ריקוד משחית

גברים ממשפחת העמים האנגלוסקסיים נוהגים לפתח בשלב מסוים בחייהם בטן עגלגלה ומיותרת לחלוטין, שהם קוראים לה בחיבה "כרס בירה". באזורים מסוימים של ארה"ב, למשל, קשה למצוא בירה שלא נמכרת בשישיות. מכיוון שהיא גם נלגמת בשישיות, כרס הבירה במקומות ההם - שם "רכב פרטי" הוא בדרך כלל משאית בינונית ומלוכלכת - היא עניין נכבד הרבה יותר מאשר ביבשת הישנה.

במקומות שונים באסיה, וגם באפריקה, עודף המשקל הגברי לא קשור בהכרח לבירה, אבל הוא מסמן מצב כלכלי ומעמד שאפשר לקנא בו. במקומות שחסר בהם מה לאכול וממה להשמין, בעל הדבשת הקדמית הוא בחור עם מזל ואמצעים. אין צורך לציין שמעולם לא עלה בדעתו להוריד אי פעם את מה שטיפח בכישרון ובלא מעט מזל, ואם תטיילו עם חברים לאחד המקומות האלה, תראו במו עיניכם שהמקומיים יפנו באופן טבעי אל הרזה פחות מביניכם ויניחו שהוא המנהיג.

ולא, התופעה הזאת גם לא קשורה בהכרח בתרבות השפע המערבית או המודרנית. עובדה היא שכבר הפולשים הלבנים הראשונים שהגיעו לאוסטרליה ולניו זילנד לא נשארו אדישים מול המראה המרשים של הילידים האבוריג'ינים והמאורים, שגם הם - שמעולם לא הניחו כף רגל בפתחו של פאב תקני, לא התנוונו מקריאת עיתונים ומטוסט בחמאה, וטיפסו בקלילות על גזעי אקליפטוסים וגרוויליאות בגובה עשרות מטרים - הצטיינו בכרס עגולה לתפארת.

תשאלו מן הסתם: ואנחנו מה? ומה אצלנו? ובכן, אצלנו כרגיל, תודה ששאלתם. אצלנו הכל דומה אך שונה. סיים סיים באט דיפרנט. אכן, גברים שמיים בני דת משה מפתחים כמו כולם את יותרת הבטן החביבה. אבל אצלנו זה שונה, מנומק יותר, ואי אפשר לקרוא לזה כרס בירה.

גבר ישראלי שנראה כמו שרֶק - ולא רק בגלל מה שמסיכת הקורונה מעוללת לאוזניים - מסוגל בדרך כלל לרוקן לתוכו פחות פחיות בירה מנערה דנית דקיקה. מה שמכונה בסביבתנו בשם "צמיג ספייר" גם לא מתפקד כסמל מעמד, ואין לו ההילה שיש לגבר הגדול בהודו או באוגנדה.

כמי שמנהל מערכת יחסים משמעותית וממושכת עם אי אילו קילוגרמים שהצטרפו במהלך השנים והפכו לבני בית, אני יודע לקרוא לילד בשמו (כן, בתי הקטנה שאלה אותי השבוע אם בסוף אני אלד לה אח). אני לא קונה את כינויי החיבה המאולצים "ידיות האהבה", "תוספת בנייה", "ההרחבה" או "אגן הים התיכון". כמו כן, אני דוחה על הסף כל ניסיון להתלוצצות תפלה על חשבון התרבות הקולינרית שהסבתות שלנו הביאו איתן מהמקומות שבהם בקבוק שמן הולך על ארוחה.

לא ולא. אני מכיר את עצמי, ולדבר ההוא שמסתיר אצלי את הריבועים שמעולם לא היו אני קורא "כרס בל תשחית".

"בל תשחית", שרוב האנשים שאני מכיר מבטאים במלעיל מזרח־אירופי, היא לכאורה מצווה בין המצוות. עוד אחת מתרי"ג. למעשה, מדובר במצב נפשי. לא פעם זה גובל בהפרעת התנהגות. באופן אישי, בל תשחית היא אחת המצוות האהובות עלי, אבל זה סיפור אהבה מורכב ובעייתי, ויש לו, כמו שכבר רמזתי, השלכות הרסניות.

בל תשחית הוא רעיון שיש לו בסיס די הגיוני. ההיגיון אומר שהבריאה היא כל מה שיש לנו, ואנחנו אמורים להכיר לה תודה, לנהוג בה באחריות ולפתח כלפיה יחס של כבוד ואפילו קדושה. התורה אומרת שגם תוך כדי מלחמה אסור להשחית את המטעים והגנים של האויב. וגם זה נשמע הגיוני, יפה ובעיקר אקולוגי. אבל מי שגדל בבית שבו לפחות פעמיים ביום מישהו נזף "זה ממש בל תשחית" - תמיד בטון מזועזע על סף הפאניקה - יודע שמלחמה היא המצב היומיומי, ואסור לבזבז שום דבר. חוץ מאשר את החיים עצמם.

מקלחת ארוכה מדי היא בל תשחית. להעמיס על הצלחת יותר ממה שאתה מסוגל - בל תשחית באבוהה. גם לגלגל מטרים של נייר טואלט על היד רק בשביל אפצ'י מזדמן, זה לגמרי לא לעניין. אבל כל מי שמכיר את המדרון היהודי החמקמק, שבמהלכו שלוש מילים כמו "גדי בחלב אמו" התפתחו לארכיטקטורה מטבחית מקיפה, שלא לדבר על הרעיון הגאוני המכונה "פרווה" - יודע שכאשר מצווה מסוימת שובה את ליבנו, גם השמיים הם לא הגבול.

בל תשחית היא מצווה אינסופית. אין לה תאריך או שעה. בכל רגע נתון אפשר למצוא בבית פגר של בננה מנוחה ב־50 גוונים של שחור - ולהתחיל לשבור את הראש, וגם כמה ביצים, בדרך למתכון שיציל בננה בשקל על ידי תוספת נדיבה ויקרה פי כמה של חמאה, סוכרים, קמחים, ואולי גם כוסית של ברנדי משובח.

לא. בל תשחית היא לא עיקרון כלכלי.

בתור אבא לחמישה ילדים, בלי עין הרע, הצלחתי עם השנים להפוך את הבל תשחית לאמנות. האם יש מאכל עלוב יותר מאשר שאריות קורנפלקס מעולפות מחלב, שהילדים נטשו בקערית כדי לא לאחר לבית הספר? ברוכים הבאים לחיים שלי. איך אפשר לזרוק?

או פס הבצק החשוף - ה"חבז'ה" של הפיצה - שהמפונקים של היום משאירים אחריהם. מה, זה לא אוכל? וכשמכינים שניצלים, מה אתם עושים בשאריות הביצה והפירורים? לא, באמת! כמובן, אותה כתיתת בל תשחית, שנראית די דומה בסך הכל, ושיש לה ערך תזונתי, וגם טעם, של חלון ממ"ד. ומי יאכל את זה? כמובן אבי המשפחה.

הרי כולנו בנים ונכדים של אנשים שהיו נותנים הרבה מאוד כדי לחגוג על קצות פיצה ושאריות שיש בהן עקבות שניצל. אף אחד לא יזכה לקבל כוכב מישלן על המאכלים האלה. רק את הצמיג.

אנחנו, ילדי הבל תשחית, גדלנו להיות אנשים שעיצבו לא רק את רוחם, אלא גם את גופם, בעקבות רעיונות מתוך ספר הספרים. אנחנו ללא ספק גיבורים של משהו. לא ברור של מה. אני מכיר אנשים שהסיבה היחידה שהם לא מורידים את כרס הבל תשחית שלהם, היא החשש שעצם ההיפטרות מעשרה ק"ג הוא סוג של בל תשחית.

לעיתים אנחנו נתקלים בשאלה המתחכמת "אילו היית חפץ, איזה מין חפץ היית?" השאלה הזאת אמורה להיות משעשעת, אבל היא גורמת לאנשים להיסחף באהבתם העצמית ולומר שטויות כמו "כינור", "אלבום תמונות", "שעון" או "מטרונום".

בפעם האחרונה שאחד הילדים שלי נשאל את שאלת החפץ, הוא משך בכתפיו ושלף, "אני לא יודע לגביי, אבל אבא שלי היה טוחן אשפה".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו