ככה לא בונים חומה. ככה לא מקימים ממשלה. ככה לא מנהלים עניינים פוליטיים.
צילום אולפן: דורון פרסאוד, צילום ארכיון: ישראלי מדיה, משה בן שמחון, בני פלבן
אחרי שבנימין נתניהו הגיע ביוזמתו להסכם עם אביגדור ליברמן; ואחרי שהתעלם מנפתלי בנט למחרת יום הבחירות ללא סיבה; ואחרי שהאריך במשא ומתן בהנחה שגויה כי יעלה בידו לפרק את שיתוף הפעולה בין יש עתיד לבין הבית היהודי - לא היתה לו ברירה אלא לקבל את תכתיבי יאיר לפיד. שכן למנהלי המשא ומתן מטעמו, דוד שמרון ומשה ליאון, לא היה מענה יעיל למדיניות ההליכה על הסף שאימצו בנט ולפיד במהלך ההידברות.
גם ההנחה שהרבנים יאלצו את בנט לסגת משיתוף הפעולה עם לפיד התבססה על משאלות לב בלבד. היה לרבנים אינטרס להדיר את ש"ס ויהדות התורה מהממשלה, ובעקבות זאת ממוסדות הדת. הניסיון ליצור משקל נגד בהזמנת שלי יחימוביץ' לממשלה היה חסר סיכוי מראש.
הליכוד פחת מ־27 ל־20 בכנסת ה־19 ואיבד עקב כך חלק מהתיקים החשובים בממשלה, ולמרות שמשרד הביטחון בידיו ובפועל גם תיק החוץ - אין ספק שהוא זקוק לתוכנית שיקום קפדנית ומדוקדקת וממושכת. עליו לעבור הליך של רענון. אמנם נתניהו יכול וחייב לצאת לדרכו כראש ממשלה, אבל גם להתפנות לפיוס ולחיבוק ולמתק שפתיים בחצר האחורית במפלגתו.
פוליטיקה חדשה מאיימת עליו מתוך הממשלה ומספסלי האופוזיציה, ובלי מתיחת פנים אין אפשרות שהליכוד יוסיף להיות בעתיד הגורם המרכזי בציבוריות הישראלית.
סוד גלוי הוא, שהליכוד נמנע ממהלכים שונים מפני שרצה לשמר את בריתו עם ש"ס ויהדות התורה. אם ירצה להתמיד בקו זה מחשש שמא הממשלה תתפרק בהקדם, ובכוונתו לרצות את החרדים, הוא ינקוט סחבת. אבל אם יבין כי מה שכפו עליו לפיד ובנט הוא בדיעבד הזדמנות־פז להחזיר אליו חלק ניכר מבוחרי ש"ס ולהשתחרר מהתלות בחרדים - הוא ימנף את השוויון בנטל הגיוס ויוביל את כינון תוכנית לימודי הליבה, והכל יירשם על שמו. גט מהמפלגות החרדיות בטרם השלימו עם השתלבותן בחיים המודרניים הוא הסיכוי של הליכוד לחזור ולהיות הליכוד של פעם.
פרידות
שלשום הלכתי לטקס הפרידה מאהוד ברק. בנימין נתניהו טרח לנטוש את שולחן המשא ומתן הקואליציוני כדי לשבח ב"בר־אילן" את מי שהיה שר בממשלתו ומפקדו בסיירת מטכ"ל. "ישראל אינה יכולה לוותר עליך", אמר נתניהו.
אבל היא ויתרה. באולם נכחו עמיתיו בני בגין ודן מרידור. גם עליהם היה משגה כבד לוותר. אך הממשלה ויתרה. הגיעה עת הפרידה, שכמאמר פילוסופים ופסיכולוגים מערביים תמיד יש בה גם משהו מהמוות, מהריק, מן האין־כלום.
פרידה אחת היא מבני ודן - בנים בכורים לדור לוחמי האצ"ל. מבחינה מדינית דרכיהם נפרדו. מבחינת הנאמנות לתפיסת העולם הדמוקרטית־ליברלית של מנחם בגין - הם נותרו תאומים סיאמיים. שלטון החוק זכה בממשלה היוצאת להגנתם המלאה. ברק חבר אליהם. בית המשפט העליון ניצל בזכותם מיוזמות חקיקה מסוכנות.
בקבוצת השרים המצומצמת היה להם משקל מיוחד. נתניהו קונן שתבונתם תחסר לו בדיוני הממשלה הבאה. אך הליכוד איבד את עניינו באגף הלאומי־ליברלי שלו, ממשיך תורת זאב ז'בוטינסקי. לכל אורכה של מערכת הבחירות העלה נתניהו את האפשרות לשבצם בממשלתו הבאה. על בגין הצהיר. עם מרידור שוחח. אך הצטמקות הליכוד בבחירות לכנסת סיכלה את כוונתו להחזירם לממשלה בשנה שאותה תיאר שלשום כגורלית לישראל.
במקביל גרם במו פיו להדחתו הבלתי מובנת של ראובן ריבלין מכס יושב ראש הכנסת. אמנם כפי שכתב חיים חפר "דור הולך, דור אחר מעליש בא", אך אסור למפלגת שלטון להיעקר משורשיה, וזה מה שאירע השנה לליכוד, לרעתו.
חשב מחוץ לקופסה
בשבת, 7 באוגוסט 2010, קיימתי בשעות אחר הצהריים שיחת טלפון נרגנת מאין כמותה עם אהוד ברק. ערב קודם פירסם ערוץ 2 את המסמך שנקרא אז על שמו של האלוף יואב גלנט, מועמדו של ברק לתפקיד הרמטכ"ל הבא. הכל העריכו כי המסמך נועד לחתור תחת הרמטכ"ל המכהן גבי אשכנזי. ברק או לשכתו היו החשודים הטבעיים. הן אשכנזי כבר היה ה"מאמי" של הציבור, וברק הממונה עליו מצא את עצמו בתחתית סולם הפופולריות.
ברק ניסה להסביר לי בהגיונו ובאותות ובמופתים כי אין זה כך, אך דבקתי בחשדי. לאו דווקא שחיבר את המסמך, אך שמא חיפה על מי מאנשיו? רק שבעקבות אותה שיחה התחדש הבירור אשר התנהל מאז אמש. בסופו, סמוך לחצות, יכולתי לומר לעורך "ישראל היום", עמוס רגב, כי המסמך כוזב, "על אחריותי". הדבקתי לו דמיון לזיוף הפוליטי הגדול של המאה ה־20 - "מכתבי זינובייב".
כך יצא "ישראל היום" ראשון להצביע על הזיוף תוך רמיזה שהלכה והעצימה כי מקור המסמך בלשכתו של הרמטכ"ל אשכנזי, שהכל כל כך אהבו לאהוב. הדו"ח הסופי של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס אישר זאת בעובדות רבות. ברק לא ניפק באוגוסט 2010 מסקנה, אבל סיפק ספק, שהוביל לתיאור העובדות כהווייתן.
עתה מצוי הנושא בחקירת מצ"ח. אם יעלה בידי היועץ המשפטי יהודה וינשטיין לטייח את חקירת השערורייה של עבודת הבילוש שנעשתה מטעם לשכת אשכנזי במשרדו של ברק - ישקע המהלך האנטי־דמוקרטי בנבכי הזיכרון. ברק כבר לא יהיה שם ללחום לחקר האמת. לעולם אינו מתקדם לאחור. אין מי שרחוקה ממנו יותר מדמותה של אשת לוט.
הוא ייצרב בתודעה כדמות בלתי אהודה אך חידתית. מבריק, נבון, סרקסטי, בעל השכלה רחבה, אוקיינוס של סקרנות המשתרע מהמוסיקה עד הפיזיקה, אך עמום ביחסיו עם הזולת. חבילה אנושית נדירה שהובילה אותו לפיסגת ההישגים ולשפל של אכזבות.
בכל 44 שנותיי בכיסוי עיתונאי של התחום המדיני והפוליטי פגשתי אישים ראויים מאוד לתפקידם. אבל רק שניים היו מקוריים במימדים חריגים, חושבים "מחוץ לקופסה", נושאים בתרמילם את מתק הניצחון לצד לענת הכישלון. משה דיין היה חכם ומושחת. ברק חכם ונהנתן. דיין במותו לפני 32 שנים וברק בפרישתו הטרייה, כה חסרים בנוף הציבורי.
למרות שדיבר על כמה שנות פגרה, ברק כבר לא יחזור אלא אם ייקרא בנסיבות לאומיות כה חמורות שעדיף כי לא יהיה צורך להושיבו מחדש על כנף נשר בדרך למשרד הביטחון.
שלום לגורילות
עם גדודי המאבטחים סביב השרים האלמונים נראתה ישראל לא כרפובליקת בננות אלא כדיקטטורת בננות. כאילו השלטון מתגונן עד צוואר מפני אזרחיו. תיירים ראו והתפלצו, הזו מדינת משטרה? גם תושבים מקומיים תהו.
לא, ישראל אינה כזאת. אבל צבא המאבטחים - שתפקידם העיקרי להעניק סטטוס של כבוד לשרים הלכודים בתוכם - יצר דימוי כזה. "ישראל היום" נאבק בתופעה בהתמדה. יותר בגלל הדימוי הרע של ישראל ופחות עקב סכומי העתק שהשעשוע עלה לקופת המדינה - כ־170 מיליון שקלים.
בדקה האחרונה, ב"זמן הפציעות" של הממשלה היוצאת, קיבל בנימין נתניהו החלטה ראויה מאוד לחדול מהאבטחה המעובה שסגרה על 30 שריו. כעשור שנים מימנה קופת האוצר שמונה מאבטחים לכל מיניסטר, אך מכאן ואילך תדולל האבטחה ותמומש לפי הצורך.
השרים הגיבו על נוכחות המאבטחים בקרבתם ב"לשון אנשים מלומדה". התבטאו כאילו האבטחה מציקה להם, אך בפועל נהנו ממנה. אחד מראשי המחלקה שעסקה בנושא בשב"כ, שלמה אור־נוי, הסביר בתקשורת כי המאבטחים מעניקים לשרים האלמונים סטטוס, ונוכחותם גם מקלה על החיים. תמיד יש מי שדואג כי השר יגיע ליעדו בזמן. יעקוף את מה שמפריע.
בולמוס האבטחה הגיע לשיאו אחרי רצח השר רחבעם (גנדי) זאבי לפני עשור. השב"כ לא ידע שבעה, והשרים נהנו. הם קיבלו גודש של ביטחון אישי וכבוד. נכון שמעתה ואילך תהיה ירידה ברמת הביטחון האישי שלהם, אלא אם כן תהיה בידי השב"כ ידיעה מודיעינית כי מישהו מבקש להתנכל למי מהם.
אך היעדר ביטחון אישי הפך למכת מדינה. רופאים ושופטים ועיתונאים חווים תופעה שעבריינים אלימים מאיימים עליהם. החברה, שאינה מנפקת להם הגנה רחבה, מצפה מהם כי יקבלו את הסכנה בהבנה. השרים אינם שונים מהאזרחים. להפך, ברצותם את חומת המאבטחים לעצמם, התבדלו מהציבור.
תם "עידן הגורילות".
שאלה לווינשטיין
פעילת שמאל קיצונית בשם נועה שינדלינגר התמוגגה מנחת ממותם של שני טייסי מסוק הקוברה. לטענתה, טייסי צה"ל הם רוצחים עם כנפיים, ו"טפו" על מי שחושב אחרת. כך צוטטה באתר האינטרנט של "מעריב".
על הרבה פחות מזה נחקרו רבנים נכבדים (וטוב שכך) אשר נחשדו בהסתה ימנית. הרבה פחות מזה הביעו רבנים קיצונים לפני רצח יצחק רבין בנובמבר 1995. מתבקשת שאילתה ליהודה וינשטיין: האם תיפתח חקירה נגד שינדלינגר? האם ייערך חיפוש כחוק בדירתה שמא היא מחזיקה חומרים אסורים, שהרי כתיבתה הפומבית מעידה, לכאורה, על אובדן שיקול הדעת והאיזון הפנימי? האם שוב תתמהמה?
קנאת סופרים
באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית" שערכו מנחם בן ודורון קורן, נמצא מקום לשיר־כתבה מאת יעקב אורלנד על התנהגותו של ידידו נתן אלתרמן. פעם, כתב אורלנד, לאחר הופעת שירי "חופה שחורה" מאת יונתן רטוש נכנסו למסעדה וראו את לאה גולדברג קוראת בהם, ואלתרמן נרתע.
אלתרמן - "ראש ממשלת השירה" כלשונו של מנחם בן - הירבה ללגום אלכוהול והיה קודר, גימגם באלימות ובזעם והשליך סיגריה. אורלנד הוסיף הסבר: "וזאת יש לדעת/ בימים ההם אין מלך בישראל/ לבד מנתן - לא עשה איש הישר בעיניו כי אם בעצתו ועל פיו".
אך רטוש הוציא אותו משלוותו והבעיר את קנאתו, ובעודו מטיח אגרופיו בקיר ציטט מהשיר החדש: "את יחידה כצל/ את בוגדה כנחל/ את תצעני לכל, לכל עובר ושב".
ואלתרמן זעק: "זונה, זונה הלשון העברית", שנתנה מיופייה למשורר מתחרה. עד שנתרכך וברכות ובענווה אמר על רטוש: "ממזר, איך הוא עושה את זה לעזאזל... איך זה מצלצל אצלו", ולדברי אורלנד, דירבנה שירת רטוש את אלתרמן לכתוב יצירת ענק - "ודפקה על הדלת שמחת עניים". לפי מנחם בן, אלתרמן היה משורר גדול מרטוש. אך "השיר של אורלנד מתאר את הרגע בו דרך כוכבו של רטוש ואלתרמן נכנס ללחץ". הוא צודק ש"שמחת עניים" הושפע מרטוש. כוחה של קנאת סופרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו