"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים, וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת", אלו היו המילים הפותחות של אחד השירים הראשונים שנכתבו ב־1932 על ידי אברהם (יאיר) שטרן, אז לוחם האצ"ל (ארגון צבאי לאומי). השיר התחבב על אנשי המחתרת הרוויזיוניסטית ונהיה להמנונה, אך כעבור שמונה שנים, כשיאיר הוביל להתפלגות מן האצ"ל על רקע חוסר ההסכמה להפסקת המאבק במנדט הבריטי, גם ההמנון נדד אל הארגון החדש. תחילה היה זה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל", ורק אחר כך שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל" - לח"י.
שמונים שנה אחרי הקמת המחתרת השלישית, והקטנה מכולן, תרומתה הגדולה לקוממיות ולגאולת הארץ אינה מוטלת בספק. אנשי לח"י נאבקו על עצמאות ישראל תוך הקרבה שלא ידעה גבול, ומימשו בכל יום מחדש את מילות ההמשך של ההמנון - "כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים: מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת". המוות חיכה גם למי שעמד בדרך וסיכן, ביודעין או שלא ביודעין, את השגת היעד הלאומי הנכסף. את החירות, הם ידעו, לא משיגים בכפפות של משי.
"זכור, כי הצו 'לא תרצח' לא חל על אויב; אותו משה רבנו שנתן את 'לא תרצח' הרג את המצרי ויטמנהו בחול", נאמר באחד מכרוזי האצ"ל (שבעצמו נולד מפילוג מ"ההגנה") ב־1939, שנה לפני פרישת יאיר וחבריו. למרות ההבדלים בין "ההגנה", האצ"ל והלח"י בנושאים אחרים, בסוגיית חיסול סוכני השלטון הבריטי, בוגדים ומלשינים, לא היתה בין שלושת הארגונים מחלוקת עקרונית. נותר רק לקבוע מיהו האויב, ולשם כך הקימו ארגוני המחתרת מחלקות לריגול נגדי, והפעילו מערכות של הטלת משמעת ושל שיפוט פנימי.
אימוני ירי לפני פעולה בלח"י // צילום: העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל
גם כעבור שמונים שנה, אנשי הלח"י המעטים שנותרו בחיים מצטיינים בהקפדה יתרה על חיסכון במילים. דוד שומרון, אחד מאנשי המבצעים המרכזיים בארגון, אומר בהצטנעות בשיחה עם "ישראל היום" שהוא וחבריו עזרו "קצת" במאבק על הקמת המדינה היהודית. במקרה זה, "קצת" הוא הרבה מאוד. מאז גיוסו לאצ"ל בגיל 14, שומרון, או "עלי" בכינויו המחתרתי, הספיק לעסוק במחתרות כמעט בכל תחום. לאחר שהצטרף ללח"י עסק בגיוס לוחמים והדרכה (לימים מונה לאחראי על מחלקת ההדרכה הארצית), ובמקביל נטל חלק בתכנון מבצעים והתקפות על מטרות בריטיות.
שומרון השתתף בהכנות להתנקשות בנציב העליון, החרמת נשק במחנה צבאי בחולון, התקפות על מחנה צבאי בפרדס חנה ועל תחנת הרכבת בלוד, החרמת כסף בבנק דיסקונט בתל אביב, פיצוץ מטוסים בריטיים בשדה התעופה בכפר סירקין, התנקשות בחייו של קצין הבולשת ווילקין ועוד.
"השתדלנו בכל דרך להסתיר את הפעילות שלנו הן מן הבריטים והן מן היהודים שלא היו בלח"י", מסביר שומרון, "ובאשר לגילוי הסוכנים והבוגדים, היו שתי שיטות: איסוף מידע יזום, ובדיקה כתגובה לחשדות נקודתיים שהגיעו אלינו. במשך הזמן, ככל שהמחתרת הפכה לגורם משמעותי יותר, זיהינו סוכנים שממש הלכו אחרי האנשים שלנו.
"התלונות על 'הפרעה בעבודה' הגיעו מכל קצות הארץ. קורבן המעקב היה מספר לממונים, אלה העבירו את המידע לאחראים עליהם, עד שהוא היה מגיע למעלה. כשהיתה מתקבלת ההחלטה על חיסולו של בוגד או סוכן בריטי, היו מחליטים על זהות המבצעים, ואחר כך בונים תוכנית ביצוע. האם היו גם טעויות? אני לא זוכר טעות".
ההיסטוריונית ד"ר ענת שטרן, נכדתו של מייסד לח"י, מדגישה את השוני בין המערכות האלה בארגון "ההגנה" הגדול לעומת לח"י: "ההגנה היה חצי לגאלי והבריטים ידעו שהוא קיים, בעוד בלח"י התבססו על גרעין קטן ועל חשאיות מקסימלית. המערכות לאכיפת המשמעת ביטאו את האופי השונה של הארגונים ואת האתגרים השונים שאיימו עליהם. ב'הגנה' כבר מ־1925-1924 התפתחה מערכת שיפוט מסודרת: בתל אביב ובחיפה היו להם בתי דין של ממש עם חוקה כתובה ופרוצדורה מובנית מול מפירי משמעת.
בנות לח"י באימונים // צילום: העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל
"בלח"י, ההחלטות על העונשים למי ש'סטו מן השורה' התקבלו על ידי המרכז, גוף שפיקד על המחתרת אחרי רציחתו של אברהם שטרן בידי הבריטים ומנה שלושה חברים - יצחק יזרניצקי (שמיר), נתן ילין־מור (פרידמן) וישראל שייב (אלדד). לחשודים נעשה בירור, אבל לא לפי פרוצדורה כתובה. צריך לזכור שמן ההבדלים באופי נבעו הבדלים נוספים: ללח"י הגיעו אנשים חדורי שליחות, והיתה הרגשה של מחתרת ממושמעת. אני לא מכירה מקרים של הפרות משמעת 'רגילות' (כמו איחור התייצבות לשמירה, אי־הגעה לפעילות, סירוב פקודה) בלח"י, ועל כן המקרים היחידים של השיפוט הפנימי נגעו בחשדות לבגידה".
משפט בלב הפרדס
שירות הידיעות של לח"י אכן הצליח לעלות על מקרים של בגידה ושל סיוע לאויב מצד בני היישוב היהודי. כך קרה, למשל, כשמחלקת ההאזנה יירטה שיחת טלפון שחשפה מזימה מחרידה: חיה זיידנברג, אחות רחמנייה בבית חולים ממשלתי, שניהלה קשר רומנטי עם דאוד יאסמיני, מראשי הכנופיות הערביות ביפו, ניסתה לעזור לו להחדיר מכונית תופת לתל אביב אחרי כ"ט בנובמבר 1947. אנשי לח"י איתרו את האישה אחרי מאמץ מודיעיני גדול, הציגו את עצמם כנציגי "משמר העם" - כינויה האזרחי של "ההגנה" - ועצרו אותה. היא "הוכנסה למונית והובאה למושבה הדר שבשרון. שם היה לנו בית בודד בפרדס, שכמעט כל המשפטים והבירורים המיוחדים התקיימו בו", העיד לימים יעקב בנאי, מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י. "רק בדרך גילו האנשים את זהותם, והודיעו לה שהיא מובלת למשפט בפני לוחמי חירות ישראל".
משפטה של זיידנברג לא היה ממושך. תחילה ניסתה להכחיש הכל, אך נשברה אחרי שהקריאו לה את תוכן השיחה הטלפונית. היא עוד ניסתה להסביר שלא באמת התכוונה להשלים את המשימה שהוטלה עליה על ידי אהובה הערבי, אך התברר שעוד לפני כן מסרה לו ידיעות על עמדות "ההגנה" בחולון ובבת ים, ואפילו ציירה אותן במו ידיה. בית דין שדה גזר את דינה למוות בירייה בעוון בגידה, והיא הוצאה להורג במקום.
יוסוף אבו גוש עם הלוחם ראובן גרינברג // צילום: באדיבות ארכיון ז'בוטינסקי
בפרשת זיידנברג הקדימו לוחמי לח"י במקצת את אנשי "ההגנה" - אלה באו לדירתה כאשר המשפט בפרדס היה בעיצומו - אולם גם אם היתה נתפסת בידי "ההגנה", גורלה לא היה שונה. במקרים אחרים, במיוחד כאשר היעדים לחיסול באו מקרב הזרם המרכזי ביישוב, המחלוקת סביב הצדקת הפעולה איימה לקרוע את האוכלוסייה היהודית.
גלי העוינות כלפי לח"י געשו בינואר 1942, אחרי ששני שוטרים יהודים - שלמה שיף ונחום גולדמן - נהרגו בפיצוץ דירה ממולכדת ברחוב יעל 8 בתל אביב, שאליה פותו להגיע. "תוכנית המחתרת היתה לפגוע בקציני 'המחלקה היהודית' בבולשת הבריטית ווילקין ומורטון, ולא ביהודים ששירתו עימם", מציינת מירי יהלום, ארכיונאית וחוקרת במכון ז'בוטינסקי שעבדה בעבר בעמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל, "ואכן ההרוג השלישי בפיצוץ היה קצין בריטי בשם א"ט טורטון".
כך או אחרת, במחתרת לא חשבו להתנצל. הפגיעה בשוטרים היהודים הוסברה בכך שהם היו אחראים לעינויים של שני אנשים המחתרת, יהושע בקר ונסים ראובן, אשר נאסרו ועונו על ידי המשטרה הבריטית.
"האצ"ל בישראל מזהיר שוב את המשטרה מפני היד הנוקמת של הארגון", נאמר בכרוז שהוצא לאור לאחר פעולת הפיצוץ. "על המשטרה להימנע מכל התערבות בפעולות חברי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי. התרעה זו מופנית גם לקוויסלינגים של הסוכנות היהודית והמפלגה הרוויזיוניסטית". המשפט האחרון הקביל את המסייעים לבריטים למשתפי הפעולה עם הנאצים בנורבגיה ושימש אזהרה ברורה לכל הבוגדים מבית.
מחיר הדרך העצמאית
ישראל פריצקר, בית"רי ואיש שירות הידיעות של אצ"ל, גילם בדמותו בדיוק את מה שהוגדר בלח"י כ"קוויסלינגים" של המפלגה הרוויזיוניסטית. הוצאתו להורג בידי לח"י מלווה בסימני שאלה עד היום. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והחלטתו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל לשתף פעולה עם הבריטים, החל פריצקר להעביר לבולשת הבריטית ידיעות על "גורמים חתרניים" שעלולים להפריע להם במלחמה מול גרמניה. הידיעות שסיפק עסקו בקבוצות קומוניסטיות, וכן בפעילות הלח"י, ואולי אף ב"הגנה". ככל הנראה, גזר הדין נגדו הוצא בלח"י כבר באותה עת, אך מימושו התעכב בכמה שנים.
דוד שומרון, שנות ה־70
דווקא כעבור שלוש שנים, אחרי שפריצקר כבר רב עם מפקד האצ"ל החדש יעקב מרידור ופוטר מן הבולשת הבריטית, התעורר העניין שוב. אנשי לח"י פנו למפקדת האצ"ל והודיעו כי בכוונתם לחסלו. "אין לנו דבר נגדו, אבל אם ללח"י יש עניין להעמידו לדין ולהאשימו - זה עניינם. לא נתערב בהחלטות לח"י", ענה מרידור.
ב־3 בספטמבר 1943 נורה פריצקר ליד ביתו בתל אביב. רבים בתנועת ז'בוטינסקי נחרדו למשמע הרצח של מי שהיה בשר מבשרו של הזרם הרוויזיוניסטי. על מצבתו נחקק התואר "המפקד", אולם שום שיוך ארגוני לא מופיע. גם ברשימת החללים הרשמית של משרד הביטחון לא תמצאו את שמו.
פרשה אחרת מבליטה אף יותר את הבעייתיות המובנית במצב שבו ארגונים אחים לוחמים באויב המשותף, אך גם אלה באלה. הריגתו של אריה יהודה לוי, איש מערך החבלה של לח"י, בידי חבריו למחתרת, השאירה צלקת לתמיד. לוי, יליד יוון ואחראי המחלקה הטכנית של המחתרת, נעלם מביתו בתל אביב באמצע ינואר 1948. אביו המודאג הודיע לעירייה וביקש סיוע בחיפושים, ובינתיים החלו להפיץ שמועות כי לוי נחטף על ידי ארגון "ההגנה". אלא שהאמת היתה שונה.
לוי הצטרף ללח"י ביוני 1940. הוא הקים את תחנת השידור המחתרתית הראשונה של המחתרת, שהותקנה על גג אחד הבתים בקרבת קפה רוול שברחוב דיזנגוף בתל אביב. בזכות הידע הטכני הרב שלו מונה לראש המחלקה הטכנית של לח"י, ובמסגרתה הגיע להישגים מרשימים בפיתוח כלי נשק, חומרי חבלה ובניית סליקים. הישגו הגדול היה כשהצליח יחד עם יעקב חירותי לייצר כמויות גדולות של חומרי נפץ, שאפשרו את הפעולות המרכזיות של המחתרת.
בניגוד לאחרים, לוי, שכינויו המחתרתי היה "שמואל", לא הלשין ולא הסגיר. חטאו היה אחר, וכפי שתיאר זאת חירותי, הוא "הרחיק ראות מחבריו". עם החלטת החלוקה ב־29 בנובמבר 1947 ופרוץ הלחימה בכנופיות הערביות, הגיע לוי למסקנה כי המלחמה בבריטים עומדת להסתיים והמאבק האמיתי יהיה כעת נגד הערבים. כדי לנצח בו ולכונן את מלכות ישראל, טען, צריך לאחד מייד את כל הכוחות היהודיים הלוחמים.
כצעד מעשי הציע לוי להעמיד לרשות ארגון "ההגנה" את מלאי חומר הנפץ של לח"י ואת סוד ייצורו. שני חברי מרכז לח"י הפעילים, ילין־מור ושייב (שמיר שברח ממחנה מעצר בריטי באפריקה לא שהה בארץ באותה עת), לא היו שותפים לדעה זו, וראו בה שבירה מוחלטת ובלתי נסלחת של היררכיית הפיקוד במחתרת. יעקב בנאי ושליחים אחרים נשלחו להניא את לוי מסטייה לדרך עצמאית, ללא הועיל.
ד"ר ענת שטרן // צילום: המכללות הצבאיות
המשפט, שנערך גם הוא בפרדס, התארך, ועדויות גורסות ששלושת השופטים (עמנואל הנגבי, יוסף הגלילי ושלמה יעקובי) לא הגיעו לאחדות דעים, ורק ההתערבות של מרכז לח"י הכריעה את הכף לגזר דין מוות. המשימה הוטלה על הלוחם נחמיה דגון, שלמרבה הזוועה זכר את "שמואל" כמי שבעבר מסר לו מוקשים למבצעים נגד הבריטים. את עדותו של דגון, השמורה בארכיון "בית יאיר", לא ניתן לקרוא בלי להזיל דמעה. הוא לא רצה לירות בחברו, ולא ידע כלל איזה מעשה הביאוֹ עד הלום. אבל גם סירוב פקודה לא היה אופציה. שני לוחמים נוספים שנבחרו לכיתת היורים לא ירו, וטענו אחר כך שאקדחיהם התקלקלו.
אחדות השורות מעל הכל
סיפורו הטרגי של לוי מעורר דחף לשפוט. אותו, את מפקדיו שגזרו עליו מוות או את חברו למחתרת שביצע את גזר הדין, כשנפשו רועדת וזועקת. את הדחף הזה חייבים לרסן. בתנאים שבהם פעלו אנשי לח"י, רק משמעת גמורה ומחמירה סיפקה את אחדות השורות ואת ההישרדות.
"אין למחתרת, בוודאי למחתרת עמוקה וממודרת כמו לח"י, כלים לטיפול משפטי חלופי במי שסרח או נחשד", מוסיפה יהלום. "אין אפשרות לכלוא אותו, להגלות או לבודד. אם חסים על חייו, או אפילו ממתינים יום־יומיים, עלול הדבר להביא לכך שאסון כולל יתרגש על המחתרת, והיו מקרים כאלה. כל החלטה היתה בחירה בין ברירות אכזריות וקשות מנשוא".
ב־1977 צורף שמו של אריה יהודה לוי לרשימת חללי לח"י. כעבור עשור נוסף פקדו יצחק שמיר וכמה חברי לח"י נוספים את קברו. שמיר הבחין במילים שנחרתו על המצבה: "נרצח בידי זדים", והטיח בקול: "זדים? אילו זדים?" הצדק עימו. "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ", מלמד אותנו הפסוק הידוע במשנה אבות. לא היינו במקומם של גיבורי מחתרת, שנאלצו להילחם נגד כל העולם על מדינה יהודית, כשסביבם רק אימה וצלמוות. הלוואי שלא נצטרך עוד להיות במקומם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו