בעיר העתיקה בירושלים משתמשים כל הזמן במספרים כדי להדגיש לנו עד כמה חמור המצב. "קיבלתי פעימה ראשונה 3,000 שקלים, ויותר לא שמעתי מאף אחד כלום", אומר אחד הסוחרים בסמטאות, והשני מבקש לחדד מנקודת מבטו: "אם אתם לא ממס הכנסה אני יכול להגיד לכם שאם עד החגים שלכם בספטמבר־אוקטובר לא יחזרו התיירים, אני חושב שתהיה מלחמה ביניכם היהודים. לא תהיה מלחמה בין ערבים ליהודים כי גם אנחנו נריב בתוכנו. חשבתם שפעם תתגעגעו להתעסק רק בטרור?"
הדיון הער מתרחש ב"בתרה צ'יינג''' בכניסה לעיר העתיקה משער יפו, מקום שאיש כמעט לא מגיע אליו בתקופה האחרונה להחליף כסף זולת דיפלומטים שעוד מסתובבים באזור. וכשאנחנו עדיין מצטיירים להם משום מה כסקפטיים, הם שולפים את הקלף המנצח: "אנחנו מסתכלים על ממילא (מרכז הקניות), אם שם יסגרו בגלל שאנשים לא יקנו שום דבר, נבין שאנחנו הבאים בתור. אתה יודע כמה משלמים שם שכירות בחודש? ארומה משלמים 50 אלף שקלים; ביום שהוא יסגור אנחנו נבין שהקורונה ניצחה ואנחנו גם יכולים לסגור".
הצ'יינג' הוא עסק משפחתי, אף שהחבר'ה לא ממהרים להגיד לנו את שמם כי הם עדיין בטוחים שאנחנו ממס הכנסה. אבל הם כן מוכנים לספר לנו שזו התקופה הכי קשה מאז מלחמת המפרץ - "ואפילו אז לא היו כל כך הרבה חנויות סגורות כמו שיש עכשיו".
"טרור? קודם תדאגו לאוכל"
אז אמרנו מספרים, ואלו ילוו אותנו לאורך כל הסיור. ירושלים היא מוקד הקורונה המרכזי של ישראל, ובתוכה בית חנינא והעיר העתיקה נטלו את ההובלה בתקופה האחרונה עם מאות חולים מאומתים שאליהם מתווספים עוד ועוד מדי יום. בגל הראשון של הקורונה ירושלים ספגה חזק בשכונות החרדיות. במה שהולך ומסתמן כגל שני, העיר העתיקה היא אחד המוקדים העיקריים, אבל איש לא מדבר כאן על הנגיף אלא יותר על ההשלכות הכלכליות. אם בהתחלה אנחנו נכנסים עטופים במסיכות - בכל זאת, סוג של מדגרת קורונה - ככל שנוקפות השעות אנחנו מבינים שגם פה העניין הכלכלי מפחיד יותר מהכל.
כשאנחנו נעים לכיוון כנסיית הקבר, המתחם עצמו ריק כאילו הפך לרגע ללוקיישן של צילומי סרט עתידני. מעט המקומיים בחנויות ליד מסבירים לנו שברגע שהצלבנים מפסיקים להגיע, הנזקים יכולים להגיע ל"מיליונים" בשל היעדר התיירות. בכנסייה האתיופית, שבעולם הישן, זה שלפני הקורונה, היתה צפופה עד כדי בלתי אפשרית לתזוזה, ניתן עכשיו להסתובב חופשי מבלי להפריע לנזירים.
"שום מדריך תיירים לא עובר כאן כבר ארבעה חודשים", אומר לנו מג"בניק נחמד שמסתובב שם. הרבה מהחברים שלו בבידוד לאחר שחלק נדבקו בנגיף וחלק באו במגע עם חולה קורונה. המפקד של העיר העתיקה, סנ"צ ארד ברוורמן, נמצא בצפון כדי לבקר את חייליו הרחוקים והמבודדים שאמנם עסוקים בפעילות שוטפת אבל גם הם, כמו כולם כאן, עסוקים בעיקר בנגיף.
"טרור?", אומר לנו מוכר הסנדלים המקומי רגע אחרי שהוא מבקש מגדעון הצלם 20 שקלים על כך שצילם אותו. "אתם צריכים לדאוג יותר מהמצב הכלכלי, לא מטרור, לדאוג שיהיה לאנשים אוכל".
"אנחנו מסתכלים על ממילא ויודעים שאם סוגרים שם, אנחנו הבאים בתור" // צילום: גדעון מרקוביץ
אבל עבור מדריך התיירים המציג עצמו כיאסר, מה שיותר מפחיד זה בעיקר להישאר בבית. כשאני רואה שהוא מצויד בטלפון לא־חכם, אני חושב לעצמי שאולי גם הוא מפחד מהאיכונים של השב"כ. אבל מתברר שזה פשוט עניין של בחירה: "איזה תיירים? שלושה חודשים ישבנו בבית והשתגענו. ככה אני יוצא קצת מהבית, שותה קפה, רואה חברים ואחרי הצהריים חוזר הביתה. זה טוב לצאת מהבית, אחרת יש בלאגן עם האישה".
נופלים בין הכיסאות
קשה להפריז עד כמה העיר העתיקה רגועה, ואיזו הזדמנות מעולה יש לטייל בה בימים אלה אם תשימו לרגע את הפחדים מההיסטריה הנגיפית. נכון, חנויות המזכרות סגורות על מנעול אבל המסעדות, בטח ברובע המוסלמי, ממשיכות לנסות לשמור על שגרה. במסיכות נתקלים כאן רוב הזמן, אבל אלו שבלי יחבשו אותן במהירות כאשר משטרה או כוח צבאי יתקרבו לאזור.
מזמן לא שמענו מספרים, אבל כאשר אנחנו מגיעים לחומוס נזמי, כנראה המפורסם ביותר בעיר העתיקה, אנחנו שומעים מייד: "72 שנה אנחנו כאן, עברנו הכל, אבל כזו תקופה בחיים לא היתה - לא מלחמות, לא פיגועים, לא אינתיפאדה".
לאחרונה, בספר חדש שכובש את העולם העונה לשם "חומוס", הופיע החומוס של נזמי (או ערפאת בשמו השני), במקום של כבוד. עתה הוא היה אמור לקצור את פירות הפרסום עם כמות תיירים אינסופית, אבל במקום זה מעט הישראלים שבאים לאכול מספרים לו שהם למדו להכין חומוס בבית בתקופה האחרונה.
ליד דוכני הקבב המפורסמים שאהין ואל־שעב, אנחנו פוגשים קבוצת תיירים מקומית מודרכת על ידי חבר ותיק, ראש המועצה לתרבות קולינרית, דוד קישקה. זו אחת הקבוצות הבודדות שהוא הצליח להוציא בתקופה האחרונה ומדובר, הוא אומר, בקהל שצמא לחזור בחזרה לסיורים הקולינריים בתל אביב ובירושלים.
אם לרגע אפשר לחשוב שהאוכלוסייה המקומית תשמח על כך שקצת תיירים מקומיים בכל זאת מבזבזים כאן כסף, מהר מאוד מתברר שהטינה נשארה, והגעגוע לצעוק קצת על ישראלים נשאר כמו שהיה. "מה באתם הנה, לאכול חתול ולחשוב שזה קבב?" צועק מישהו לעברנו ומקנח בשיעול מקרי, או שלא.
בחודש האחרון ביקרנו הרבה בירושלים. בהפגנות עולם התרבות שכרגע לא הניבו שום תוצאות, בהפגנות בבלפור שהן הדבר הכי סוער שמתרחש בבירה בארבעת החודשים האחרונים. אבל העיר העתיקה המרוקנת מזכירה לנו שתמיד היתה בעצם עיר בתוך עיר שתושביה נפלו בין הכיסאות. בתקופה מבלבלת שכזאת הדברים עוד יותר מסובכים: יש אולי כסף מהביטוח לאומי, אבל מצד שני תחושה של הזנחה בכל הקשור למלחמה בקורונה.
לפני שאנחנו עוזבים שואלים אותנו אם יש סיכוי שהפעם ביבי ייפול או שקודם יצליח לטפל בקורונה. אחרים אומרים ששמעו בחדשות על ההפגנות בצד היהודי, אבל כולם בטוחים ש"בטח אצלכם במרכז המדינה המצב לא כל כך גרוע כמו פה". ברדיו, בדרך חזרה לתל אביב, מוסרת קריינית החדשות שיותר מ־1,000 נדבקים נתגלו היום, ואחר כך שוב מפרטת על כך שירושלים שומרת על מקומה בצמרת בשכונות החרדיות ובמזרח העיר. על נתוני האבטלה והקשיים הכלכליים איש לא טורח לדווח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו