הורות מאוחרת

הרב שלמה נקי מתיישב על הכורסא שבבית אחותו בשכונה החרדית רמת שלמה בירושלים. בידיו הוא מחבק תינוקת קטנה, לבושה בגד גוף מיניאטורי צהוב, ומעליהם תמונתו של המקובל הבבא סאלי. "כשבאנו אליו, חמישה חודשים אחרי החתונה, הוא אמר לי, 'תחכה בסבלנות ותזכה לפריון'. הסבלנות היתה ארוכה קצת, אבל בסוף זה השתלם", הוא אומר בחיוך רחב.

34 שנים ארכה הסבלנות של שלמה ושל אשתו עדנה, שהיום הם בני 54. לפני שבועיים, בגיל שבו חבריהם הופכים לסבים וסבתות, הפכו השניים סוף־סוף לאבא ואמא.

מאז הלידה הם שוהים השניים בבית אחותו של שלמה, לה אחד עשר ילדים משלה. בבית רעש והמולה, דלתות מקושטות בבלונים, שלטים של איחולי ברכות, אורחים שמגיעים לאחל מזל טוב, וטלפון שלא מפסיק לצלצל.

"מתקשרים מכל העולם. מצרפת, מאנגליה, מאוסטרליה, מקנדה", מספר שלמה. "אומרים שזה המקרה בראשון בעולם של לידה אחרי כל כך הרבה שנים, כולם רוצים לאחל מזל טוב ולהתרגש איתנו. חלק שואלים אם זאת אמת, אם לא עובדים עליהם. ויש גם הרבה טלפונים שמבקשים עזרה. התקשרה אלי אישה ופרצה בבכי, היא סיפרה שהיא בת 42 ושהרופאים ייאשו אותה, אמרו לה שאין לה סיכוי ושתתחיל לחשוב על אפשרויות אחרות. היא סיפרה לו ששמעה עלינו וקיבלה חיזוק. או בחורה מכפר סבא, רווקה בת 37, שאמרה לנו שאם אנחנו לא התייאשנו, אז גם היא מחליטה לא להתייאש, ביקשה שנתפלל עליה, ועכשיו היא חוזרת לחפש שידוך.

"גם בבית הכנסת יש כמה שאין להם ילדים. הם שמעו על המקרה שלי ואמרו – 'שלמה, אתה שברת את כל המוסכמות'. וזה נכון. הרופאים לא האמינו, לא נתנו לנו צ'אנס, אמרו שאנחנו סתם הולכים ומנסים, ואני חזרתי ואמרתי שזה יקרה".

עניין האמונה הוא החלק המרכזי בחייהם של בני הזוג ב־34 השנים האחרונות. זה מה שנתן להם, לדבריהם, את הכוח לא להתייאש, וזו גם הסיבה שבני הזוג, בעלי אורח חיים חרדי אדוק, מסכימים להתראיין. "לא מעניין אותנו הפרסום" אומר שלמה, "חשוב לנו שאנשים שנמצאים במצב שבו היינו לא יתייאשו, לא יישברו. אנחנו לא הפסקנו לרגע להאמין. הלכנו לעשרות רופאים, היו כאלה שאמרו לנו, כבר אחרי עשרים שנה, 'די, מספיק'. אפילו היינו אצל רופאה בבית חולים, שלא הסכימה לטפל בנו.

"ומנגד היה רופאים שאמרו, 'אל תתייאשו'. לפני 17 שנה היינו אצל רופא מהדסה הר הצופים, והוא אמר שיש לנו סיכויים גדולים. ובאמת, בתוך שלושה חודשים היה הריון - אבל הוא לא החזיק".

ארבע הפלות עברה עדנה, הראשונה לפני 17 שנים והאחרונה לפני שנתיים, והדיבור עליהן מעורר בהם זיכרונות כואבים. "אין מילים לתאר את האכזבה ואת הכאב", אומרת עדנה בפנים עצובות. "פעם אחת, אחרי הפלה, ישבתי ובכיתי שלושה ימים ברציפות. רק בכי, עד שהייתי מתרוקנת. לפעמים העדפתי שלא יהיה הריון, מאשר שתהיה עוד אכזבה. אבל הבכי הממושך היה מקל עלי, ואחריו הייתי מנסה תמיד לחזור לשיגרה ולמסלול החיים. עד שהיינו מחליטים לנסות שוב".

עקרות ללא סיבה

הם נישאו בגיל 20 בשידוך, כמקובל בציבור החרדי. "המורה שלה היתה השדכנית", מספר שלמה, שלמד בישיבת פורת יוסף הספרדית. הוא גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, ושם הם מתגוררים גם היום. אחרי חודשים של ניסיונות כושלים להרות, התחילו בני הזוג בטיפולים רפואיים.

"היו תקופות של טיפולים אינטנסיביים, שעושים אותם חודש אחרי חודש במשך שנתיים ויותר", אומר שלמה, "והיו טיפולים פחות אינטנסיביים. טופלנו בהמון בתי חולים: בהדסה, בשערי צדק, בהדסה הר הצופים, בוולפסון. הטיפול האחרון היה בבילינסון. הרופאים אף פעם לא אמרו שיש בעיה. תמיד אמרו 'אצלך הכל מאה אחוז, וגם אצלה הכל מאה אחוז', ולא יכלו להבין למה אנחנו לא מצליחים. הסבירו לנו שזה נדיר שהכל בסדר ובכל זאת לא מצליחים. שברפואה עדיין לא מבינים למה".

"האחות תמיד היתה אומרת, 'בואי תסתכלי בבדיקות'", מתערבת עדנה, "את ממש מתאימה, הכל בסדר, כמו שכתוב בספרים, אבל כשהוא למעלה מחליט - אז זהו. עזבתי את העבודה, החלטתי לעבוד רק בזה, בניסיון להיות מעוברת. במשך רוב חיי הנישואים שלי יותר לא עבדתי מאשר עבדתי. הטיפולים האלה מצריכים מעקב ושעות של טיפולים והרבה כוחות נפש, יש כאלה שמסוגלות לבקש חופשות והתחשבות - אני לא. אף פעם לא שאלתי למה זה קרה דווקא לי. מבחינתי הכל מבורא עולם".

באופן לא אופייני לבני זוג חרדים הם חושפים את חיי הזוגיות שלהם ומספרים על ההתמודדות הארוכה ביחד. "זה תסכול שחזר על עצמו כל חודש מחדש", חושפת עדנה, "וזה מכניס תסכול לחיי הנישואים. אבל התמודדתי. אנחנו עשינו את שלנו, וייאמר לזכותו של בעלי שהוא נתן לי הרבה מאוד כוח. אני יודעת שזכיתי. תמיד אמרתי לו את זה".

היו מחשבות במהלך השנים להיפרד?

שלמה: "מה פתאום. לא חשבתי על זה. כשיש כימיה לא חושבים על זה". עדנה חושפת צדדים אחרים: "הרבה פעמים אמרתי לו, אולי תבנה את עצמך, אולי תתקדם. הרי הגבר מחויב במצוות פרו ורבו, והאישה לא. אבל הוא מייד היה אומר לי: 'מי מבטיח שהחיים שלי עם אישה אחרת יהיו יותר טובים?' הוא הראה המון אכפתיות. באחת ההפלות שלי היתה אכזבה מאוד קשה והוא עודד אותי, אמר לי להסתכל על זה כאילו אנחנו זוג טרי, שרק בונה עכשיו את החיים שלו ומתחיל מחדש".

לא חשבתם על אימוץ?

עדנה: "אני רציתי. הסבירו לי שאם יש ילד אחד זה מעודד, מרגיע את המתח, ויקל עלי להיכנס להריון. ובאמת הרגשתי שאני במתח, וחשבתי שזה אולי ירגיע אותי. אבל שלמה לא היה מוכן לקבל את זה".

שלמה: "יש קושי הלכתי גדול בסוגיית האימוץ. יש בעיה של 'ייחוד', שגבר זר נשאר עם אישה לבד בבית, או אישה לבד עם גבר - זאת בעיה. יש פוסקים שאומרים את זה גם לגבי אימוץ. כשהילדים קטנים זה בסדר, אבל אחר כך, כשהם גדלים ומתבגרים - והם למעשה גברים זרים או נשים זרות - זאת עלולה להיות בעיה", הוא מסביר.

לדבריה של עדנה היו גם רגעים של ייאוש מוחלט. "לפעמים אמרתי לעצמי, זהו, כבר לא יהיה. מה אני יכולה לעשות, אם זה מה שנגזר עליי?".

אורח החיים החרדי לא הקל עליהם. "ברוב המוחלט של השבתות היינו לבד. רק שנינו. זה קשה. עם השנים זה הלך ונהיה אפילו יותר קשה. בשמחות של האחיינים ושל המשפחה השתתפנו בשמחה מלאה, באמת, מכל הלב, אבל הייתי מסתכלת על שלמה והלב שלי היה נחמץ.

"הבעיה היתה תמיד מחוץ למשפחה. זה באמת לא קל עם הסביבה, אני אפילו מעדיפה לא להיזכר. אני טיפוס שלא מראה. היו זורקים לנו כל מיני אמירות, אפילו בלי כוונה. אבל לא הייתי מראה לאף אחד שהוא פגע בי. אנשים לא הרגישו שזה משפיע עלי".

"אמרו עלינו שאנחנו מסכנים", מספר שלמה. "לי זה לא הפריע, שיגידו מה שהם רוצים. מעולם לא שמתי לב לשטויות האלה. היתה לנו מטרה, וכל מי שמדבר שטויות, זה עובר מעל הראש שלי".

"הוא שונה ממני", אומרת עדנה בחיוך. "הוא לא מתייחס. תמיד אמר לי: 'אל תשימי לב אליהם'. אבל אישה היא יותר רגשנית, היא אמא, זה הייעוד שלה".

אחרי עשרים שנה, הפסיקו לנסות. שלמה: "היו סיבות רפואיות להפסיק. טיפולים כאלה יכולים להיות מסוכנים לאישה. אבל האמונה לא פסקה". עדנה: "אני זוכרת שהחלטתי שאני יוצאת לעבודה. זהו. הרגשתי שאני חייבת לצאת, לא יכולה יותר להיות בבית. הייתי מסתובבת בבית על ריק. אני אוהבת עבודה עם ילדים. שש שנים עבדתי כסייעת בגן ילדים, זאת העבודה שהכי נהניתי ממנה. לא בטוח שזה קשור למצב שלנו, כי גם כשהייתי צעירה היתה לי גישה לילדים".

"לא גיל הריון"

דווקא בשנתיים האחרונות, ואחרי כל השנים, התחילו השניים לגלות שוב ניצנים של תקווה, והחלו בסבב חדש של טיפולים. לפני שנתיים נכנסה עדנה להריון, אבל הוא שוב לא החזיק מעמד. בשנה שעברה החליטו להתחיל גם טיפול הומאופתי.

"הם הגיעו אלי חודשיים לפני ההפריה המתוכננת, אחרי 15 הפריות שלא צלחו", מספר ד"ר לביא אליהו, נטורופת, שטיפל בבני הזוג. "המקרה שלהם הוא באמת מקרה גדול ויוצא דופן. עשיתי להם אבחון. אצלה ראו שהרחם לא הצליח לתפוס שום עובר, ובנוסף היה צד רגשי, של מתח. שינינו את התזונה ונתנו טיפול צמחי, שיחזק את הצד הרגשי ואת הרחם".

"הסיכוי של אישה בת 54 להרות באופן טבעי הוא אחד ל־10,000 בערך", אומר פרופ' מוטי רביד, מנהל רפואי בבית החולים מעייני הישועה. "בגיל הזה מחזור הווסת פוסק, וכבר אין ביוץ. רוב ההריונות שהרפואה מכירה עד היום בגיל כזה הם מתרומת ביצית. מדי פעם יש הריונות, זה די נדיר אבל אפשרי. באופן כללי, הרפואה מתנגדת לילודה בגיל מאוחר. אמנם, אין חוק נגד זה, אבל בקרב רופאים רבים זה נחשב לחריגה מהאתיקה הרפואית. מהרבה סיבות, הגיל הזה הוא לא גיל להריון".

תשעת חודשי ההריון עברו על בני הזוג במתח רב. עדנה: "הרופאים היו בדעה ש'אם זה צריך להיות, אז זה יחזיק מעמד', אני מצידי הפסקתי לעבוד. הייתי בבית, שכבתי. היו גם תופעות של הקאות וחולשה, תופעות טבעיות של הריון. אלה היו תשעה חודשים של מתח עצום והמון התרגשות והרבה בכי. אף אחד לא ידע על ההריון, חברה שלי שאלה אותי אם אני בשנת שבתון, אז החלטתי לאמץ את הרעיון.

"בחודשים האלה שלמה עבד מאוד קשה. עשה ספונג'ה, הכין אוכל, השתדל שהבית יהיה מסודר, היה מתקשר כל הזמן ואומר, 'אל תעשי שום דבר'".

חששתם להתאכזב שוב?

"אני לא", טוען שלמה. "אני התרגשתי מאוד", אומרת עדנה. "כמו שאני היום - כל הזמן במצב של התרגשות. אני חיה בחלום שהתגשם".

כשהיא תתבגר אתם כבר תהיו מבוגרים מאוד. זה לא מפחיד אתכם?

"יש הרבה אנשים צעירים שהלכו מוקדם", אומרת עדנה. "הכל בידיים של הקדוש ברוך הוא. וחוץ מזה, יש הרבה כוחות אצל האדם. כשיש בשורה טובה, היא נותנת יותר כוח. השמחה מרוממת את האדם, מחיה אותו".

ושלמה מוסיף בחיוך: "תבוא לראיין אותנו בבת מצווה שלה ותראה איך אנחנו מרגישים. מי שנותן כוח, נותן אותו עד הסוף".

את רגע השיא של חייהם, הלידה, קשה להם לתאר.

"הלידה היתה בניתוח קיסרי אז הייתי בטשטוש", מספרת עדנה, אבל כשבאתי לתינוקייה וראיתי את הילדה, זאת היתה התרגשות שאי אפשר לתאר במילים. אחרי 34 שנים, אין מילים שמסוגלות להסביר תחושה כזאת".

שלמה: "הוציאו אותה מחדר ניתוח. קראו לי ולכל המשפחה, שהגיעה לבית החולים. באה האחות ושמה לי את התינוקת בידיים. אמרתי 'הודו להשם כי טוב, כי לעולם חסדו', וכולם בכו".

לבת החדשה הם קראו שרה הודיה. "שרה זה על שם האמהות של שנינו, עליהן השלום, והודיה אין באמת צורך להסביר", הם אומרים. למרות גילם, הטיפול בתינוקת מרגיש להם טבעי. "אני לא מאמינה שזו המציאות החדשה שלי", אומרת עדנה בהתרגשות, "עוד לא נחתתי. פחדתי בהתחלה ממצב שלא אצליח לקום בלילה, כל כך הרבה שנים התרגלתי לישון בלילות בלי הפרעות. אבל זה השתנה בן רגע. היא רק מצייצת ואני קמה".

ושלמה גם קם בלילות?

"לפעמים, ואני עושה זאת בשמחה", הוא אומר בגאווה.

בני הזוג לא מוותרים על המחשבה להביא עוד ילדים. עדנה: "אני לא אומרת לא. רק למעלה יודעים אם זה מתאים לנו. אם כן - יהיו לנו הכוחות לזה".

מרגריטה, האחות הקטנה של שלמה, שמסייעת לבני הזוג בטיפול בילדה, אומרת עליהם "הם זוג משמיים. עדנה היתה מאוד סגורה, לא רצתה שניכנס לה לפרטיות. את אחי לא שאלנו, כי לא היה נעים לשאול אותו על האישה. ידענו שהם בטיפולים. כל השנים לא דיברנו על זה. בכל שמחה שלנו היתה קצת מועקה. היה חסר לנו משהו בשלמות של המשפחה. כי אנחנו חגגנו, ורצינו שגם להם תהיה שמחה. היה קשה לנו לחשוב עליהם. עכשיו אנחנו הכי שמחים בעולם".

עדנה מתרגשת למשמע הדברים. קשה לה עם הפרסום. "אני לא אוהבת את זה, אבל אני מבינה שזה יכול לעזור להרבה מאוד זוגות", היא אומרת, ומבקשת להעביר מסר חשוב: "אף פעם לא להתייאש. לא להרים ידיים, לא להפסיק להאמין ולהתפלל, ולא להישבר גם מהרופאים". היא מנשקת באהבה את שרה הודיה הקטנה, ודמעות עולות בעיניה.

yehudas@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו