החדש של רן דנקר: קיבלנו יצור כלאיים

אם הוא לא היה תר את הארץ בהופעות הבית שהחל לעשות מאז שהתחילה הקורונה, היינו דואגים לרגע שמארן דנקרנבלע במכונת זמן. לפחות זו התחושה שעולה מ"כואב אבל מתוק", השיר החדש שהוציא השבוע, שכל קשר בינו ובין שנת 2020 קלנדרי בלבד.

זהו הסינגל השלישי של דנקר לשנה זו, ובאופן מעניין כל אחד משיריו החדשים כמו נכתב והופק בזמן אחר. "כשאומרים לי לא" מאפריל האחרון הרגיש עכשווי ורלוונטי למדי - הן במונחי הפקה והן כטקסט מחאתי (בזכות שורות כמו "כל מסיבה שהם סוגרים, כל פסטיבל שמפזרים, כל מגבר שמנתקים, כל רעיון שהם פוסלים" וכו').

"מלאכית", שיצא ביוני ונכתב עבורו על ידי אליה רוסיליו, היה בלדה ארצישראלית קלאסית, מהסוג שיכול להתאים לכל פלייליסט רדיופוני עשור קדימה או אחורה, וכזו שמדגישה את גוון הקול היפה של מי שמזמן כבר אינו רק שחקן מזמר. ואז מגיעה יציאה כמו "כואב אבל מתוק" שכל כך לא מסתדרת אסתטית עם אחיותיה במעיין היצירה של דנקר, שקשה להבין למה היא פה בכלל.

נכון, אחידות סגנונית היא משהו ששייך לימי האלבום הרחוקים, והרי אנחנו חיים בעידן מלכות הסינגל. לא כל שיר חייב להתכתב עם קודמו וזה לגיטימי שאמן ירצה לטייל בשלל נופים מוזיקליים בעודו מתנסה במגוון סגנונות. התנאי היחיד (בספר החוקים הלא כתובים של המוזיקה) הוא שהמוזיקאי והשיר יחמיאו זה לזה, ולא ניכר שזה המצב כאן.

•אני אש: רן דנקר מאוהב

•צפו: קליפ ההמונים של רן דנקר

•משהו אחר: רן דנקר חוזר לשיר

הקליפ המלווה את "כואב אבל מתוק", שבו משתתפת רקדנית להקת בת שבע ניצן רסלר, דובר ניינטיזית מובהקת, עם אימאג'ים שהיו יכולים באותה מידה ללוות שיר של הפרודיג'י איפשהו ב־MTV של 1991. השיר עצמו, מבחינת מילים והפקה מוזיקלית, דווקא נשמע כמו אלקטרוניקה של תחילת שנות 2000, גם אם ליין הבס מזכיר את "Bad Guy" של בילי אייליש.

צעירים חובבי מוזיקה לא יתחברו לצליל ולאווירה הכללית (רק נזכיר שמאז תחילת ה־2000 חלפו שני עשורים שלמים), המבוגרים יעדיפו את הדבר האמיתי. התוצאה היא יצור כלאיים שלא בטוח למי הוא ידבר ובעיקר לא עושה חסד עם התכונות החזקות של דנקר.

"כואב אבל מתוק", רן דנקר