1 נעמה היתה בת 6 בשבוע שעבר. ביום חמישי חגגנו לה יום הולדת בבית, יחד עם החברים מהגן. הסכמתי ללכת לחנות שמתמחה בציוד לימי הולדת, מתוך מחשבה שאצטרך לרכוש שם רק כמה בלונים, כלים חד־פעמיים, ואולי עוד דבר או שניים שמוכרים במקומות האלה, ושאת הקיום שלהם אני לא יכול כל כך לדמיין.
בגלל זה הופתעתי לקבל בווטסאפ רשימה באורך שגרם לי להרגיש לרגע כמו אב חרדי בדרך להצטיידות של לפני סגר. אולי בעצם כמו סתם אב ל-7, כי היו שם נרות מנגנים בצורת פיות יער, שלטים של חד־קרן ועוד שלל יצורים מיתולוגיים מרתקים, שככל הנראה אינם מפריסים פרסה.
מילה אחת זהרה אלי מייד מתוך הרשימה: פינייטה. אני לא מצפה שימי ההולדת היום יהיו כמו ימי ההולדת שהיו לנו בשנות ה־80 - בכל זאת, העולם קצת התקדם, והיום אירוח ילדים עם ביסלי גריל ומי ברז עלול לגרור שיימינג ברשתות החברתיות. אבל פינייטה? מה לנו ולדבר המטופש הזה?
למי שלא יודעים, פינייטה היא מכל גלילי וצבעוני שממולא בממתקים, ובאירועים כמו ימי הולדת הילדים מכים בו במקל (בדרך כלל בעיניים מכוסות), כשהוא תלוי מעץ או מהתקרה, עד שכל הממתקים נשפכים ממנו החוצה. מדובר במנהג שמקורו במקסיקו, אבל ילדי ארה"ב הפכו אותו למנהג אמריקני, במסגרת הניכוס התרבותי שהם עושים למהגרים ההיספנים שלהם.
אצלנו אין היספנים, מקסימום כמה דוברי לדינו שגם הם הולכים ומתמעטים, ובתוך הלאפה שלנו אנחנו בחיים לא נשים שעועית. אז איך נכנסה הפינייטה לחיינו? נראה שהיא הופיעה ביותר מדי סרטים אמריקניים מכדי שנוכל לעמוד בפיתוי. כן, בדיוק כמו עם מנהג ה"פרוֹם" של סוף התיכון, אתמול לא ידענו מה זה והיום הילדים שלנו כבר לא יכולים בלי זה. זו תרבות צריכה במסלול המהיר - רק תראו לנו בכמה סרטים את המנהג הצ'יזי והמטופש ביותר שלכם, ואנחנו כבר ניקח אותו במהירות שבה יוסיין בולט חוטף את המקל במירוץ שליחים.
הפינייטה עלתה לי 110 שקלים, עוד לפני המילוי. נעמה שחררה את הממתקים מהמכל במכה אחת - בעיקר נחשי גומי, מתברר - ואז צפיתי בילדים אוספים אותם במהירות מהרצפה. אני משער שכבר הוצאתי כסף בעבר על דברים גרועים יותר.
חלק מהדברים האחרים עלו לי הרבה יותר. למשל, מגלשת מים ששכרנו לכל סוף השבוע. לא אגלה את המחיר, אבל הוא בהחלט שם בפרופורציות הנכונות את זה שאמי קנתה עיתונים במשך שבוע כשהייתי בכיתה ו' כדי שיהיו לי מספיק ניירות ל"החבילה הגיעה" במסיבה.
המגלשה בהחלט עשתה את העבודה. היא החזיקה את הילדים מחוץ לבית שלי והעסיקה אותם בלי שאצטרך להתאמץ יותר מדי. רק ישבתי ליד התחתית שלה ובדקתי שאף אחד מהם לא מתכוון לטבוע שם בטעות. היה אמנם חם מאוד, אבל זאת לא היתה אשמתם הישירה של הילדים.
בשלב כלשהו מישהו בא להחליף אותי, ואני נכנסתי הביתה. היתה לי קצת עבודה ותכננתי למשוך אותה עד סוף המסיבה, אבל עוד לפני שהתרווחתי והספקתי לקחת שאיפה אחת של אוויר מזגנים, הופיעה ילדה רטובה באמצע הסלון שלי.
"אבא של נעמה, יש לי דשא בפישפישו".
"מה זה?"
"יש לי דשא בפישפישו. אתה יכול לעזור לי?"
"מה זה פישפישו?"
הילדה הצביעה על החלק התחתון של בגד הים שלה.
"אה, זה".
העברתי אותה לידיה של זוגתי, בעיקר בגלל שילדים מספרים סיפורים ממש גרוע, והייתי מעדיף שכשאמא שלה תשאל אותה איך היה במסיבה, היא לא תזכיר את המילים "אבא של נעמה" בצמידות למילה "פישפישו".
חמש דקות אחריה נכנס לסלון אחד הבנים - "אני רוצה פיצה בצל".
"יש בחוץ עשר פיצות", אמרתי.
"אבל אין בצל".
"בסדר, כבר הזמנו. תאכל מה שיש".
"תחתוך לי".
"הפיצות חתוכות, חמודי, רק תשלוף משולש".
"תחתוך לי בצל".
חצי דקה אחרי זה מצאתי את עצמי חותך בצל במטבח ומתנצל בחשש על זה שיש לי רק בצל סגול. בחיי שהתחשק לי לבכות.
הילדים היו ממש בסדר - שיחקו, עשו שמח ואפילו היו די ממושמעים. הם פשוט קצת יותר מפונקים ממה שאנחנו היינו בגילם, בדיוק כמו שאנחנו היינו קצת יותר מפונקים ממה שההורים שלנו היו בגילנו. ככה זה עובד בעולם שהולך ומתנוון.
בסוף היום הרגשתי כמו פינייטה מלאה בעייפות. אם רק מישהו היה מכה בי, הייתי בוודאי מתפוצץ, ומלא נחשי גומי היו יוצאים מתוכי ומתפזרים באוויר כמו קונפטי. לא נורא, העיקר שהילדה נהנתה.
2 עודדי היה הסיפור האמיתי של יום ההולדת הזה. ככל שההכנות למסיבה הלכו והתגברו, כך התגברו והלכו גם השאלות שלו. "למה אלי לא באים חברים? למה לי אף פעם לא היה יום הולדת?"
מובן שהסברנו לו שכבר היה לו יום הולדת, ושיהיו לו עוד הרבה ימי הולדת בעתיד עם המון חברים, אבל אז חזרנו להתעסק בהפקת הפינייטות והפיצות, וקצת שכחנו ממנו.
לקראת סיום המסיבה, כשכל הילדים השתוללו על מגלשת המים, הוא נעלם לנו פתאום. אחרי חיפושים מצאתי אותו במיטה שלו, מכוסה, למרות החום הרב.
"אתה לא רוצה לשחק במגלשה עם כל הילדים?"
"אף פעם לא יהיה לי יום הולדת".
"בטח שיהיה לך, מאמי, בעוד חודש אתה תהיה בן 4". האמת שזה חודשיים, אבל היו הרבה ילדים בחוץ, והייתי צריך לפתור את העניין די מהר.
"אף פעם לא יהיה לי יום הולדת".
לא כל כך הבנתי מה יש לו להיות כזה פולני עם התחזיות הקודרות האלה שלו. אחרי הכל, הבטחנו לנעמה שש מתנות ליום ההולדת, ולעודדי אחת (ילד יום ההולדת מקבל מתנות כמספר שנותיו, ואחיו מקבל מתנה אחת - עוד נוהג שלא שמעתי עליו עד לא מזמן, ועכשיו כל הורה שלא מקיים אותו נחשד בארכאיות).
בסוף היא קיבלה ארבע מתנות והוא חמש, כי כמו במלחמה, כשאתה נכנס עם ילדים לחנות צעצועים, אתה אף פעם לא יודע איך תצא.
אבל הילד עדיין מקנא, ובספרים כתוב שקשה להתווכח עם תחושות. אז הבטחתי לו שאביא לו איזו חיית מחמד שירצה. הוא ביקש סוס. עכשיו יש לי עד ספטמבר לגדל חווה סביב הבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו