חוה אלברשטיין היא אחד הסמלים הישראליים הגדולים והחזקים מכולם, גיבורת תרבות שהיתה יכולה כבר מזמן לנוח על זרי הדפנה, אך ממשיכה ללכת בדרכה העצמאית, אחרי כמעט 50 שנות פעילות ללא עצירה. היא ממשיכה להתחדש, להתפתח ולהישאר רלוונטית. אולי מכיוון שהיא לא שייכת לשום אופנה, לשום סגנון מוסיקלי. היא אחת במינה.
אלברשטיין יצרה ז'אנר משלה: פולק ישראלי מקורי עם נגיעות ג'אז ומוסיקה אתנית, השפעות רוק וגם יידיש. רק מוסיקאים מעטים עושים את זה כבר מאמצע שנות השישים ועדיין מנסים למצוא דרכי ביטוי מקוריות ולא מפחדים להסתכן בחוסר פופולריות. חוה אלברשטיין היא כזאת. צעירה לנצח, כמו שאיחל בוב דילן.
עכשיו יש לחוה אלבום חדש, "ואיך אצלךָ". ב"אהבה", השיר הפותח, שרה אלברשטיין: "אהבה... לו ידעתי לא הייתי בא".
באמת אם היית יודעת לא היית באה? שאלתי את חוה בראיון בתוכנית הרדיו, באולפן גלי צה"ל בשבוע שעבר.
"כן. יש בזה משהו. אהבה זה כל כך הרבה צרות וכאבי לב וייאוש ודאגות. מי צריך את זה?"
אבל בלי זה בשביל מה אנחנו חיים? ניסיתי להקשות.
"אבל הנה אנחנו פה. עובדה. סתם, קיטור כזה".
"ואיך אצלך" הוא האלבום השישים שהוציאה מאז שנות השישים, וכמו שהיא עושה תמיד, גם כאן אלברשטיין עובדת בשיתוף פעולה שמרחיב את אופקיה המוסיקליים. באלבום החדש המפיק המוסיקלי הוא תמיר מוסקט (בום פם, תומר יוסף), שעטף את השירים בצלילים שלא נשמעו קודם באלבומיה. את רוב השירים חוה כתבה והלחינה, ויש גם טקסטים של דוד אבידן. אחד המרגשים בשירי האלבום הוא תרגומה ל"בלוז הלוויה" של ו"ה אודן:
רוחות השמיים מזרח מערב
צפון ודרום איך נמשיך בלעדיו
קיץ וחורף לילות וימים
חשבנו לנצח היינו תמימים
הוא היה המצפן הוא היה המחוגים
עבודת השיגרה וחדוות החגים
קיץ וחורף לילות וימים
חשבנו לנצח היינו תמימים
"צריך ריחוק אמנותי"
האלבום "ואיך אצלך" יוצא שלוש שנים אחרי פטירתו של נדב לויתן ז"ל, בן זוגה, אהובה ושותפה לדרך של חוה. לי האלבום נשמע כתגובה ישירה לאובדן שחוותה, אך מתברר שהסיפור, כמו תמיד, הרבה יותר מורכב.
"נכון שיש באלבום הרבה התייחסות למוות, לאובדן, אבל אלה שירים שנמצאים איתי הרבה זמן. את 'בלוז הלוויה' תירגמתי לפני עשרים שנה, 'אהבה' שוכב אצלי כבר 15 שנים. אני כל החיים כותבת למגירה. לא במובן שאני מסתירה משהו אלא שאני מקבלת מנגינה וכותבת לה מילים ושומרת בצד, או כותבת מילים ואחר כך מחליפה את המנגינה, זה כל הזמן חי ומתגלגל, התעסקות אינסופית".
ובכל זאת, אלבום הוא מעין סיכום תקופה. לא חיפשת במגירות שירים שיתאימו לשנים האחרונות?
"לא. כל תהליך העבודה הוא עניין מאוד מסתורי. שירים נכתבים, ופתאום ברגע מסוים נראה כאילו זה אקטואלי למצב אבל זה לא ככה. בזמן אמת, מיידי, מאוד קשה לי לכתוב על דברים. התהליך, העיבוד, לוקח המון זמן. מאז מותו של נדב חלפו שלוש שנים, אבל השירים פה נכתבו באמת הרבה לפני, בימים הטובים והשמחים, בימי האושר. אבל אתה יודע ששום דבר לא נמשך לנצח".
פעם, כשרק התחלת לכתוב טקסטים, אמרת לי שדווקא כשאת כותבת בעצמך זה פחות אישי.
"נכון. אני צריכה את הריחוק. בעצם זה שאתה שר אתה ממש חושף את עצמך. יש בזה איזו חשיפה, איזו חוצפה כזאת. ואז גם לכתוב בעצמך זה סוּפּר חשיפה. אז תמיד אני לוקחת מרחק".
חשיפה היא חלק מהעניין, לא?
"לא. שירה היא לא טיפול פסיכולוגי".
אבל זה קצת גם טיפול.
"לא. אצלי זה אף פעם לא היה, אף פעם. רק העניין האסתטי חשוב".
לא קורה לך שאת בוכה בהקלטה?
"יש בלבול בנושא הזה מאז שיש זמרים שכותבים ומלחינים. האמנים שאני גדלתי עליהם היו בעיקר זמרים מבצעים. לא חושבת שפרנק סינטרה או אלה פיצג'רלד אי פעם בכו בשירים. כל העניין באמנות זה לקחת ריחוק מהרגש האמיתי או מהשנייה שבה כתבת את השיר. יכול להיות שבכית כשכתבת את השיר, אבל לבכות שוב כשאתה מבצע אותו זה אינפנטילי. צריך ריחוק אמנותי. יכול להיות שאחרים יבכו כשישמעו אותו, אבל אתה כבר בכית".
ולא קורה לך שאת שוכחת את עצמך על במה?
"דווקא כאמן שמופיע הרבה על במה אני עוד יותר ערה לזה שחייבים למצוא את האיזון בין הריחוק לרגש. הרי לא יכול להיות שבכל ערב תבוא ותתחיל לבכות או לצרוח או להשתטח על הבמה. זה בסוף נהיה טכני. אנשים כבר מצפים לזה שתרסק את הגיטרה. אמנות היא עניין של איזון בין הרגע שבו היצירה נכתבה לרגע של הביטוי שלה. יש משפט נורא יפה שאני אוהבת, דווקא צייר אמר אותו: 'אמנות היא להראות אהבה לבני אדם בלי לגרום להם אי נוחות'. אני לוקחת את זה איתי".
ואיך את שומרת על הקול? את נשמעת היום כמו לפני שלושים שנה.
"זה המיקרופון של תמיר מוסקט".
משקאות מיוחדים? תרגילי קול בבוקר?
"אני חושבת שזה משהו יותר כללי. הקול הוא לא חלק נפרד מהגוף. אתה צריך לשמור על אופטימיות, על איזושהי ערנות פנימית ואז הכל בסדר. אם הייתי שרה רק את השירים ששרתי לפני שלושים שנה אז הקול שלי היה מתעייף. כשאני נותנת לקול אתגרים חדשים הוא מתרענן, זו האופטימיות שנובעת מהמוסיקה. אני אוהבת מוסיקה ואני אוהבת לשיר, זה עושה לי מצב רוח טוב כשאני נכנסת לאולפן, נושרות ממני כל השנים. תמיד כשאני באולפן אני בת 17 עם הגיטרה, במרתף של אולפן 'קולינור', עושה את התקליט הראשון".
אולי זו הסיבה שאת ממשיכה לחפש כל הזמן שותפים חדשים ליצירה?
"אני זקוקה לזה. כל כך הרבה שנים אתה עם עצמך עד שאתה עולה לעצמך על העצבים. בשביל זה באתי אל תמיר, כדי לקבל את האוזן החדשה שתשמע אותי אחרת. שתגיד לי את האמת מהצד, 'פה יותר אנרגיה. פה פחות חיוך', זה תענוג. לפני כל תקליט אני תמיד בהיסוסים. אומרת לעצמי, בשביל מה את צריכה עוד תקליט? עשית מספיק. ואז אני אומרת לעצמי, יאללה השתגעת? זה החיים שלך! מה את פתאום מזדקנת, תעשי עוד תקליט!"
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו