טוויטר ופייסבוק לפניכם: זו הסיבה האמיתית שטראמפ ופייגלין מצונזרים

נעם מנלה



חוקר רשתות ותודעה דיגיטלית



מרצה לתואר שני במכללה למינהל. יועץ עסקי לגופים ולחברות בתחומי היי־טק, ביטחון, בנקאות, חינוך ותקשורת. חובב שחמט וכותב ספרים בנושא

נעם מנלה, אתה חוקר רשתות חברתיות ותודעה דיגיטלית. בשיחת הרקע לראיון הזה ציינת בפניי שאתה לא קורא עיתונים ולא רואה טלוויזיה.

"אני צורך תקשורת ברשת, ומגיע גם לכתבות של ערוצים ועיתונים בארץ ובעולם. אני נוהג כך כי אני סבור שצריכת תקשורת באופן קבוע, מאותם מקורות, מייצרת סוג של השתלטות על התודעה באמצעות הנחלת דעות ורעיונות. זה בא לידי ביטוי אפילו בשימוש במילים מסוימות. אתה שבוי בתוך אג'נדה שהסיכוי לצאת ממנה קרוב לאפס".

גם ברשת אנשים נמצאים בקבוצות הומוגניות, עם אג'נדות.

"אבל אחרי הכל, הרשת הטרוגנית יותר. ככל שהמערכת שממנה אתה קולט מידע מגוונת יותר, התודעה שלך מתפתחת ונפתחת".

התזה שלך תקפה גם למי שקורא כמה סוגי עיתונים מכל צידי הקשת?

"אז בהחלט תהיה לו הטרוגניות, אבל ברשת תמיד תהיה יותר הטרוגניות".

ומה עם אובייקטיביות, למשל?

"אני נגד עיתונות אובייקטיבית כי אני חושב שאין דבר כזה. ברגע שאדם כותב זה כבר לא אובייקטיבי, נגמר".

בעיניך השינוי מגיע מלמטה, מהרשתות, ולא מכלי התקשורת המסורתיים?

"לא מדויק. זה רב־כיווני. השינוי יכול להגיע מכיוונים רבים. בהתייחס לרשת, הרי שם רמת הכיווניות היא אינסופית, הרשת היא כאוטית, מבוזרת. יש לחשוב על העולם הישן, הסמכותי, שקבע מה נכון ומה לא - במונחים של מטוס שהתרסק; והרשת מצאה את הקופסה השחורה של העולם, ובאמצעותה ניתן לחשוף עוולות, טעויות, שקרים - וכמובן לייצר חדשים".

יש שאומרים שהרשתות הפכו ל"נשקים רכים של הדמוקרטיה". אלא שעתה, נוכח המתח המבעבע שם, נראה שכבר מדובר בכלי נשק אגרסיבי, אלים ומסית.

"יש התנגשות בין רוח התקופה הקודמת, צייטגייסט מה שנקרא, לבין זו הנוכחית. זה חיכוך הוליסטי שמתקיים על השפה שאנחנו מדברים, על ערכים, מוסר ובכלל - מהי דמוקרטיה, מהי סמכות. כרגע החיכוך הוא בעוצמות מאוד גבוהות: המחאות שאנחנו רואים בארץ ובארה"ב, למשל, הן נגד מערכות דמוקרטיות שהסתאבו, שבעיני אנשים רבים פחות משרתות קבוצות מסוימות באוכלוסייה ברמת הייצוג, למשל - שחורים, נשים, צעירים.

הפך את היוצרות. חואקין פיניקס ב"ג'וקר"

"תראה את מחאת המכנסונים - מי בכלל ספר תלמידים עד לא מזמן? יש כאן שיח על ערכים, וזה בכלל לא קשור האם הכלים האלה הם בשירות הדמוקרטיה או נגדה. מי שיודע להשתמש ברשתות, עושה זאת. מה שהאפרו־אמריקנים עושים בארה"ב, לדוגמה, זה מדהים - ואגב - יוצא דופן גם האופן שבו דאעש שיווקו את הרעיונות המזעזעים שבהם הם מאמינים: הם נתנו לאנשים שלהם חזון, ידע. דאעש לימדו רשתיות אי אז ב־2013, הם הבינו משהו שהעולם לא הבין. להבדיל אלפי הבדלות, גם ברק אובאמה ודונלד טראמפ הבינו משהו שהעולם לא הבין בנושא הזה".

"חוסר שינוי מייצר אנרכיה"

אם באובאמה ובטראמפ עסקינן, עד כמה משפיעות הרשתות החברתיות בבחירת מנהיגים, אולי אפילו בהפלת משטרים?

"ברשתות אפשר להבחין במוטיב רגשי חזק בין רוח התקופה החדשה לרוח הישנה. כשהילארי קלינטון, הארכאית יותר, התמודדה מול טראמפ שהתחבר לרוח התקופה החדשה, הרשת העצימה אותו, וזאת לעומת התקשורת המסורתית - שהעצימה את הילארי, מה שגם גרם לה לחיות ב'לה לה לנד'.

"דין באקט, עורך ה'ניו יורק טיימס' כמעט התרסק אחרי הבחירות ההן ואיבד קוראים רבים. בזכות שינוי משמעותי שעשה בהתנהלות העיתון בעולם הרשתי, הוא החזיר בשלוש השנים האחרונות כ־5 מיליון קוראים. וזה לא בגלל שהוא העלה ציוצים כמו טראמפ, אלא בגלל האופן שבו הוא מבין את ההתייחסות למהם אמת, סמכות, ידע, איך מדברים עם אנשים".

יש מי שמטיל ספק בסגנון של טראמפ ברשתות. ציוצים ישירים, אולי אפילו בוטים, משפיעים על דעת הקהל בצורה ברורה יותר?

"זה משפיע, כי הרשת מייצרת אקטיבציה של התודעה. עיתון לא קורא לך לפעולה, הוא מסקר. הרשת 'מחייבת' אותך לנקוט עמדה גם בנושאים שפחות עסקת בהם, מעצם העובדה שאתה נדרש לחשיבה מסוימת - לעשות לייק, להביע עמדה. אז אקטיבציה יכולה להגיע בדמות הפגנות נגד השלטון. ואם יש לך נטייה לשנאת קבוצות - אז פוסטים רלוונטיים יכולים לעורר את זה, וכתוצאה מכך אדם ייצא להפגין. הרשת מייצרת תנועה שהיא אלימה, אבל גם מכילה תנועה נגד אלימות.

לא קיימת נוסחה ברורה להתלקחות. המחאה בארה"ב // צילום: אי.אף.פי

"אבל תודעה לא מתקיימת ברגע המשבר אלא מעוצבת ומבושלת שנים, ואז יש לה פיקים. כשאתה נמצא בעולם של אפרו־אמריקנים בארה"ב ואתה קשור ל'Black Lives Matter', אתה נחשף לפוסטים של גזענות בכל יום. מה שנשאר זה שיבוא אירוע מז'ורי, כמו ההרג של פלויד, וכל 'המבושלים' ייצאו לרחוב. מתי זה בדיוק קורה? זה כאוטי, שילוב של הרבה מאוד גורמים, חלקם אקלקטיים".

נשמע שהרשתות מקרבות אותנו לסוג של אנרכיה.

"הטענה שלי בדיוק הפוכה. בעיניי, מערכת שלא משתנה מייצרת אנרכיה ממסדית. הסרט 'ג'וקר', למשל, הפך את היוצרות. דמותו של הג'וקר הפכה לבולטת במחאות שונות בעולם, אנשים התאפרו כמוהו. הדמות הזו היא כתב אישום נגד הממסד, שאומרת - 'זה שאני רוצח זה לא כי נולדתי רע, אלא כי החברה התעמרה בי'. וממסד שלא משתנה מייצר מצב של אנרכיה, כאמור. אתה לא רוצה אנרכיה? תשתנה, תנוע. תבין שאתה לא יכול לדבר, להתנהג ולהיות סמכותי לאנשים באותה צורה, כי אנחנו מאבדים אמון - במשפט, בתקשורת, במדע".

על איזה סוג של תנועה אתה מדבר?

"על תנועה סינתזית, תנועה מתמדת בין הכאוטי לסדר, בין סמכות לחוסר היררכיה. אי אפשר להחזיק בסדר הישן כל הזמן, וגם אסור להיות כאוטי כל הזמן. יש לנוע בטבעיות בין מרחבי התודעה האלה. ג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו זילנד, היא דוגמה מצוינת לכך. מדוע היא נתפסת כמעוררת השראה? יש לה נוכחות בעולם הרשתי, ובמקביל היא יכולה לנאום לעולם הישן. איך היא דיברה עם אנשי ניו זילנד על הסגר? היא פתחה פייסבוק, ישבה בבית עם טרנינג, רגל על רגל, ואמרה - אזרחי ניו זילנד היקרים, סגר, איזו באסה. הנה שילוב, היא גם נואמת בפרלמנט, בתקשורת, וגם מדברת איתי מהבית.

לא לצנזורה. מחאת הביקיני

"אילון מאסק בטסלה, למשל, החליט שהמבנה הארגוני הישן כבר לא מתאים, ויצירתיות נתקעת במעלה השכבות הארגוניות. אז הוא הודיע שאין דבר כזה 'עקיפת סמכות'. כל עובד יכול לפנות לכל עובד אחר, גם למאסק עצמו. תחשוב כמה רעיונות הוא הכניס כך. הצעתי את זה לארבעה מנכ"לים של חברות גדולות בישראל. כמה מהם הסכימו לחשוב על זה? אפס. אמרו לי שזה כאוטי. נכון, תכניס את הכאוס".

תכניס את הכאוס כדי שלא יתפוצץ לך בפרצוף.

"בדיוק. ולכן אנחנו מדברים היום על כאו־סדר, הם לא אויבים אלא משלימים. מן יין ויאנג".

אתה מבלבל אותי. ההסתה ברשתות, האלימות, אתה מודאג לגביהן?

"באופן עקרוני, למעט מקרי קיצון, שיימינג למשל, אני בעד שיח חופשי. אני חושב שהערך של השיח החופשי הוא גדול יותר מהערך של הסתה. שליטה של מעט אנשים על תודעה של רבים אחרים מסוכנת יותר ממה שמתרחש עכשיו. אז עכשיו קיימים קרבות על התודעה, במידה מסוימת על פירוק המנגנונים הסמכותיים".

"נדרשת שקיפות רדיקלית"

יש מי שמשווה את האירועים האחרונים לתהליכים דומים שאירעו לפני רצח רבין.

"קשה להשוות את האירועים האחרונים לעוצמת ההסתה לאלימות שהיתה באותה תקופה. אמנם נעשה שימוש בתכנים שאינם ראויים, אבל זה בשוליים של השוליים. אבל להגיד שזה לא ייצר אקטיבציה של אדם רדיקלי? זה אפשרי, וכמובן מסוכן".

נוכח דברי הסתה ואלימות, צריך לצזנר יותר?

"המון אנשים דמוקרטיים וליברליים רוצים שהרשת תצנזר; אותי זה ממש מפחיד. ככלל, אני לא רוצה לתת לחברה עסקית כמו פייסבוק את הכוח לצנזר אותי. צוקרברג נתפס כסוחר פרטיות. אני חושב שאי אפשר לצפות או לייצר סטריליזציה של הרשת. אין היום שטחים סטריליים. פורסם מחקר שלפיו רופאות שמעלות תמונות בבגד ים באינסטגרם או בפייסבוק אינן מכבדות את המקצוע. מה קרה? האשטאג 'MED ביקיני' (בתרגום חופשי: 'ביקיני רפואי'; ר"פ), ותמונות של מאות רופאות מכל הגילים בבגד ים. השיח לא יכול להיות סטרילי. העולם כאוטי, הכאוס הוא חלק מהסדר, עם כמה שזה קשה לעיכול".

ועוד לא הזכרת את האלגוריתמים שבאמצעותם מתבצעת הצנזורה.

"אלגוריתמים שבינתם מוטלת בספק. בעניין זה היה את המקרה של ראש ממשלת נורבגיה, שהעלתה תמונה של 'ילדת הנפלם' ממלחמת וייטנאם, תמונה אייקונית של ילדה עירומה שנפצעה במלחמה. פייסבוק צנזרו אותה בגלל תוכן לא הולם. אז הצנזורה עלולה ליצור לעיתים יותר עיוותים מתועלת."

ציוצים מאחדים? טוויטר // צילום: אי.פי

"בעתיד הלא רחוק, מערכות שיחפצו חיים יהיו יותר שקופות. ממונה הקורונה, רוני גמזו, אמר שנייצר שקיפות. אבל שקיפות כבר לא מספיקה, אני סבור כי נדרשת שקיפות רדיקלית. מה גם שאם הצנזור יתחיל להיות חזק מדי בטוויטר או בפייסבוק, אנשים יעברו לרשתות אחרות".

בהמשך לצנזורה, מה אנחנו יודעים על אמינות השיח ברשתות החברתיות? מחקרים הראו שנוכחות פייק ניוז בפייסבוק, למשל, נמוכה ממה שנהוג לחשוב.

"כאן נשאלות השאלות מה זה פייק ניוז ולמי יש בעלות על האמת. האם פייק ניוז הוא שקר, או שאולי משמעותו להראות צד מסוים של המפה? אני סבור שאנשים מפיצים ונוטים להאמין למה שתואם לאג'נדה שלהם. אפשר לומר שגם כלי תקשורת מראים את האמת הנכונה בעיניהם. אין אמת מוחלטת, ונדרש תהליך של סוציאליזציה בעניין. וגם כאן, שקיפות רדיקלית היא אנטיביוטיקה לפייק ניוז - כי היא מייצרת אמון בממסד".

מהתודעה אל השטח

הזכרת קודם לכן תודעה שנשלטת על ידי מעטים מול רבים. בסקר של מכון PEW דווח כי 97 אחוזים מציוצים פוליטיים בארה"ב הגיעו מעשרה אחוזים של המשתמשים. גם זו תודעת מעטים מול רבים.

"זו נקודה נכונה. כמות המצייצים או מפרסמי פוסטים ברשת נעה בסביבות 20-15 אחוזים. הרוב הם זבובים על הקיר, זה נכון גם בישראל כמובן. ועדיין, 20 אחוז מכ־2 מיליארד משתמשים בפייסבוק זה 400 מיליון איש. באמצעי התקשורת שולטים בעולם כמה מאות אלפים, אולי".

מתוך המצייצים ומפרסמי הפוסטים, עד כמה אנחנו רואים נטייה לכיוון פוליטי מסוים?

"יש נטייה לחשוב שהימין במדינת ישראל משתמש יותר נכון ברשתות החברתיות, ולכן הוא גם מתלונן שהוא מצונזר יותר. השיח בין הימין לשמאל שונה, וייתכן שהשיח הימני פחות פוליטיקלי קורקט. הוא יותר בקצה. היתה תקופה, לפעמים לקראת בחירות, שפורסמו יותר פוסטים מהצד הימני בהשוואה לצד השמאלי. אני לא בטוח שזה נכון בנקודת הזמן הזו".

מימין או משמאל, איך משפיע השיח ברשתות על תופעות בעולם האמיתי? נאמר שנאת זרים או מקרי אלימות.

"בשאלתך יש הפרדה בין העולם האמיתי לרשתי. אבל תודעה של אנשים לא בהכרח מבחינה בכך. כדי להוריד פסל של מנהיג, אני צריך לראות ברשת שאירעו מקרים רבים כאלה, ואז אני יכול להוריד פסל בעצמי. הדיגיטלי והפיזי מזינים אחד את השני. אנחנו נמצאים בעולם תודעתי והמרחבים התודעתיים משפיעים עלינו ברבדים רבים בחיים".

אם בכל זאת תידרש לחלוקה יותר קטגורית, אפשר לומר שהמחאות שאנחנו רואים בכיכרות למיניהן כן מתודלקות מהמחאות ברשתות החברתיות.

"לחלוטין, אבל הן גם מתדלקות את עצמן. ברגע שקורה שם משהו מגניב שעולה לרשתות, אנשים מתחברים. ראינו בארה"ב את מצעד הנשים ב־2017, שהוסיף להעלות את 'מי טו' לסדר היום. כמאות אלפים השתתפו במצעד והעלו לייב בפייסבוק לעוד נשים רבות, שחלקן הובילו לאחר מכן את 'מי טו'".

בהמשך לתנועת "מי טו", שזכתה לתהודה רבה, אילו תהודות נראה ברשתות החברתיות בתקופה הקרובה? לאילו כיוונים ילך השיח?

"הסנטימנט, הסחף התודעתי ברשת, רק מתחיל להשתנות, לכיוון של ממשל מאחד ולא מפרק. בתקופת הקורונה התחלנו לראות את זה, למשל הדגש על אחוות האדם, שירת המרפסות, דאגה לכדור הארץ. אני מקווה שתקום רשת שיש לה התנהלות שקופה ופתוחה יותר מפייסבוק; לדעתי יהיה רגע בעשור הזה שנמצה את השליטה של צוקרברג בתודעה שלנו. אבל זה שינוי שלוקח שנים. וצריך עוד ג'סינדות, וקורונות ושינויים בתחומים נוספים. אז, אני מאמין, נהיה קרובים להגיע למחוז חפצנו".



להצעות ותגובות:Ranp@israelhayom.co.i