סיפור העליות הראשונות ממזרח אירופה ידוע בארץ היטב. לעומתו, סיפור מקביל של הגירת היהודים מאותו אזור ממש אל ארה"ב ידוע הרבה פחות, אף שממדיה האדירים האפילו על השיבה לארץ ישראל, ובעצם על כל נדידה יהודית אחרת. "ב־33 השנים שעברו מאז ההתנקשות באלכסנדר השני ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאו קרוב לשליש מיהודי מזרח אירופה מארצות הולדתם", מתאר זאת אירווינג האו בספרו "עולם אבותינו", ומצמיד לנחשול ששטף את חופי ארה"ב תג מספרי: 2 מיליון יהודים חצו את האוקיינוס אל היעד הנכסף, "גולדנה מדינה".
כוח הפיתוי של אמריקה, בוודאי בהשוואה למציאות האומללה של דיכוי ב"תחום המושב" של האימפריה הרוסית או לעוני המרוד ולהיעדר התקווה של עיירות גליציה, היה עצום. "אמריקה היתה בפי כל", כתבה כעבור שנים בספר זיכרונותיה מרי אנטין, אחת מאותם 2 מיליון. "סוחרים שוחחו עליה מעל ספרי החשבונות שלהם; נשות השוק חדלו ממריבותיהן כדי שיוכלו לדון בה מדוכן לדוכן; מי שהיו להם קרובים בארץ המפורסמת הקריאו בקול את מכתביהם כדי להשכיל את אלה שמזלם לא שפר עליהם כל כך... ילדים שיחקו בהגירה; זקנים נענעו בראשיהם החכמים ליד האש הבוערת באח בערב וניבאו רעות למי שיעזו להתייצב כנגד אימי הים והארץ הזרה שמעבר לו".
התעניינותו של האו, מבקר ספרות ופעיל סוציאליסטי ניו־יורקי, בנושא ההגירה היהודית למדינתו, לא היתה מקרית. כמו רבים מחבריו ומכריו הוא היה דור שני להגירה הזאת, וביקש להנציח את מה שעבר על הוריו ובני הדור שלהם לפני שנחתו בחופי אמריקה ובעיקר לאחר מכן. ספרו רחב היריעה תיעד סיפור אמריקני קלאסי, שדיבר לרבים. אין זה מפתיע שעם פרסומו בשנת 1976 היה לרב־מכר. כעת, יותר מארבעה עשורים אחרי ש"עולם אבותינו" ראה אור בארה"ב, ואחרי פטירת המחבר, הוא תורגם לעברית ויוצא לאור בישראל.
פרקי הספר חושפים עולם מרתק שנבנה בתוך שנים ספורות בערים הגדולות של צפון־מזרח ארה"ב, במקומות כמו הלואר איסט סייד הניו־יורקי, עולם שהצמיח הישגי תרבות וחומר שכבשו את אמריקה. פרק שלם עוסק, למשל, באנשי בידור ואמנות פופולרית שיצאו מאותם רחובות יהודיים. בין 75 ל־100 מילים ביידיש - ולא המילים ההדורות דווקא - חדרו אל השפה האנגלית המדוברת בסיועם של קומיקאים יהודים, מציין האו, אך לא מסתפק בציון אנקדוטות שכאלה או בהעלאה של דברים ידועים סביב הוליווד היהודית אלא צולל לעומק הדברים בניסיון חשוב לפענח את ההשפעות ההדדיות של היהודים והאחרים (הרוב הלבן והמיעוט השחור) בתרבות הפופולרית במהלך השנים.
פרקים אחרים מתמקדים במילה הכתובה ועוקבים אחרי סופרים ומשוררים, מחזאים ופובליציסטים מקרב המהגרים היהודים. אלה יצרו ביידיש ובאנגלית, חלמו להיות משוררים טהורים אבל סביבתם מוכת העוני תבעה אסתטיקה מסוג מסוים מאוד. סופרי סדנאות היזע, כפי שהם מכונים בספר, הפכו את השפה המחוספסת של הווייתם לשלהבת של תשוקה מהפכנית בועטת. בניהם ונכדיהם, שזכו לגדול במציאות שונה, כבר לא יבינו אותה. באשר לעיתונות, גם היא דיברה בעיקר ביידיש, מה שלא הפריע לה לעסוק בענייני התבל כולה. עיתונות פרובינציאלית בהיגוייה וכלל־עולמית בדרישותיה וברוחב מבטה.
חלק גדול מ"עולם אבותינו" מוקדש לכניסת המהגרים היהודים אל הפוליטיקה האמריקנית. מכל תחומי החיים בארץ חדשה, הפוליטיקה של המפלגות הוותיקות היתה הקשה ביותר לחדירה, ונדרשו עשרות שנים עד שיוצאי מזרח אירופה יכלו להרגיש בני בית די הצורך במנגנונים הפוליטיים של הערים הגדולות. העובדה שכמעט לא הביאו עימם ניסיון פוליטי מהעולם הישן בוודאי לא עזרה, במיוחד כאשר המהגרים האירים ששלטו בפוליטיקה העירונית לא הניחו לכל גורם חדש לאיים על מעמדם השליט. למרות זאת, גם החומות שהגנו על "המבצר הפוליטי" החלו להיסדק עם הזמן, והאו מיטיב לתאר כיצד היהודים השתחלו אליו, במיוחד במפלגה הדמוקרטית.
בסוף המאה ה־19 ובשנים הראשונות של המאה ה־20 העדפתם של רוב הבוחרים היהודים באמריקה היתה נתונה למפלגה הרפובליקנית, והסחף הגדול לכיוון הדמוקרטים, שלא נקטע עד היום, נולד עם השתלבות היהודים המזרח־אירופאים במנגנונים הדמוקרטיים של ניו יורק. בבואו לתאר את הפוליטיקה העירונית נוקט האו ריאליזם ונמנע מהתייפייפות: נתחי השליטה הפוליטית בתפוח הגדול חולקו בין הקבוצות האתניות בשיטות של פופוליזם, שוחד ואגרוף, והיהודים נאלצו ללמוד את כללי המשחק. על אף היומרה לתאר בספר אחד תהליך היסטורי מרובה רבדים ואישים, הצלחתו של האו לעמוד במשימה ראויה לשבח. "עולם אבותינו" כשמו כן הוא: עולם מדהים ועשיר. עם זאת, במהלך הקריאה קשה שלא לשים לב להטיה האידיאולוגית של המחבר. היא באה לידי ביטוי בעיקר במה שאין בספר, ולאו דווקא במה שיש בו. כפי שמודגש בפתח דבר מאיר עיניים מאת גור אלרואי, "האו ביקש לשרטט בפני הקוראים את התרבות היידישיסטית הסוציאליסטית שהתגבשה בחברת המהגרים היהודית והיתה לימים הבסיס לתרבות היהודית החילונית בכללותה בארה"ב".
בהתאם, כמעט לא תמצאו כאן התייחסות לחיי הדת היהודיים (הביקורות ציינו זאת כבר עם הופעת הספר באנגלית, מזכיר אלרואי) או להלכי רוח אידיאולוגיים הפוכים לנטייה השמאלית או המתבוללת. כתוצאה, חלקה של הציונות בקרב יהודי ארה"ב מועלם באופן קיצוני עד כדי גיחוך. אמנם מוקדשים לה ארבעה עמודים תחת הכותרת "החולמים על אומה", אך זה הכל.
נמחיש את העיוות בעוד דוגמה מספרית: בנימין זאב הרצל מוזכר ב"עולם אבותינו" פחות פעמים מאשר אידיאולוג האנרכיזם הרוסי בן המאה ה־19, מיכאיל בקונין. דוד בן־גוריון מוזכר בספר פעם אחת בלבד, כמי שהמטיר על ציוני ארה"ב הצקות על שאינם עולים לארץ. זאב ז'בוטינסקי, אגב, לא מוזכר כלל, אף שהוא פעל בזירה האמריקנית באופן נמרץ ביותר וסחף אחריו תמיכה לא מבוטלת.
עולם אבותינו / אירווינג האו; מאנגלית: יוסי מילוא;
מכון בן־גוריון ואוניברסיטת חיפה, 746 עמ'