יש מי שעדיין מאמין בממשלת האחדות

ארבעה ימים אחרי הבחירות האחרונות, דווח כי משה (בוגי) יעלון בעד ממשלת מיעוט. מבחינת צביקה האוזר זה היה שוק. הם הובילו לאורך כל מסע הבחירות את הקו שנועד לסתור את הקמפיין הנגטיבי של נתניהו שלפיו כחול לבן ילכו עם הרשימה הערבית המשותפת. והנה, יעלון עושה פניית פרסה ועושה בדיוק מה שהימין הזהיר מפניו. האוזר הבהיר לו שהוא לא שם.

שאין לכחול לבן את האצבעות שלו ושל יועז הנדל למהלך כזה. אבל מה שיותר משונה זו התפיסה הבלתי מציאותית של יעלון מול המגיפה שהפכה למרכזית יותר ויותר אחרי הבחירות. בלי קשר לצד האידיאולוגי המסוכן של החבירה לאיימן עודה, יעלון התעקש במארס השנה כי הקורונה היא אירוע בריאותי, לא לאומי. באותם ימים רחוקים הוא התבטא שנתניהו מנפח את המגיפה לצרכיו הפוליטיים האישיים.

"תאר לך שאת כל המערכת הזאת היינו צריכים לנהל עם ממשלה של 46 מנדטים פלוס ה־15 של איימן עודה. ההגבלות, הסגרים. זה רק מראה את האבסורד", אמר השבוע האוזר, כשהיה נראה שיש סימנים כי נתניהו וגנץ יורדים מהעץ. בזמן שבוגי ויאיר לפיד לחצו עליו להצטרף להצבעה "חד־פעמית" עם הערבים, הוא אמר להם: "זה כמו לכבוש את רוסיה בחורף. זה יהיה חד־פעמי כל עשר דקות".

עד כמה שזה נשמע לגמרי לא באופנה, האוזר מאמין גדול באחדות ורואה בה עדיין את המענה האופטימלי לאתגרי סדר היום הלאומי. מנקודת מבטו, גם המחאה מוגבלת והעובדה שמדובר רק ב־11 אלף איש ולא במיליון וחצי בני אדם ברחובות היא תולדה של ממשלת האחדות. "אי אפשר לנהל אתגר מתגלגל כזה לאורך זמן על בסיס של הסכמה צרה", הוא אומר. "התובנות של חודש מארס נמצאות בתוקף גם באוגוסט. ואנחנו לפני החורף, שיביא נוסף על הקורונה גם שפעות. הרוב השקט מבין שאנחנו מאותגרים על ידי איתני הטבע".

הנתק מהמציאות הלאומית של לפיד ויעלון התבטא גם השבוע בהצעת החוק לפסילת נתניהו. יש לזה צליל מוסרי אבל גם לישראל, כאמור, יש לקחים ללמוד מלבנון. החוק הזה היה מחסל את ההסכמה המינימלית שעדיין קיימת כאן לגבי איך בוחרים ראש ממשלה ואיך מבצעים חילופי שלטון. בזמן שרבים מדברים על הממשלה במושגים של ימים, שבועות או חודשים עד הבחירות הבאות - האוזר מתעקש ש"יש כאן מודל - חלון זמן רלוונטי של ארבע וחצי שנים. אני מאמין שהחילופים בין נתניהו לגנץ בראשות הממשלה יתבצעו. זו עסקה טובה לשני הצדדים. אני מוכן לעמוד עם הכתפיים שלי ושמי שטיפס על העץ יירד עם הרגל עליהן. שיעמדו עלי. אבל אני לא יודע להוריד אנשים מהעץ". לשים את הרגל על הכתף של צביקה זו כבר החלטה של נתניהו וגנץ.

לשנה הקרובה יש סדר יום שמחולק בעיקרו למשבר כלכלי שאין לו תקדים ולא ניתן ללמוד מהעבר; ולידו אתגרים ביטחוניים קשים. נושא הריבונות עובר לאש מאוד קטנה: זה תלוי בבחירתו של טראמפ לכהונה שנייה. החדשות הטובות הן שבנושא הביטחוני גנץ ונתניהו מיישרים קו ביניהם. הם על אותו תדר.

"בנושא הכלכלי - אין שום מומחה שיכול לתת לך תיאוריה שמסבירה לך מה אתה עושה ומה אתה צריך לעשות", האוזר אומר. "בבריאות - יש פרוטוקול איך אתה עובד, למרות שגם פה רב הנסתר על הגלוי. אבל בכלכלה יש סיטואציה שנוקטים צעדים שלא עברו שום מעבדה. אין שום מדינה שאפשר להגיד שפעלה בעבר בצורה מסוימת ואפשר ללמוד ממנה. אנחנו בשטח שאין לו מפות. באזורים האלה אתה יכול לעשות טעויות שהמחיר עליהן ישולם במשך שנים. יש פה כובד אחריות היסטורית. אלו זמנים שכדאי לך לעבור אותם בצוותא".

משבר זהות

העם בלבנון חסר זהות לאומית מאחדת. ישראל מתייסרת בהאשמות על פילוג וקרע, אבל עדיין מספיק חזקה וחסינה

הלבנונים המציאו את פוליטיקת הזהויות. הפיצוץ האדיר בנמל ביירות, חוסר האונים של ממשלת לבנון מול האסון, וחוסר היכולת של גופים ומדינות לפעול מולה כדי לסייע בהיחלצות מהמשבר, הם התוצאה הסופית של פוליטיקת הזהויות. אנחנו רגילים לראות את הפוליטיקה הזאת כמאפיין של חברות מערביות כמו ארה"ב ובריטניה ובמידה מסוימת ישראל; אבל ההתפצלות האמבית לקבוצות זהות של מיעוטים - זה הסיפור של לבנון: שיעים, נוצרים, דרוזים, סונים. אם בעבר הרחוק חשבו שמתגבשת זהות "לבנונית", כבר יותר מדור שלם שאין דבר כזה. ומסתבר שמדינה לא יכולה לתפקד בלי זהות אזרחית לאומית.

לגורמי חוץ היה עניין לטפח את ההתפצלות וההתפוררות הלבנונית // צילום: אי. אף. פי

לגורמי חוץ היה עניין לטפח את ההתפצלות וההתפוררות הלבנונית. מי שעשה הכי הרבה לטובת ההתפוררות הזאת היו הפלשתינים וארגוני הטרור השונים שלהם. אחריהם הגיעה ההשתלטות האסלאמיסטית של חיזבאללה, וסוריה לאורך כל השנים שלטה באמצעים שלה בלבנון שהיתה פעם חלק מהמרחב הטריטוריאלי הסורי.

הפעם הסיוע החברתי האסלאמי שהיה השיטה של חיזבאללה להיאחז באוכלוסייה המקומית לא יכול לעבוד כי האחריות בעיני האזרחים מוטלת על הפיל הטרוריסטי שבאמצע החדר. מה שהתפוצץ, לפי ניתוח של מומחים מהעולם, זה גם מאגר כלשהו של נשק חיזבאללאי ולצידו המאגר הענק של האמוניה החנקתית. מוטב לישראלים הקופצים בראש להפיק לקחים ממה שקרה בנמל ביירות אבל לא את הלקח של מצבורי חומרים מסוכנים.

יומיים אחרי הפיצוצים התקשר אלי קשיש החוסה בדיור מוגן טוב במרכז תל אביב. זיהיתי את השם מקשרים קודמים ומהספרות ההיסטורית. "אצלי בבית היה מאגר לא קטן של אמוניה חנקתית", הוא אמר. "אני לא זוכר שזה אי פעם התפוצץ כשלא התכוונו שזה יתפוצץ". כן, הוא דיבר על שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50 בתור אחד החבלנים הראשיים של לח"י. ממרום גילו הוא עדיין עוקב אחרי פיצוצים שדורשים פענוח והפנה אותי לעמוד מסוים בספרו, שם מופיעה הנוסחה המדויקת להתקנת מטען חבלה. לא בדקתי.

הלקח האמיתי מלבנון זה לדבוק בזהות הלאומית המאחדת; למרות ההאשמה העצמית בפילוג וקרע, אנחנו עדיין מספיק מאוחדים כדי להילחם במגיפה וכדי לנהל מדיניות כלכלית סבירה לטובת הכלל. אם היתה סכנה למלחמה קרובה בחזית הצפונית, היא תידחה לשש אחרי הקטסטרופה. חיזבאללה חטף נוקאאוט עוד לפני שנכנס לזירה.

להרים, זה העיקר

פתחון הפה שניתן ליונה אברושמי והדברים הקשים שאמר בנוגע לרצח הפוליטי הבא, משקפים את הלך הרוח של הרשתות החברתיות

"אנחנו נמצאים במערכת התקשורתית העולמית בהקצנה ספירלית", אומר פרופ' אורן מאיירס, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. אבל הוא מתנגד להשקפה שהצגתי לו, שמדובר בהתפרצות ייחודית בדרגת החומרה שלה ביחס לעבר.

"אתה הרי יודע שהדיבורים האלה - היה להם תקדים. בישראל היה הוויכוח על השילומים בתחילת שנות ה־50, והיו הבחירות של 1981. האירועים האלה היו הרבה יותר קיצוניים".

יש הרבה דוגמאות לחריגה מהסקאלה, כולל ההכרזות של יאיר לפיד ואהוד ברק בעקבות התקרית האלימה בהפגנה בתל אביב לפני שבוע וחצי: "לבנימין נתניהו יש דם על הידיים".

אבל אחד השיאים לאחרונה הוא הזמנתו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצוויג, לשיחה נינוחה באולפן לצורך הפניית זרם הביוב שוב נגד ראש הממשלה נתניהו.

"אני לא בטוח שזה היה רעיון גרוע להזמין אותו", אומר פרופ' מאיירס.

"האם זה שירות לציבור להראות לציבור - הנה צינור הביוב?", שאלתי.

"בדיוק", אומר מאיירס. "אי אפשר לנתק את הופעת אברושמי מהדומיננטיות של הרשתות החברתיות. הביוב הוא אותו ביוב. להזמין את אברושמי, אבל לדבר על נתניהו".

הצד האפל

בשנות ה־50 יכולת להיות בכיר ביטחוני ולחשוב שפעולות מסוימות משרתות את ביטחון ישראל ובמקביל את האינטרס הסובייטי

"עדיין לא נערך בירור יסודי כיצד הגיעו אנשים מישראל, חולמי חלום הגאולה הסוציאליסטית וכינון חברת העתיד בעולם, לדבקות הרסנית כל כך בסטליניזם ההוא". זה מה שכתב חיים גורי ב־1980, שנים רבות אחרי שכבתה כביכול גחלת הסטליניזם.

אחרי הקטע בטורי האחרון על אלעזר גרנות המנוח מקיבוץ שובל, נפגשתי עם בנו דני. הוא הציג בפניי במידת האפשר את דמותו המלאה של אביו. אדם שהתגייס בגיל 17 לבריגדה, למד אצל מרטין בובר והלך להיות חלוץ בסאסא. הקיבוץ בגבול לבנון לא היה מספיק "קיבוצי" לטעמו והוא עבר, אחרי רצח אשתו בידי מחבלים, לקיבוץ שובל שנראה לו יותר קרוב לאידיאל.

לדבריו הבן, אלעזר לא היה סטליניסט, למרות שכתב שיר על סטלין ב־1953 עם מותו (אבל פרסם ב־1956); אלא הוא אהד את ברית המועצות כפי שאחוזים ניכרים בציבור הישראלי העריצו את סטלין וברית המועצות שהיו במעמד של מי שהצילו את העם היהודי במלחמה. פה מתחילה בעיה, משום שאכן שיעור הסטליניסטים בישראל היה גבוה - יותר מאשר בברית המועצות עצמה - אבל לא הרבה יותר מ־20 אחוזים שזו כמות עצומה. עובדה שדוד בן־גוריון ראה בסטלין עריץ אנטישמי - "יימח שמו", אמר - וידע לקבל ממנו מה שאפשר בעיתוי המתאים ולתת בתמורה רק את המינימום.

אמרתי לדני שהסובייטים ראו את ה"נכסים" שלהם בארץ, בין שאלה מרגלים, סוכנים או סוכני השפעה, בצורה אחרת ממה שאנחנו רואים. בדקתי עם מומחה אמריקני לנושאים האלה והוא אמר לי השבוע שמידת האמינות והרצינות של ארכיון מיטרוחין ושל פרופ' כריסטופר אנדרו מקיימברידג' גבוהה ביותר. אבל הנקודה שאנשים מתקשים לתפוס היא שבישראל של שנות ה־50 של המאה הקודמת יכולת להיות בכיר במערכת הביטחון בישראל - לא כל שכן איש פוליטי אידיאולוגי - ולחשוב שפעולות מסוימות משרתות את ביטחון ישראל ובאותה מידה גם את האינטרס הסובייטי.

כלומר, הסובייטים יכלו להפעיל בישראל אנשים פטריוטים לגמרי ולהפיק מהם תועלת. אלעזר גרנות - משורר, חבר כנסת, איש ציבור ושגריר בדרום אפריקה (1996-1994) - היה פטריוט. אני לא רואה את עצמי מוסמך לשפוט לכאן או לכאן, אבל למדתי מבנו שרמת הפוליטיזציה שלו בצעירותו בקיבוץ היתה גבוהה מאוד. הוא נזכר שב־1958 (בגיל 7) כתב לחרושצ'וב מכתב ובו תביעה לשחרר את יהודי בריה"מ. כשהנספח "התרבותי" הסובייטי קוטוב, אותו איש קג"ב מדובר, ערך את המפגשים עם אביו בדירה בשובל, הוא נכח בהם. סיפר שהוא וחבריו בקיבוץ הסתובבו עם הספר האדום של מאו בכיס, דבר שהדהים אותי.

הוא הראה לי טור קצר שכתב נסים קלדרון. קלדרון האשים את רונן ברגמן שבחשיפה שלו על אלעזר גרנות לפני ארבע שנים הוא עשה מעשה נבלה בשביל כותרת. השפה של קלדרון גסה ומוקיעה, כמקובל בסגנון הקומוניסטי. היה לי ברור שהכעס של המשפחה הוא משום שהם רואים בצורת החשיפה של אלעזר כאילו הוא מוצג כ"בוגד". וברור שלא היה כזה.

דני עצמו נפצע במלחמת יום הכיפורים (בג'בל עתקה) ואביו, שהיה בעל תפקיד בתנועתו, נסע מבית לבית בין המשפחות השכולות. לעומת זה, כריסטופר אנדרו בהרצאה על השירות הסובייטי, מספר שמבחינת הקג"ב, הישג מבצעי היה גם הפקת ביקורת שלילית קטלנית ב"וושינגטון פוסט" נגד המנצח והצ'לן רוסטרופוביץ'. הדברים שכתב גורי לפני 40 שנה ב"דבר" עדיין בתוקף. רק בישראל הנושא הקומוניסטי־סובייטי הוא בחזקת הצד האפל של הירח, ועד היום מקוטלג כדברים ש"לא מדברים עליהם".

בסוף נזכרנו במישהו מגזית שהיה טייס. "היתה לו חברה, קראו לה..."

"לידיה", השלמתי את המשפט.

"לידיה", הוא אמר. "וואו. 50 שנה לא אמרתי את השם הזה".