"כל הסיפור של מה שאני עושה פה", מצביע שלמה בשן על מפעל חייו הנוכחי - פארק תיירותי מרהיב בכניסה לתקוע, "הוא שאין כאן תיל, חיילים ושלטים. יש אמנות, היסטוריה ובריכה טבעית. הנקמה שלי על הגירוש היא שמה שאני מקים פה זה לא לשם ציונות אלא זה רק הפאן. בלי סיסמאות". הוא גדל בנוה דקלים, והפינוי תפס אותו בעיצומה של שנה א' בלימודי אדריכלות. "ארכיטקטורה זה גם רוח וגם חומר וזה מאוד התאים לי. אבל אחרי הגירוש לא הצלחתי להמשיך. התפרקתי. הסיטואציה זרקה אותי רחוק, בהתחלה למזרח ירושלים ואז לאירופה".
ספר שירים ייחודי, "אני הולך: מכתב פרידה מארץ אהובה", מגולל את תחושותיו הקשות של בחור צעיר שעולמו הפיזי והאידיאולוגי נחרב. בשן (40) גנז את העותקים האחרונים "כדי לא להתעסק בתחושות קשות". כאשר נישא וחיפש מקום לגור, הגיע לתקוע שלמרגלות ההרודיון, מזרח גוש עציון.
"חיבור לאדמה לא עובד עם חומות וצבא". שלמה בשן // צילום: יהונתן שאול
"הקמתי חברת בנייה, להבין איך העולם מתקיים, כי איך הוא נחרב כבר ראיתי". כיום הוא עוסק בפיתוח אתרי תיירות. "ההתיישבות שלי אינה פוליטית - וגם בגוש קטיף היא לא היתה. אני עושה התיישבות ערכית. לא דונם ועוד דונם. גוש קטיף היה מעשה אנושי, המקום הפיזי הוא כר להחזיק עולם רעיוני ורגשי. פגעו לי בזה ואני רוצה ללדת עולם רעיונות חדש ולהשתחרר מהצורך בישן ומהכאב על כך שהוא נחרב".
למה אתה הכי מתגעגע בגוש?
"למואסי. המואסי היתה רצועת חול חקלאית בין הגוש לים. האגם היה שדה ערבי שהוצף, כל השדה היה מי תהום עם חקלאות והיתה שם תחושת חופש. זאת היתה החצר האחורית של הבית שלנו והיתה כמיהה מטורפת לקשר בין יהודים לערבים, שם נפגשנו. אני רואה גם כאן בספר מדבר יהודה כמיהה כזאת וקשר כזה. אני מתגעגע בעיקר לתחושה, והתחושה למעשה נמצאת אצלי. המרחב האינסופי, הנעורים. במקום שנחשב אזור של מלחמות וגדרות, אני מתגעגע לתחושת השלום והחופש שהיתה בו. הכל עניין פנימי. כמו כאן. פה בתקוע גיליתי שזה עניין פנימי".
למה לחזור להתיישבות? גירוש יכול לקרות שוב.
"אני מניח שלא יהיה לי נעים אם זה יקרה שוב. לא ארצה להיאבק, ארצה להיות חכם יותר מהמקום שבו אני נופל למלכודת. אני מחפש עמדה חכמה, להתעסק באסתטיקה של החיים ובשלווה שלהם. כל המאבק הכוחני הפוליטי הוא בסאבטקסט לא על פני השטח. אני עוסק בצד הקליל של החיים, האיכותי".
יהיה עוד גירוש בעתיד?
"הדאגה שלי היא שאין ביו"ש פיתוח אמיתי. תראי את הכיכר בכנסיית המולד בבית לחם, שמושכת תיירים, מול הפיתוח שיש ליד מערת המכפלה. אצלנו, כשיש אתר קדוש, מציבים לידו דגלים וחיילים במקום להתעסק בצד הכיפי והיפה של החיים. כאן בתקוע אני מנסה לבנות תכונות נפש שיוציאו אותנו מהגלות. להתחבר לאדמה. זה לא עובד עם חומות ועם כוח ועם ההנחה שהצבא ישמור. זה לא נדבק. אנחנו עדיין לא הבנו שזאת הנקודה הפנימית. ואם נמשיך לא להבין, נחטוף עוד גוש קטיף".
"חסרה חתימה אחת"
אלישיב (37) ומרים (35) אמיתי הם פרמדיק וצלמת שנולדו וגדלו בגוש קטיף. לאחר שנישאו הקימו את ביתם בעצמונה, שם נולדה בתם הבכורה. לאחר הגירוש, גרו בשומריה, בנגב, "היכן שהתיישבו מחדש אנשי הקהילה שלנו מגוש קטיף. אבל היה מאוד קשה".
הזיכרונות?
"לא! זה פשוט היה בורגני מדי. הכל טוב ומסודר. שנינו גדלנו במציאות אחרת, של הקמת יישובים במסירות נפש, של חיי אידיאל גם בחינוך הכי יומיומי ופשוט שיש. נולדנו לתוך זה, והיה לנו קשה לחשוב שלא נעביר את זה לילדים. כאילו, נגור שם, ואיזו מורשת ננחיל? זה היה פינוק לגור בשומריה, הרגשנו שמשהו חסר. פנו אלינו להצטרף לגרעין התיישבותי, באנו לבדוק רק כי היה לנו לא נעים, ולנגד עינינו ראינו עיי חורבות. ערימות ברזלים ואשפה, קרוואנים מטים לנפול, בית כנסת נחבא וקטן, הרבה כלום מסביב ואת יער יתיר. הזדעזענו. אמרתי לאלישיב שלפה אני לא באה. אבל מי שמצהיר הצהרות חוטף כאפות", הם צוחקים. מהר מאוד מצאו את עצמם מובילים את גרעין עשהאל בדרום הר חברון. "למרות שכבר קנינו מגרש בשומריה ותכננו תוכניות. הדם שזורם בעורקינו מורכב מאידיאלים שלא נותנים מנוח.
"שומריה בנגב היה בורגני עבורנו; נגור שם ואיזו מורשת ננחיל?" אלישיב ומרים אמיתי // צילום: יהונתן שאול
"היינו חלק מגרעין של חמש משפחות שאמורות לעלות לשטח, שלוש משפחות שרדו והבנו שאם לא נעלה מייד הכל יתמוסס. עלינו ואז השלישית הודיעה שהיא בחוץ. למעשה נשארנו לבד. אבא של אלישיב יחד עם ראש המשפחה ההיא חשבו איך לגייס אנשים, ושתי משפחות גדולות משומריה באו לחזק. השטח מדבר בעד עצמו. חלפו תשע שנים מאז הגענו לעשהאל, ואנחנו 70 משפחות. מי שבא היום נדהם. יש גנים ועצים ויישוב רציני פורח, וכל מה שתראו יש מישהו שהניח ובנה במו ידיו. כלומר, ההתיישבות זורמת לא רק בעורקי המשפחה שלנו. אנחנו כפסע מפני בניית קבע, לפני הבחירות חסרה חתימה אחת של ראש הממשלה. הכל אדמות מדינה".
לא פחדתם מעוד פינוי? הרי הוריך גורשו מחבל ימית, ואז מגוש קטיף, ועכשיו גם הם וגם אתם והאחים שלך כמעט כולם ביו"ש.
אלישיב: "האמת שלא חשבתי על זה כאופציה. אולי אנחנו תמימים מהפעם הקודמת וחושבים שלא יגרשו שוב אחרי שכבר גירשו. אגב, אבא שלי ניסה להוביל מהלך של העברת כל גוש קטיף אל בקעת הירדן אבל זה לא צלח. את המזוזה בבית הוריי ביישוב מורג בגוש קטיף קבע אריאל שרון.
"שנתיים אחרי הגירוש נולד בננו השני. כשהסתכלנו על התאריך העברי ראינו שזה ח' אלול, היום שבו נשרפו בתי הכנסת בגוש. קראנו לו אריאל על שם בית המקדש, כי אחרי שלקחו לנו את בתי המקדש הקטנים, אנחנו מבקשים את בית המקדש הגדול. נכון, זה גם השם של מי שהרס לנו את הבית, אבל השם אריאל בעצמו יותר גדול".
אם עכשיו בדרך כלשהי יחליטו שחוזרים לגוש?
מרים: "לוקחים אוהל ושק"שים ובאים. לא מדברים על זה אבל זה כל הזמן ברקע".
אלישיב: "יש משהו בעייתי באתוס. במדינת ישראל, כשיש שטח שנפל במלחמה, כמו גוש עציון למשל, ברור לכולם שצריך לשוב אליו. אבל כשמדובר בשטח שוויתרנו עליו פוליטית, תודעתית קשה לחברה לעשות את המעבר הזה, להבין שצריך לשוב לשם".
לא להיות דתי - ולהאמין
תוכנית ההתנתקות, כידוע, כללה גם חורבן בצפון השומרון. אלמוג מני הגיעה אל היישוב חומש בגיל 3, וגם היא זוכרת קודם כל את אריאל שרון: "היינו חלק מפרויקט של 120 משפחות שעלו לשם עם אריאל שרון לראות את הגבעה בשנת 1978. זה חלק מהמיתולוגיה המשפחתית. בשנת 1980 עלינו לקרקע, מ־120 נשארנו רק 6. לא היו מדרכות וכבישים, היינו עם עוקבי מים וגנרטור והיתה לי ילדות מדהימה. מכיתה ד' בנוער העובד והלומד, בית הספר האזורי היה בשקד, כולם היו חילונים. מהבית של ההורים שלי ראינו את החרמון". אלמוג נישאה לאסי, במקור מראש העין, ולאחר סיבוב בניצנה בנו את ביתם בחומש, לא רחוק מההורים. שלוש בנות נולדו להם שם. בפינוי היו בחודש חמישי עם הבן הרביעי.
"לא רוצה להיות דתייה אבל רוצה להיות ליד דתיים". אלמוג מני ובעלה אסי // צילום: גיל אליהו-ג'יני
"קנינו את הבית, ויום למחרת דוד שלי נרצח. דני יהודה ז"ל. היה זעזוע עמוק ועזיבה גדולה ופתאום היינו הזוג הצעיר שמצטרף כשכולם הולכים. הגיע גרעין של דתיים לחזק. כשהודיעו שאנחנו מועמדים לפינוי חשבנו שזאת גחמה. רוב היישוב התגייס, כל אחד כפי כוחו. אף אחד לא רצה לצאת מחומש אחרי מה שעברנו. היה טקס פרידה מהיישוב, זה היה טקס עם הרבה דמעות".
חשבתם לאן ללכת?
"בבוקר של ההתנתקות עוד תליתי כביסה. עד עשר בבוקר של אותו יום לא נפל לי האסימון. אפילו שזה היה אחרי שפינו כבר את גוש קטיף עדיין האמנתי. לא ידעתי איך זה לא יקרה אבל ידעתי שזה לא יקרה".
את לא דתייה.
"לא צריך להיות דתיים כדי להאמין. את הבנות לקחנו בכל מקרה להורים של אסי ואני קמתי לבוקר מוזר, הרגשתי כמו בחופש שכל הבית המהמם שלי והנוף היפה לרשותי. פתחתי טלוויזיה. הכתבים שידרו מהחניה שלנו את כניסת החיילים ברגל ליישוב. פתאום התמונה שראיתי בטלוויזיה ניבטה אלי גם מהחלון, ואז הציור האפוקליפטי זעזע אותי. הבית שלידי התחיל להישרף, שמעתי צעקות, פחדתי לצאת החוצה כדי לא ליפול ולהידחף, הרי יש לי אחריות לא רק על עצמי.
"בלילה עוד ישנו בבית אחרי שפינו את כולם. הסתובבנו בחוץ והכל היה חרוך ועזוב. כמו עכברים הגיחו החוצה, אנשים שקשרו את עצמם לעמוד בגובה 20 מטר או שהתחבאו בחושות, כאלה שאפילו לא נתנו להם כבוד אחרון של למשוך אותם לאוטובוס, וזאת היתה תחושה קשה לראות הכל. כאילו סידרו את היישוב לסצנה מסרט פעולה. לא הבנו למה, למה עשו את זה? סתם כדי להגיד שיכולנו? גם היום אני מרגישה שזאת ירייה בלב של המדינה. זה לא להוריד רגל או אצבע - זה ממש לפגוע בלב של המדינה. שרון הסתובב, ראה את הגבעה ואמר 'פה חייב לקום יישוב'. אז למה? יש הסברים שהם מאחורי הקלעים, פוליטיקה מלוכלכת שלעולם לא נדע".
בניגוד לגוש קטיף, שנמצא מעבר לגבול, צפון השומרון נשאר נגיש.
"בדיוק לפני שנה הבנות שלי היו שם. גם עכשיו מתארגנת בקיץ עלייה נוספת. שנים רבות זה הכעיס אותי והאדיר את התחושה שההרס היה מיותר. בשנים הראשונות חלמתי כל לילה על הבית, היינו קמים בבוקר ומדברים 'מה חלמנו הלילה על חומש'. אז חמש שנים אחרי שזה קרה, אבא שלי ואני החנינו את הרכב בשבי שומרון ופשוט הלכנו ברגל קילומטרים. היום זה נראה לי מטופש אבל הייתי חייבת, הגעתי לבית שלנו, מצאתי בין השברים חתיכות קרמיקה שידעתי בדיוק לאן היו שייכות וזה שמור אצלי עד היום".
למה בחרתם להתיישב מחדש אחרי החורבן בחומש?
"לא היתה לנו תוכנית כי מבחינתנו זה לא היה אמור לקרות. אז בחודשים האחרונים גרנו בראש העין בדירת חדר, ורק אז התחלנו לחפש. ידענו שאנחנו רוצים לגור במקום שקט שיש בו חילונים וגם דתיים, כי הגרעין הדתי שהגיע לחומש עשה לנו את זה. היה לי גם ברור שאני רוצה שיהיה בית כנסת פעיל. לא רוצה להיות דתייה אבל רוצה להיות ליד דתיים. בדקנו כמה מקומות ובסוף מצאנו את נטור. זה היה קיבוץ של השומר הצעיר שלא התרומם דמוגרפית והפך למושב מעורב". לאלמוג ולאסי יש לול תרנגולות מטילות, אלמוג היא לולנית והקימה צימר ספא יוקרתי 'מרום האגם'. אסי מנהל ומפקח על פרויקטים של בנייה.
גם רמת הגולן היתה בעבר מועמדת לפינוי.
"ארץ ישראל חשובה לי יותר מהבית שלי, ועם ישראל הוא הרבה יותר גדול מאלמוג מני. עם כל הצער שהיתה התנתקות לפני 15 שנה, אני גאה שהייתי חלק בהיסטוריה שתיכתב. אמנם זה קרה לרעה לעם ישראל, אבל הייתי שם ואני יכולה לספר את הסיפור שלי ממקור ראשון.
"אם הייתי מוצאת מקום בשומרון שמתאים למידותיי הייתי נשארת באזור. כשאני חולמת על בית אני עדיין חולמת על הבית בחומש. אני מסתכלת על נטור ואני רוצה שיקומו כמה שיותר יישובים בגולן. ליישב, ליישב, ליישב. לא לעצור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו