת. הם רק מקצינים והולכים. ואכן, האם מישהו שמע פעם על בולדוזר D9 שמקשיב למה שאומרים מסביבו? זאת הפתעת העשורים האחרונים. הביקורת הגיונית ומנומקת, אבל נשיאי בית המשפט העליון ושופטיו מתנהגים כאילו אין שום טיעון מבוסס נגד הדוקטרינה האטומה שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו