בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשרי לטייל עם הרב ישראל מאיר לאו ברחובות תל אביב. הרב עומד ברחוב במלוא הדרו וחיוכו, מספר לי מיני סיפורים וזיכרונות, ולא עוברות דקה או שתיים, ומייד מגיע אליו פלוני אלמוני זה או אחר שמבקש ברכה או עצה, או פשוט עוצר כדי לומר לכבוד הרב שהוא אוהב אותו. והרב לאו מקשיב לכל אחד בסבלנות אין קץ, מלטף ראש של ילדה קטנה ומברך לשלום את כל מי שמביט בו.
הימים הם ימי טרום חג הפסח, והרב לוקח אותי לבתי כנסת מיוחדים בתל אביב ולפינות מרתקות בעברו ובעתידו. הוא מדבר על החג בהתרגשות: "חג הפסח הוא בראש ובראשונה חג החירות, והתנאי ההכרחי לקיים את הפסח כהלכה הוא ביעור חמץ. החמץ מסמל מחלוקת ופילוג", הוא מסביר, שכן החיטה המחמיצה מתבקעת ונסדקת, וזהו הסימן לחמץ. "גם חברה - יש בה חמץ של מחלוקות ופילוגים", הוא אומר, "כפי שראינו בחודשים שקדמו לבחירות ולאחריהן, לכן קריאתי הראשונה היא לבער מקרבנו את החמץ של המחלוקת, לדון לגופם של עניינים ולא לגופם של בני אדם, כדי שנהיה ראויים לשבת ליד שולחן ליל הסדר עם בנים מכל הסוגים והגוונים ששרים יחד את שיר החירות: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'".
ואני מוסיפה שבוודאי חג החירות מרגש במיוחד עבורו, שכן בחודש ניסן הוא שוחרר ממחנה בוכנוואלד. "שוחררתי בטרם מלאו לי שמונה שנים", הוא מספר בהתרגשות, "ואני עוד זוכר את ליל הסדר שחגגנו בתקופה ההיא, בלי מזון, עם תפוחי אדמה במקום מנת הלחם היומית, ואת שירי הסדר ששרנו בגרסאות שונות: יהודים מסלוניקי שביוון, מפולין ומשאר הגלויות, שהתאספו יחד. כולנו ידענו להתאחד בחג החירות".
לאחר שחרור המחנה הוא הגיע לארץ עם אחיו נפתלי, שניהם יתומים מהוריהם שנספו בשואה, ומייד עם הגעתו נשלח למחנה המעצר בעתלית. סיפורו המרגש עד דמעות, שמתואר בהרחבה בספרו האוטוביוגרפי, "אל תשלח ידך אל הנער", מתאר במדויק את המונח משואה לתקומה, כי הילד הקטן, באומץ לב בל יתואר, בחוכמה, בתושייה ובהרבה חוש הומור חריף, הפך ברבות הימים לרב הראשי של ישראל, קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים, וכיום משמש רבה הראשי של העיר ללא הפסקה, תל אביב־יפו, והכל בגיל 75.
חסד של אהבה
הרב לאו מבקש להתחיל את טיולנו הקטן בשכונת פלורנטין, ליד בית הכנסת "אהבת חסד" ברחוב ידידיה פרנקל, הקרוי על שם הרב יצחק ידידיה פרנקל, אביה של אשתו האהובה, חיה־איטה.
אנחנו עוצרים ברחוב ליד מבנה צנוע וסגור, שקל מאוד להחמיץ אותו. בית הכנסת מעלה זיכרונות רבים אצל הרב: "חותני, הרב ידידיה פרנקל, עמד בראש בית הכנסת הצנוע הזה 'אהבת חסד' במשך יובל", הוא נזכר, "הרב ידידיה הגיע לכאן לפני השואה עם שני תינוקות, גר ברחוב אברבנאל הסמוך, והיה אדם כריזמטי מאוד. אהבו אותו אהבת נפש, קראו לו 'רב השכונות', ולמרות שהגיע מפולין, הוא מצא שפה משותפת עם כל העדות והצליח למזג ולגשר בין כולם".
"זה היה בית הכנסת שלו, ושמו 'אהבת חסד' אינו מקרי", אומר הרב ונזכר בסיפור מרתק על חותנו: "ערב אחד היתה שריפה איומה בבניין, ונאספו איש איש, כל אחד עם חפציו היקרים ביותר והדברים היקרים ביותר לליבו, והגיעו לביתו של הרב מתוך מחשבה שלביתו של הרב לא יאונה כל רע. אחד מגיע עם ילדו, השני עם נדוניה שחסך לחתונת בתו, השלישי עם פטיפון. מיותר לציין שלבית הרב לא קרה דבר, וכל אחד קיבל את את אוצרו בחזרה. היו לי דמעות בעיניים כשראיתי את מידת האמון שהביעו בו, ותמיד אמרתי לעצמי שכשאהיה רב, אני רוצה להיות כמוהו.
"לאחר ארבעים שנה הרב פרנקל נבחר לרבה הראשי של תל אביב ושכר דירה במרכז העיר. מעולם לא היתה לו דירה משלו. הוא חי בשביל אחרים. שנתיים אחרי פטירתו אני נבחרתי לכהן כרבה הראשי של תל אביב", הוא אומר בגעגוע.
ומתברר שלרחוב פלורנטין, שבחגים מתקיימות בו מסיבות רחוב סוערות והומות אדם, יש היסטוריה של חגיגות. הרב לאו מצביע על בניין רעוע שבו מרפסת צנועה המשקיפה אל כיכר הקטנה, כיכר שרה בוכמן, ומספר: "כאן, למעשה, החל מנהג ההקפות השניות בשמחת תורה. במוצאי שמחת תורה של 1942 פנה הרב פרנקל לתושבי השכונה ואמר להם שמכיוון שאין ידיעות מאירופה, וספק אם יהודים יכולים להגיע לבתי כנסת, נחגוג עבורם את שמחת תורה. הרב ביקש להוציא את ספרי התורה מבית הכנסת 'אהבת חסד' ולהביאם לכיכר הקטנה. מכל הרחובות הסמוכים התחילו לנהור תושבי המקום וכאן, במקום הקטן והצנוע הזה, החל המנהג של הקפות שניות, לאות סולידריות עם הגולה.
"מדי שנה בשנה עמדו כאן על המרפסת אנשים מכובדים כלוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין ומשה דיין. יותר מ־10,000 איש היו מגיעים לכאן לשמוח, כולל הרב פרנקל בגלימה בוכרית, במנהג הזה של הקפות שניות. ומאז נוהגים ממטולה ועד אילת את המנהג הזה של ההקפות השניות, שנולד כאן בפלורנטין".
הרב הוא איש שיחה מרתק, וכל מקום מעורר בו עוד סיפור ועוד זיכרון. אחד מסיפוריו על דירת שני החדרים הצנועה של מנחם בגין מותיר בי חותם עצום. "יום אחד באה גברת עליזה בגין לידיד שלי שהיתה לו חנות כלי כסף, היא באה למשכן טבעת שעברה בירושה במשפחה, כי היא היתה צריכה כסף כדי לנכש את העשבים שהיו צומחים מבעד למרצפות בסלון". בשלב זה הרב פורץ בצחוק ומספר לנו שבסלון היו יושבים כל ראשי חירות הדגולים, ובאמצע היו עשבים שוטים. לדברי הרב לאו, האיש בחנות המשכון אמר לעליזה בגין: "עוד מעט בעלך יהיה ראש הממשלה, אז קחי את הטבעת, כי את עוברת לבית ראש הממשלה". "אבל כבר שמונה פעמים הוא הפסיד", ענתה הגברת בגין, אבל המשכונאי התעקש, ובמאי 77' היה מנחם בגין לראש ממשלה.
מאושרים עד הגג
"לרב פרנקל לא היתה דירה משלו, הוא גר בשכירות כמעט משך כל חייו", מספר הרב על החיים הצנועים של הימים ההם. "היום כל אחד קונה דירה, והיום אנשים משעבדים את חייהם עבור דירה. החיים השתנו, והם אחרים לחלוטין ממה שאז היה. אבל למרות הכל, לא הייתי חי במקום אחר, וכאב לשמונה ילדים - הם הנרות ואני השמש - אני רוצה שכולם, כולל כולם, יחיו כאן לידנו". כשאני שואלת את הרב כמה נכדים יש לו, הוא מחייך וקורץ: "בלי עין הרע, עברנו כבר יובל ילדים".
אנחנו יוצאים משכונת פלורנטין לכיוון הבית שבו גר הרב לאו בצעירותו, ברחוב י"ל פרץ 18. "זאת היתה דירה בת שני חדרים על הגג", הוא מספר, "בגלל שטח הגג היתה לנו סוכה שהיתה יכולה להכיל 200 איש", הוא מספר וצוחק. "הגענו לכאן, אני ורעייתי איטה, ישירות אחרי החופה. נולדו לנו כאן שלושה ילדים". הרב מצביע על פעמון חשמלי ומספר איך היה חוסך את הטיפוס במדרגות: "התקנתי את הפעמון, וכשהייתי מצלצל בו אשתי היתה משלשלת לי בעזרת חבל סל שבו פתק עם רשימת קניות. הייתי נוהג לערוך את הקניות בשוק העלייה, הייתי הולך וממלא את כל המשאלות שלה, חוזר, ולפעמים גם מעלה את הסל בחבל. כך גרנו חמש שנים וחצי באושר רב".
בוא לאנקורי ותבין
אנו ממשיכים לבית הכנסת תפארת־צבי, ברחוב הרמן כהן 9 שבצפון הישן של תל אביב, שבו שימש הרב לאו רב קהילה במשך 15 שנה. כשאנחנו עוברים ברחובות הרמן כהן ושפינוזה, הרב מספר שהוא הכיר כל אדם שגר בכל בית ברחוב. "כרב הקהילה הייתי מעורב עם הציבור והכרתי כל אדם, אברהם שלונסקי גר כאן, וגם עודד קוטלר", הוא מספר. מבנה בית הכנסת מקסים ולא שגרתי בשל הכיפה הגדולה בראשו.
"בשנת 1965 היו 12 רבנים מועמדים להיות רב הקהילה. אני הייתי הצעיר ביותר, רק בן 28, וביום הבחירה הודיעו לי שקיבלתי 80 אחוזים מהקולות. הייתי רב בית הכנסת 15 שנים, ורק שמונה מתוכן קיבלתי משכורת, לכן עבדתי כמורה לתנ"ך ולתלמוד בתיכון צייטלין, שמונה דקות הליכה מהבית. בבוקר אשתי היתה מציידת אותי בכריך, הייתי מגיע לפנות בוקר להתפלל ורץ לבית הספר, בדרך הייתי מוריד את בגדי הרב הארוכים, מחליף לחליפה קצרה, ובמשך שמונה שנים כך הייתי מתנהל".
אני שואלת את הרב אם הוא נהנה מהעיר היפה הזו שאנחנו מטיילים בה. "יוצא לי לטייל רק אם אני מצליח לשכנע את האישה שנעשה סיבוב בכיכר המדינה בלילה", הוא צוחק, ומספר לי שבכיכר המדינה כל החנויות סגורות בשבת. "זה מה שיפה בתל אביב", הוא אומר, "יש בה יותר מ־550 בתי כנסת, אבל היא ליברלית ומעניינת".
אנחנו צועדים למשכנו הישן של בית הספר האקסטרני אנקורי ברחוב בן יהודה פינת ז'בוטינסקי, והרב ממשיך ומספר: "לימדתי בבתי ספר אבל לי עצמי לא היתה תעודת בגרות, כי למדתי אך ורק בישיבה. הצלחתי לקבל רישיון הוראה זמני משר החינוך דאז, אבא אבן, והגשתי את עצמי לבד לבחינות בהיסטוריה, בספרות, בתנ"ך ובתלמוד, אבל הייתי צריך להשלים במתמטיקה ובאנגלית".
הרב מספר איך הלך לבתי הספר האקסטרניים אנקורי ו"גימנסיה השכלה" והציע את עצמו כמורה לתנ"ך בתמורה להכנתו לבחינות הבגרות באנגלית ובמתמטיקה. "בלילות עשיתי שיעורים ולמדתי את רזי המקצועות הללו, 12 שנות לימוד בשנה אחת. באנגלית קיבלתי 80; במתמטיקה לא קיבלתי 80, אבל זה לא חשוב", הוא אומר וצוחק.
"כאן זה הבית"
אנו מגיעים לבית הכנסת היכל משה בשדרות סמאטס 22, בקרבת כיכר המדינה. בבית הכנסת ערב רב של אנשים. כבר 25 שנה שהרב לאו, שנשא דברים בפני כמעט כל שועי עולם, מעביר בצניעות גמורה שיעור שבועי. הוא אומר לי שכאן זה הבית שלו - הדרשה הזו, בבית הכנסת היפה הזה הקרוב לביתו - וכאן זה גם הבסיס שממנו הוא יוצא לכל מקום. המאזינים מקבלים אותו באהבה גדולה, וכמובן הכריזמה הידועה שלו מוסיפה עניין לדבריו.
"לאן המדינה הזו הולכת, לדעתך?" אני שואלת את הרב לקראת סוף טיולנו המשותף. "קשה לומר", הוא עונה, "כי במדינה שלנו יש תמיד שינויים מהירים, דרמטיים ודרסטיים, אז אי אפשר לחזות את העתיד כאן. אין לדעת מה יהיה בנושאי הכלכלה והביטחון. את היית מעלה בדעתך שנשיא סוריה ישחט בכל יום 200 איש או שיקרו דברים כמו המהפכה במצרים או הלינץ' שעשו בקדאפי? כל העולם כמרקחה, אמריקה עשויה להתמוטט כלכלית, כך שכל מי שאומר שהוא יודע מה יהיה, עוסק באחיזת עיניים".
"אתה יודע מה אני מאחלת לך?" אני אומרת לרב לסיום, "שתמשיך ליהנות ממה שאתה עושה, ואל תפסיק לעשות לרגע", והוא כמובן עונה בחיוך: "הזדקנות היא תהליך, ואין לי זמן לתהליך הזה. אין לי זמן להזדקן". וכאילו כדי לסיים את היום המרגש הזה עם הרב ניגשת אלינו אישה כשדמעות נוצצות בעיניה ואומרת: "היום בערב אנחנו ניפגש בחתונת בני, כשתשיא אותו, בשעה טובה". ובאווירה זאת נסיים, בברכת רק שמחות וחג חירות שמח.
yaell@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו