מה ההבדל בין גמזו לברבש? שניהם נמצאו מתאימים לאותו תפקיד, אחד לקח אותו וכבר פועל כמו שצריך, אחד דחה אותו וממשיך לפרשן באולפנים. ההבדל הוא מה שנקרא בחסידות "נקודת השליחות". בעיניי, גמזו בחר להיות שליח על פי כל כללי השליחות:
• השליח לא חושב על עצמו בעת כניסתו לשליחותו ובשעת ביצועה. הוא לא העניין. לא הכבוד שלו ולא התנאים שלו ולא מה ייצא לו מזה ולא איך הוא ייצא מזה, מחוזק או מוחלש.
• השליח האמיתי שם את עצמו בצד ומתייחס רק למה שצריך לעשות עכשיו.
• השליח האמיתי יודע ששליחי מצווה אינם ניזוקים - כלומר, האגו שלהם לא נפגע, ולא חשוב איך מסתיימת שליחותם, כי הם עושים את הכי טוב שלהם בתנאים לא ידועים מראש, קופצים למים בלי לברר את עומקם, ובוטחים שברגע הנכון יימצאו להם הכוחות המיוחדים האצורים בקרבם ויעזרו להם להשלים את משימתם בשלום.
לכן גמזו לא בדק, לא התווכח ולא התמקח. פשוט לקח והתחיל לרוץ עם התפקיד. האם יצליח? מי יודע. האם מנגנון הדריסה המשומן יהפוך אותו בסוף לאשם? יכול להיות. אבל הוא לא מושפע מזה. הוא לא בא להעלות את ערך המניה שלו, כך שהמתרחש בבורסת הכבוד לא מעניין אותו.
וברבש? אני אוהב לשמוע אותו. כיף שהוא נשאר פרשן. הוא עצמו סיפר שיש בליבו חרטה על שלא לקח את התפקיד. ברור שיש לו כישורים מתאימים, אבל ברגע הקריטי הוא לא השתחרר מעמדת הפרשן, ופירשן גם את ההצעה שקיבל, במקום לומר: כן, הנני.
יש בחיי הציבור הישראלי כמה אנשים שפועלים כשליחים. שליחי הטוב בעולם, ולא שליחי הטוב לעצמם. בעבודה שלי אני זוכה לפגוש כמה מהכי מוכשרים ומדויקים שיש לנו. יזמים, ממציאים, רופאים, מורים, אנשי רוח, רבנים, וגם משרתי ציבור. אחד החביבים עלי הוא שמואל אבואב, מנכ"ל משרד החינוך היוצא. מי נתן לו לצאת? תהרגו אותי. הבן אדם מכיר כל מנהל בית ספר בארץ בשמו. הוא עבד מזריחה עד חצות כל יום, במשכורת מאוד לא מחמיאה, והנהיג את המערכת הלא פשוטה הזאת לצמיחה ולשינוי. גם אבואב הוא שליח. שליח זו הדרגה הכי גבוהה שאני מכיר.
ומצחיק שבזמן הזה בתולדות האנושות ובתולדות ישראל, מה שהכי צריכים זה שליחים. גם של מסעדות, סופרמרקטים, חבילות, וגם אנשים שימלאו תפקידים חשובים ללא משחקי אגו. ועצוב ששחקנים מרכזיים במדינה, במקום להיות שליחים, בוחרים להיות משתלחים.
פייסבוק
אל צמרת טבלת האנשים המסוכנים בעולם, שאותה מוביל בביטחון נשיא סין, הצטרף לאחרונה גם נציג אמריקני. זהו מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, שאינו רק אחד מעשירי תבל, אלא גם מתיימר לשלוט במחשבותינו באמצעות הרשתות החברתיות שבבעלותו.
כידוע לכם, תאגידי הענק הודיעו שהם מחרימים את פייסבוק אם לא תטפל במה שהם מכנים "שיח השנאה", שזה באמריקנית שם לכל מי שמסרב לדבר בשפה המהונדסת על ידי משובטי השמאל הקיצוני, המחליטים מה מותר לומר ומה לא, על פי חוקים שהם קובעים, כל יום מחדש. צוקרברג נבהל ובין היתר הודיע שפייסבוק ושלוחותיה יצנזרו מעתה הטיה גזעית ברשתות, כולל פוסטים של הנשיא טראמפ. כלומר, פייסבוק מעמידה עצמה מעל חופש הדיבור, מעל החוקה, מעל נשיא ארה"ב. צוקרברג יצנזר את טראמפ. איזה עולם חדש ונהדר.
המשמעות היא שפייסבוק היא השליטה החדשה בעולם החופשי, על פי סט חוקים שהיא קובעת. לאיש אין מושג מה הם, לא ניתן לערער עליהם, והיא מכפיפה את עצמה לתאגידי הענק, הכורעים ברך בפני בריוני השמאל האנרכיסטי שמטרתם כבר ברורה - השמדת המורשת התרבותית של המערב ומיטוט הסדר החברתי, הכלכלי, המשפטי והמוסרי, המקיים את העולם הנאור.
גם לארץ הקודש שולח צוקרברג את זרועותיו. בזמן האחרון החלו כותבים משפיעים מהצד הימני של המפה לקבל התראות לפני סגירת חשבון, והועלמו פוסטים שלהם עם דברים שלא מקובלים על מארק. חשבון הפייסבוק של שמעון ריקלין נחסם לחודש כי אירח בערוץ 20 את בנצי גופשטיין. נכון, מה שיוצא לגופשטיין מהפה מגעיל גם אותי, אבל תודה מארק, אני לא צריך שתתערב לי בדמוקרטיה שלי. אני אשמע, אסנן, אקבל בעצמי החלטות מבוגרות בקשר לנאמר, ואתה לא תהיה האבא שלי, במיוחד כשאתה נראה כמו הבן שלי. בימים האחרונים גם הושעה חשבונו של אדם שכתב "הלבן עדיף על השחור". האדם הוא אמן שחמט, שניתח מהלך מאחד הקרבות בדף שלו. איזה טירוף מערכות.
פייסבוק, מבחינתי, סיימה. שלא כמו כותבים ימניים אחרים, טרם הודעתי על פרישה כי עדיין אין חלופה טובה, ועוקביי רבים. אבל אני ממתין לפלטפורמה חדשה, ידידותית לימין העולמי, שאליה ינהרו כל האנשים שאכפת להם מהעם שלהם, מהמדינה שלהם, שלא מדברים פרוגרסיבית שוטפת, שלא מפילים פסלים כבילוי אחה"צ, שרוצים שהסדר הקיים ישופר, אבל לא ינותץ.
צוקרברג הוא אדם מוכשר, אבל לא מתאים בשום דרך להנהגת העולם החופשי. דיסלייק. צריך להחלישו דרך תחרות עסקית. מי בא להקים איתי את רשת "רייט"? (באנגלית זה נשמע טוב יותר)
יהודים
גילוי נאות: "היהודים באים" מצחיקה אותי. שחקנים נהדרים, מערכונים מוצלחים ברובם, חלקם גאוניים ממש. אישית איני מתרגש משחיטת פרות קדושות, זה קורע בעיניי. אין כמעט טאבו שבאופן פרטי אני לא צוחק עליו. באופן פרטי.
כשאנחנו מגיעים למרחב הציבורי, כמו כאן 11 או כל פרהסיה ציבורית אחרת במדינה, יש כללים אחרים בעיניי. לא רק שכלל הציבור מממן את היצירה הזאת, אלא כלל הציבור צורך אותה. גם אם זאת סאטירה נושכת, היא לא יכולה לירוק בפנים.
הרבה צופים של ערוץ 11, בעיקר דתיים, מרגישים פגועים עד עצם נשמתם ממערכונים של "היהודים באים". אני לא מתווכח איתם. לפי גובה הלהבות אני מבין שנחצו גבולות. מובן שיש גם מדליקי להבות למטרת חימום אישי, אבל יש תחושה בעונה הזאת של "היהודים" שמישהו החליט לשים את הרגשות הדתיים מטרה ללעג ולביזוי. אני מניח שאלה שהחליטו כך אינם מסוגלים להבין את הרגש הזה וחושבים שהוא פרימיטיבי, ילדותי, טיפשי, קדמוני, בר ביטול.
לי עצמי אין רגשות דתיים כלל, לא גדלתי בבית עם רגשות כאלה ולא פיתחתי אותם מעולם, אבל יש לי כבוד עמוק למי שיש לו. על פי מחקרים, אנשים דתיים חיים יותר, שמחים יותר בחייהם, מקיימים חיי קהילה עשירים יותר. כלומר, במבחן התוצאה, רגשות דתיים מועילים לאדם, לכן אני יכול רק להצר על כך שאין לי גישה למקום הזה בנפשי.
אני מצטער ומגנה כל פגיעה מכוונת בציפור הנפש של אדם אחר החי בתוכנו, בשביל הדחקה. יש מקום לביקורת, אפילו קשה, אבל עם כבוד. לא עושים מערכון על אלוהים בישראל, כמו שלא עושים מערכון על מוחמד במצרים, או בכל מקום אחר בעולם. בעיניי, גם לא עושים תוכניות אוכל עם אוכל לא כשר בערוצים מרכזיים (בערוצי נישה זה בסדר לטעמי), ובטח שלא אוכלים טרפות ושרצים כמשימות בתוכניות ריאליטי. זה לא סתם מגעיל, זה מחליש את העם. זה יוצר זרות וניכור, מרחק וכעס. בשביל מה? בשביל עוד מאכל?
לאדם דתי, כשרות היא יסוד קיום. מה אתה מצרף לו בשר וחלב מול הפנים? בצנעת ביתך - סבבה. בערוץ האוכל - בסדר. אבל בערוץ שאמור להיות מדורת שבט שומרים על השבט מלוכד סביב הסיפור שלו. והסיפור של השבט שלנו הוא היהדות. תקשורת, שלי נעלייך מעל רגלייך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו