בגן העדן של אי־היציבות

ההסכם שפורסם כי סין ואיראן עומדות לחתום עליו, גרר הלם חשמלי קטן והציף כמה תגובות במערכת הישראלית. שהרי במקביל, קיים גם הסכם שיתוף פעולה צבאי בין איראן לסוריה. שכחנו שסוריה קיימת. 

מסתמנות שתי צורות מחשבה כלפי ההסכם הסיני־איראני: האחת, שנוכח החרפת המלחמה הקרה בין ארה"ב לסין, ההסכם הוא קריאת השכמה. ישראל מחויבת להתייצב בצד של ארה"ב, נגד הצד הסיני־איראני. 

צורת המחשבה השנייה היא זו שביטא האלוף (מיל') עמוס ידלין: "זאת כותרת ב'ניו יורק טיימס'. אני לא מתרגש מזה. הנושא של סין פחות חשוב. איראן נשארת הנושא החשוב. למרות 'עשר המכות' שהם חטפו (שריפות, פיגועים, מהומות, מגיפה חמורה, פיצוץ בנתנז ועוד) הם ממשיכים בשני הווקטורים: להגיע לנשק גרעיני, והשני - להיות הכוח ההגמוני במזרח התיכון. הם ממשיכים לפעול נגדנו. אני לא מתרגש מהברית הזאת, הם רואים את סוף קדנציית טראמפ, ורוצים למצב את עצמם לקראת נשיא חדש".

אלה שמתמחים בענייני סין והמזרח התיכון דבקים בתפיסה, שלפיה סין שומרת על ניטרליות בכל הנושא הצבאי והביטחוני, ומרוכזת רק באינטרסים הכלכליים שלה. שמעתי גם גרסה, כנראה לא מעודכנת, שאומרת שלסינים אין יכולת צבאית ומדעית להיות גורם במזרח התיכון. 

לישראל היתה בעיה, גם בעבר, להבין את ההקשרים המעצמתיים של המלחמות עם הערבים. ב־67', מייד אחרי המלחמה, היתה לצמרת הישראלית בעיית תפיסה לגבי ברית המועצות. זו לא היתה אופוריה או מנוחה על זרי הדפנה. מדיון במטכ"ל ביולי 67' עולה דאגה עמוקה מהמעורבות הסובייטית; אלא מה, אפילו מפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, הפגין בורות עוצרת נשימה. "לא שמעתי הערכה באשר לכמה יש לרוסים עניין במזרח התיכון", אמר הוד, "אני סקפטי אם לרוסים יש עניין. מה יש להם פה? ערבים סוציאליסטים? נפט? מה הם מחפשים פה שלא חיפשו בקובה או במזרח הרחוק היום. אני לפחות בשאלה הזאת לא מבין".

אהרל'ה יריב, ראש אמ"ן האגדי, הבין לפחות את הקושי המודיעיני שאתגר אותנו. בעניין הערכות ומידע מודיעיני, אמר יריב: "אנחנו צריכים להסתמך על גורמים זרים. וכאן יש שתי שאלות: ראשית, האם מה שהגורמים הזרים אומרים זה 'בונה פידה'. שנית, איך אתה מעריך האם הגורמים האלה מכירים אותם (את הרוסים). לכן בעניין הרוסי אנחנו עומדים בפני קושי שאין לנו ידיעות מהימנות משלנו, וגם בהערכה אנחנו חסרים את הניסיון והידע שיש לנו לגבי ארצות ערב".

למרות הקשרים הרבים שמתבססים על אינטרסים עסקיים וטכנולוגיים, ונמשכים כבר לא מעט שנים, הסינים הם חידה יותר גדולה לראש הישראלי ממה שהיו הסובייטים בשיא המלחמה הקרה של המאה ה־20. נחוצה כאן דעה שנייה, מלומדת, שקשה למצוא כמוה בקהיליית מכוני המחקר בישראל. 

מייקל דוראן הוא בעיניי המנתח שהוכיח את הבנתו ואת אמינותו יותר מאחרים שנדרשו לסוגיות המזרח התיכון, ובייחוד בנושא איראן, בעשור האחרון. הרבה לפני שבישראל העלו על הדעת שהנשיא אובאמה חותר להתקרבות לאיראן ולהסכם איתה על חשבון ישראל, דוראן אבחן את הכיוון של הנשיא. הוא היה קול בודד (אולי למעט נתניהו). לכן, כאשר הוא בא באמירות נחרצות לגבי הסכם סין־איראן, זה הופך למאורע שמחלק את הסביבה לשניים: אלה שכבר קראו; ומולם, אלה ש"טרם הספיקותי", אבל יודעים שיש להם רק כמה ימים להתעדכן במאמר הגדול שדוראן פרסם השבוע יחד עם פיטר ראף במגזין המקוון "טאבלט".

לפי דוראן וראף, ההשקפה הדומיננטית מאז אובאמה היא שסין ממוקדת בקיבעונה על מסחר בדגש על נפט וגז. "האסטרטגיה שלה במזרח התיכון מונעת על ידי האינטרסים הכלכליים שלה", כתבו השניים. התפיסה המקובלת עד היום מוגדרת כ"התכנסות הרמונית" או "שילוביות הרמונית": שאיפה להגיע למיזוג האינטרסים העסקיים הגלובליים של ארה"ב עם אלה של סין. ולפי מייקל דוראן ההשקפה הזאת שלטת מאז ימי הנשיא ניקסון (1972) ועד אובאמה.

במאמר הוא קובע: "סין מתקדמת בחדירתה למזרח התיכון בהחלטיות אכזרית, כיוון שהאזור מהווה אינטרס סיני חשוב יותר מכל אזור אחר בעולם מלבד מערב האוקיינוס השקט. אכן, סין פועלת בצורה אקטיבית ביותר לסלק את ארה"ב מהמזרח התיכון - מציאות שהקהילה האסטרטגית האמריקנית מעדיפה לא להכיר בה, אבל למרות זאת, זוהי מציאות גלויה ומובהקת".

יש לסינים שותפות קרובה גם עם רוסיה וגם עם איראן, והם רואים בשתיהן סוג של כלבי תקיפה שנועדו להתיש את האמריקנים. הם הופכים את ים סוף עד קרן אפריקה לים סיני, וכבר מאתגרים צבאית־פיזית את האמריקנים סביב נמל ג'יבוטי, שעליו השתלטו. לפי הניתוח הזה, סין רואה את ישראל כמעצמה גרעינית, ולא פחות חשוב כמעצמת סייבר עולמית; לכן הם כנראה מתחשבים בנו יותר ממדינות אחרות, ויכולת המיקוח של ישראל מולם גבוהה. 

דוראן טוען שבניגוד למקובל כאילו האינטרסים הכלכליים של סין יוצרים אצלה העדפה ליציבות - ההפך הוא הנכון. חוסר היציבות - למשל, בארצות מוכות קורונה לאחרונה - הוא מצב שהסינים מעודדים, משום שהוא מקל על החדירה. 

למען שלום הציבור

נתניהו צריך לוותר לגנץ בעניין התקציב, ואז להחזיר את הסמכות של הממשלה וסמלי השלטון

בליכוד יש דחף חזק לנצל את חוסר היציבות שמפיק השמאל (רעש, תופים, חולצות שחורות, אלימות מילולית) כדי לפרק את ממשלת האחדות, ללכת מהר לבחירות ולגרוף את כל הקופה. 

את זכות ההפגנה, קבע אהרן ברק ב־93', יש לאזן "משיקולים של שלום הציבור" // צילום: אורן בן חקון

התשובה לאיום הכפול של השתוללות השמאל ושל מגיפת הקורונה היא חיזוק יציבות הממשלה. ראינו ויתורים מהימין, עוד לא ראינו ויתורים מצד גנץ וחבריו. הוויתור הבא שלנתניהו אין ברירה אלא לבצע אותו הוא בעניין "התקציב הדו־שנתי". ממילא מדובר בתקציב לשנה פלוס ולא יותר. 

מנגד, נתניהו וכץ צריכים לקבל יד חופשית בתקציב. עצם העברת התקציב תשדר יציבות, המשך הדרך, ותועיל להתאוששות המיוחלת במשק. הפגנת משילות בנושא התקציב תחזק את המשילות בנושא ניהול מגיפת הקורונה.

התקלה האסטרטגית הגדולה במהומות רחוב עזה בירושלים היא ערעור הסמכות של הממשלה ושל מוסדות השלטון, ובראש ובראשונה המשטרה. התערערות הסדר החברתי מהווה מקדם התפרצות עוצמתי של הנגיף. הדברים מופיעים במחקרים למשל על מגיפת השפעת הספרדית לפני מאה שנה; מלחמת העולם הראשונה וההתמוטטות סביבה הגבירו את קטלניות המגיפה. 

לממשלה הנוכחית יש בעיה שנקראת היועץ המשפטי לממשלה. אצל מנדלבליט החוק והסדר נתפסים כאינטרס אישי פוליטי. השבוע נחשף פסק הדין של אהרן ברק מדצמבר 1993, במצב דומה של "הפגנות" מול בית ראש הממשלה. איזה הבדל בין הפסיקה הזאת לבין ההנחיות במכתב של היועץ המשפטי למפכ"ל הזמני: "על משטרת ישראל להמשיך לקבל החלטות בקשר לכך בצורה עצמאית וללא שיקולים זרים". כל הפרטים המקצועיים לפי שיקול המשטרה, "בהתאם לשיקול דעתה המקצועי".

בדצמבר 93', נוכח מחאות אוסלו, המשטרה אסרה  עריכת כינוס של הימין מול בית ראש הממשלה. בג"ץ קיבל את העתירה של אחד מארגוני הימין והתיר את הכינוס, אבל קבע ש"זכות ההפגנה אינה מוחלטת". יש להתחשב בזכויות הפרט, השכנים וגעוואלד - אפילו בזכותו של ראש הממשלה ומשפחתו לפרטיות. 

את זכות ההפגנה, קבע ברק, יש לאזן גם "משיקולים של שלום הציבור". ברק וחבריו אישרו עריכת כינוס באותו קטע ברחוב עזה־בן מימון, שלא יעלה על 500 משתתפים ויותרו אמצעי הגברה עבור הנואם. כל זה למשך שעה וחצי. אין ספק שמאז הדמוקרטיה בישראל התפתחה. האדם הסביר רואה שמבחינת "שלום הציבור", המצב ברחובות מרכז ירושלים בלתי סביר. 

בג"ץ גם ציין אז כי מעון רה"מ הוא סמל לאומי (כדי להתיר את הכינוס). אבל מה זה אומר? שהיום כאשר מנסים להטיל מצור על המעון ומאיימים להסתער לעברו, אין שום הבדל בין פעולת ההמרדה הזאת לבין ניסיון להטיל מצור על הכנסת, דבר שאפילו הנשיא ריבלין לא היה מרשה.

ציביליזציה על הגריל



ביידן נחלש, טראמפ מתקשה, והמהפכה המתרגשת על אמריקה מעצימה את הדרמה הגורלית של הבחירות

מה שמונח על כף המאזניים בבחירות הקרובות בארה"ב הוא גורל הציביזליציה האמריקנית או המערבית בכלל. העלייה המטורפת באלימות, בכמות מקרי הירי ובמספר הרציחות בערים הגדולות באמריקה מאזנת כנראה את הנזק שנגרם לנשיא טראמפ מדרך טיפולו במגיפת הקורונה. 

מה שמתרחש בארה"ב זו מהפכה במובן הפשוט של המילה. יש הטוענים שמהפכת BLM איבדה כבר את התנופה שלה ונפילת המשטר כבר לא עומדת על הפרק. יכול להיות. הלוואי שזה נכון. כפי שאמר תומס פרידמן בתחילת הדרך, הדמוקרטיה האמריקנית היא ביצת פברז'ה, אבל חלק מהאמריקנים בועטים בה כאילו שמדובר בכדורגל. הדברים רלוונטיים גם לדמוקרטיה הקטנה יותר, ישראל.

הנזקים כבר נגרמו. משום מה לא היה לכך פרסום רב ואפשר להבין למה; אבל בפורטלנד, לפני כמה ימים, נערך שוב טקס של שריפת ספרים. יש צילומים שבהם נראים כמה אנשים זורקים למדורה ספרי תנ"ך. לא ברור אם הכוונה לתנ"ך או לברית החדשה. אבל מבחינת המהפכנים החדשים זה לא משנה. הם שורפים כנסיות. 

זה סמל להתמוטטות התרבות. מי שעוד שייך לרובד מסוים הזכיר את אמירתו של היינריך היינה: "במקום ששורפים ספרים עוד ישרפו בני אדם". יש מקומות שבהם הפכו את הסדר: לא מתרגשים משריפת בני אדם אבל חוששים שהימין הפשיסטי ישרוף ספרים.

טראמפ, עם כל פגמי האישיות שלו, הוא האלטרנטיבה היחידה עכשיו בהגנה על ציביליזציה שהדמוקרטיה היא חלק ממנה. עד לפני כשבועיים היה נראה שהוא הולך על הפסד בטוח. בזמן האחרון ג'ו ביידן שוב יורד אל מתחת ל־50 אחוזים בממוצע הסקרים, וההפרש הוא בין 5 ל־7 אחוזים. טראמפ עלה מסביבות ה־40 אחוזים ל־42 ול־43 אחוזים בממוצע. ביידן חלש וחסר יכולת החלטה לגבי המועמד לסגן הנשיא. חולשותיו ימשיכו להיחשף בהמשך הדרך, בעימותים למשל. 

כך שהקרב בכלל לא סגור. התחזית הוודאית היחידה: הסרטים וסדרות הטלוויזיה שנקבל מארץ BLM יהיו גרועים יותר, ז'דנוביסטיים יותר, משעממים יותר.

בשם האפרטהייד

נכדתו של אלעזר גרנות מתגעגעת לימים שבהם היה קל וחופשי להעריץ את סטלין

התופעה מוכרת. לא נעים. פשוט לא נעים. האיש היה כריזמטי. מקסים, על פי כל עדויות חבריו, מכיריו ומוקיריו. לעזאזל, הוא אפילו היה משורר. הוא היה חבר קיבוץ. אידיאל של התנועה. אפילו לא חבר סטנדרטי אלא מהמנהיגים. אשתו הראשונה נרצחה בהתקפת מחבלים. שיריו היו רכים ויפים ומתנגנים. שלונסקי כל כך אהב אותו. למשל, הוא כתב לזכר אדם יקר שמת פתאום: "על ברכי ראשו הסב / עיניו-ידיו / הוא מת / חכמת עולם ולב גאון / עלי / מתים".

האדם היקר הזה היה איש אהוב ונערץ על המשורר, אלעזר גרנות, ושמו יוסיף ויסאריונוביץ' סטלין. השיר פורסם בקובץ שיצא ב־1956(!). אולי זה מסביר מדוע הפך לסוכן סובייטי. לא נעים. פשוט לא נעים. הוא היה שנים ח"כ מטעם מפ"ם ולאחר שזו התחברה למרצ מונה לשגריר בדרום אפריקה (1996-1994). מי שזוכר אותו, עדיין יכול לשמוע בין האוזניים את נגינת קולו הערבה, העמוקה.

לנכדתו, עדי גרנות, אין כל קשר לזה. וכמובן היא חיה במדינה חופשית, עם חופש ביטוי, להבדיל מהדיקטטורה הרצחנית שסבה הנפלא כה העריץ. אבל למה כשהיא כותבת על סכנת האפרטהייד היא נשבעת בזכרו? "בשם סבא שלי שאמנם כבר לא איתנו", היא כתבה ב־8 ביולי, "אבל זכה להיות פוליטיקאי בישראל בעידן שבו עוד ניתן היה להתנגד בחריפות לכיבוש ועדיין להיחשב לציוני טוב, ובשם הנכדים העתידיים שלי אני מסרבת להיות אזרחית במדינת אפרטהייד". האשמת ישראל באפרטהייד היתה אחת ההמצאות של התעמולה הסובייטית אחרי מלחמת ששת הימים. לא נעים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו