איזה כיף לראות ולשמוע פתאום על המסך ערבים מאזור אחר, לא מהמזרח התיכון הכועס, אלא מהמפרץ הערבי הרחוק, שם הכסף הגדול מרכך את הלבבות, מרגיע מחלוקות, מפריח שממות, מאפשר לאנשים לשגשג כבני אדם.
העין שלי לא שבעה מלראות את הדוברים הנכבדים מאיחוד האמירויות, בגלימותיהם הלבנות (מת לאחת כזאת), מדברים חלש, לאט, נעים, מילים יפות של שלום, שיתוף פעולה, יציאה לדרך חדשה. פששש. איפה הייתם עד עכשיו?
ערביי המפרץ אינם נושאים בגופם ובנפשם את כאב הסכסוך איתנו. הם יותר רכים. גם העולם אוהב אותם, למרות מה שאנחנו רואים כחסרונות - משטר יחיד, חוקים דתיים נוקשים, חיבה מופרזת לדברים מזהב. ועדיין, בתוך מערכת החוקים שלהם יש להם מקום לאורחים, לטכנולוגיה, למדע, לאמנות. והכי חשוב - למרות שיש להם אויבים קשים כמו איראן, אין להם אויב קשה ושנוא כמו ישראל. ליבם לא נצרף באש השנאה.
יפה בדובאי. ואילו אטרקציות. שלוש שעות מכאן. אם הכל יסתדר, בתוך שנתיים־שלוש זה יהיה יעד הנסיעות המועדף על ישראלים. בול בשבילנו, ואותנו לא מפחידים עם חום. התחממנו באילת שנים, מוכנים לדבר האמיתי. בקיץ ריק שם. אנחנו נמלא. נהיה הפתרון של האיחוד לבעיית העונה המתה בקיץ. יבנו בשבילנו מזרקות של ברד באמצע בריכת השחייה, ונגיע ברכבת אווירית. וכשיבוא החורף, ועשירי העולם יבואו לנפוש ומחיר החדרים יאמיר פי עשרה, ניעלם עד לקיץ הבא. הרמוניה.
אני שמח בשביל ערביי ישראל המשכילים, שעבורם ייפתח שם שוק תעסוקה איכותי בשפת אימם. מעניין אילו יחסים ייווצרו בין הערבים מישראל, שבוודאי ינהרו לראות את הדוד העשיר ומגדליו, לבין הערבים המקומיים. מעניין מי ישפיע על מי, הרגוע על הדרוּך או להפך. מעניין יהיה לראות תיירים ערבים עשירים מסתובבים פה. מסקרן לאן ילכו, איפה יאכלו, לאיזה יחס יזכו, האם ייפתחו הלבבות? הלוואי שהכל יהיה לטובה.
ואולי בעוד שבועיים כבר יהיו עוד מדינות שיצטרפו, וכל הגוש הערבי העוין יתפורר מול עינינו, ויימלאו בתינו שלום, והקורונה תישכח, ואני אזכה בלוטו. אמן.
אלצהיימר
אמא שלי וחברתה דנו בשאלה אם הן ירגישו כשהן יתחילו, חלילה, להידרדר קוגניטיבית, בדרכו של מר אלצהיימר או בכל נתיב קסום אחר. אמרה החברה: אני ארגיש. אמרה אמי: לא תרגישי. לא מרגישים.
למרבה הצער, זמן קצר אחר כך התחילה החברה את הירידה במורד התודעה, ועד מהרה נעלמה אל תוך הכרתה המצטמצמת במהירות ומתה. היא לא הרגישה כלום. ולא שיש שני מקרים דומים, ושמעתי גם על כאלה שהתחילו לרדת קוגניטיבית וידעו והתאבלו, ובכל זאת רוב האנשים לא יודעים. אם אינם יודעים, אינם יכולים לפעול בעניין ולעשות את מה שחלקם היו רוצים לו ידעו - לסיים את החיים לפני שהופכים לצל חיוור של מה שהיו ממש לפני זמן קצר. גם אני שייך לחלק הזה.
המועמד לנשיאות ארה"ב ג'ו ביידן מידרדר קוגניטיבית. זה ברור לכל עין שאצלה זה קרה במשפחה. הוא מדבר שטויות בלי קשר, לא מצליח לחבר מילים, מועד בכללי הפי.סי, יש לו תנועות לא רצוניות, צחוקים משונים, נראה שהוא התחיל את הגליץ'. תנחומיי לו ולבני משפחתו. בהמשך לשיחה של אמי וחברתה, הוא לא מרגיש. הוא חושב שהוא עדיין יכול להיות נשיא של משהו.
זה עצוב. יותר עצוב יהיה אם הוא ייבחר בסוף ויגשים את משאלת חייו כשהוא בלתי מתפקד לחלוטין. והכי עצוב זה שביידן מנוצל על ידי אנשים שמעוניינים להשתמש בו כבובה ולשלוט דרכו, מעליו, מתחתיו, במקומו. אני בכלל לא מדבר על זהות האנשים האלה ועל השקפת עולמם, אני מדבר על עשיית שימוש באדם חולה בכל סוג של שיטיון כדי להפיק רווח, נגד האינטרס שלו עצמו, לו רק היה יודע אותו.
טראמפ מחקה אותו וקורא לו בשמות כמו ג'ו הישנוני. בטח שהוא ישנוני, זה מתסמיני המחלה. החיקוי של טראמפ דוחה. גם אני טעיתי וחיקיתי אותו בפומבי, ואני מתחרט על זה. לעגתי לאדם חולה, וזה מכוער. יש לי תירוץ: אני מפחד ממה שיקרה אם הוא ייבחר. הוא היה אדם שקול, דמוקרט קלאסי, אפשר להסתדר, אבל את ידיו מזיזות מאחור גברות מאוד אנטי־ישראליות ואנטישמיות, וזכותו לא תגן עלינו אם ייבחר, חלילה. חשבתי שהחיקוי שלי ישכנע מישהו. שכחתי שאני לא משפיע על הבחירות באמריקה, אבל על היחס לחולי דמנציה דווקא כן. מתנצל.
אם אחטוף אלצהיימר, תריצו אותי לראשות הממשלה. יש לי שיער מתאים. אגור לי בבלפור, אחרים ינהלו הכל, בטח שרה עוד תגור שם גם, יהיה רגוע.
הנצחה
גל רענן שוטף את רחובות הערים בשנים האחרונות, גל של קריאת שמות רחובות על שמם של אנשי תרבות, זמרים, קומיקאים, שחקנים, משוררים. נחמד להגיע פתאום לרחוב דודו דותן בנתניה, ומייד אחריו רחוב שושנה דמארי. גאוני ומקסים. אני נוסע ברחוב הזה, ובנותיי שואלות אותי: "מי זה דודו דותן, אבא?". ואני אומר: "אוהו. הוא היה, וואו, הוא היה באמת משהו מיוחד".
ואני מספר שהוא היה איש מצחיק, שליווה את המדינה במערכוניו ובתפקידיו שנים ארוכות, ושעיקר פרסומו בא לו מחיקוי של שושנה דמארי, עם השמלה והכל. אבל לך תעביר רוח של בן אדם שאתה הכרת ומישהו אחר לא. לא עובר. אפשר להנציח שם, אי אפשר להנציח רגע של צחוק גדול, של התרגשות, של התפעלות. ואם קשה להנציח אמן, איך מנציחים עסקן? מה ממנו ממשיך לחיות, חוץ משמו?
אני חושב שצריך להפסיק להנציח אנשים ברחובות. זאת תעשייה מגוחכת, המירוץ להנצחה. יש המבקשים להגיע ליעד הנכסף עוד בחייהם, למרות שנדרשות כמה שנים עד שניתן לדון בהנצחתו של איזה בן־חלוף. רוצים לראות את הנצחתם במו עיניהם, שלא יגנבו להם את הכיכר. מבין אותם. קשה להם לחשוב על עולם בלעדיהם, והם חושבים שהנצחה ברחובה של עיר תמנע את שכחתם.
השכחה באה תמיד, והשם נשאר של בן אדם שמי יודע מי היה, וכל השכונה עכשיו על שמו. ויש לומר: חלק מהשמות קשים להיגוי, רבי אותיות, מצלולים זרים. מיותר.
לקראת שנת ה־80 למדינה אני מציע להחליף את השמות של כל הרחובות בישראל לשמות של דברים אחרים. למשל, רגשות. רחוב האהבה פינת סמטת האכזבה. שמות של תכונות אנושיות, למשל כיכר הנדיבות. שמות של בעלי חיים (אני גר בארמדיל 6, ואתה?). שמות של כוחות פיזיקליים (שדרות כוח ההתמדה), של איתני הטבע (מחלף הוריקן), ועוד ועוד. שמות של אנשים מתים זה כל כך משעמם, כל כך לא מתקשר עם הזיכרון שלנו, שזוכר תמונות אבל לא שמות. אתה נוסע בנחש צפע עד כיכר מנדרינה, פונה בליל הסדר שמאלה, ומולך קניון אופטימיות. לא תזכרו? מילא, יש ווייז.
ההנצחה הכי טובה היא בליבם של מי שאהבו את ההולך בדרך כל בשר. וכשכל אלה שאהבו אותו גם הם מסתלקים, תמה ההנצחה. ההנצחה היא בת חלוף. פוף, ואינך. ואם ההצעה שלי לא תתקבל, הייתי שמח לקבל רחוב בעפולה ליד רמי לוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו