קוראים לי בייה טספה, אני חזן בבית הכנסת 'תקוות ציון' באדיס אבבה ובוגר אוניברסיטת אדיס אבבה במסלול מדע וטכנולוגיה. ב-1998, עזבתי את הכפר יחד עם משפחתי כדי לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה, אף אחד לא אמר לנו "בואו לארץ המובטחת" - לא ממשלת ישראל, לא הרבנים ולא הקסים. באנו כמו שה' אמר למשה רבינו בספר שמות, "פקוד פקדתי". ברית ה' דפקה בדלתות ליבנו כמו קולות הדור שמבשרים על אתחלתא דגאולה. כולנו קמנו ויצאנו מהכפרים שבהם חיינו דורות רבים לאדיס אבבה ולגונדר. בשנה הזאת כמעט כל המשפחה שלי עלתה לישראל, כולל סבי ז"ל ואת סבתי. חלק מהמשפחה של סבתא שלי אף עלה במבצע שלמה.
- קייסים דורשים: "תנו לנו להכריע מי יעלה ארצה"
כשיצאתי עם משפחתי מהכפר לפני 22 שנה, אלוקי ישראל הניע אותנו לבוא, כמו שהרבה יהודים אחרים מהצד השני של העולם עלו לארץ. בתשובה למי שתוהה מדוע לא עלינו קודם לכן, תשובתנו ברורה - עכשיו זה הזמן שהקב"ה רצה שנבוא.
אני ממתין לעלות לישראל מעל 22 שנה ללא סיבה מוחשית. בקהילה, אנחנו מתפללים שלוש תפילות ביום, מניחים תפילין, נשים טובלות במקווה, אנחנו שומרים שבת וחגים, יש לנו בתי מדרש ולימוד גמרא. ברוך ה', זכיתי להגיע לארץ הקודש בינואר בפעם הראשונה בחיי כדי להשתתף בכנס של סטודנטים יהודים, וללמוד בישיבה לכמה שבועות. קבלתי אישור שהייה בארץ לחודש בלבד.
כשנחתתי בישראל אחרי 21 שנה של המתנה וגעגועים, המשפחה שלי וחברי ילדות, שכבר עלו לישראל באו לקבל את פני. כל כך התגעגעתי לחיבוק של סבתא. כשראיתי אותה מרחוק, לא ידעתי אם אני חולם או לא. הדבר היחיד שעשיתי זה לבכות ולחבק אותה. הפה שלי היה סגור כי לא יכולתי להוציא מילה מהפה. הייתי מאושר, ברוך ה'.
קשה לי לתאר את הרגע כשהגעתי לכותל. בכיתי תוך כדי התפילה. הבאתי הרבה פתקים שהילדים מהקהילה שלחו איתי לשים בכותל, ועם העוצמות האלו התפללתי. התחננתי מהקדוש ברוך הוא שיחשוב עלינו, שיעשה נס לקהילה הדחויה שלנו ושישלח רפואה שלמה לכל החולים בארץ ישראל ובאתיופיה. דודי ובן דודי לקחו אותי לחדרים הפנימיים, במקום שבו רבנים מתפללים ולומדים תורה עם נוער, ולא יכולתי לעצור את ההרגשה שעוד שניה אני פורץ בבכי. באתיופיה אנחנו צמאים לכל מילה של תורה אבל בארץ ישראל המילים זורמים כמו נחל רווה מים וזה גרם לי לבכות.
במשך שנים סבלנו באתיופיה מהגויים הסובבים אותנו עקב היהדות שלנו והדבר נכון עד היום. אבל עכשיו, אלה אנשים מהעם שלנו שפוגעים בנו, שמעכבים את העלייה שלנו. וזה מכאיב לנו עד עמקי נפשינו, יותר מכל דבר אחר. אנחנו מזרע ישראל. יש לנו זקנים שיכולים להעיד על כך. יש יהודים מכל העולם וגם אנחנו יהודים. זה גם הארץ שלנו.
לעלות ארצה היא זכות מולדת שלנו, לא חסד שמנהיג כזה או אוחר נותן לנו. בני אדם אינם אלה שמחליטים מי זכאי לעלות ומי יהודי, מתי ומאיפה. רק הקדוש ברוך מקבל את ההחלטות.
ה' הבטיח, "אם יהיה נדחך מקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם ייקחך." אנחנו נעלה לארץ ישראל בעזרת ה'. וכל עוד שהעלייה שלנו מתעכבת ובית העלמין מתמלא בגופות של אנשים שחלמו על ירושלים ולא זכו להגיע אליה, אנחנו והמשפחות שלנו בארץ לא נשב בשקט.
הכותב הוא חזן בית הכנסת תקוות ציון באדיס אבבה, אתיופיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו