חורבן טסט ראשון

כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על התפיסה ששלושת השבועות שלפני תשעה באב הם ימים מבאסים. לא כדאי לסמוך על המזל בימים האלה. הים סוער או מלא מדוזות. או סתם מגעיל. זה רעיון ממש גרוע להתחיל משהו חדש בתקופה הזאת. להתחתן ממש אסור, אבל עדיף גם להימנע מלעבור דירה או לפתוח עסק. לא כדאי לקחת הלוואה, להקים להקה, או סתם להתאהב. זה לא ייגמר טוב.

כך אמרו, וחזרו ואמרו לנו. בעיקר הסבתות, ואמא, והדודות. כי בילדותנו הבין־תחומית, היו דברים שהיו מתפקידם של הגברים ללמד. ונושאים אחרים, כמו תזמון, מזל ועניינים הכרוכים בנאחס - היו באחריותן האקדמית של נשות המשפחה.

אז כן, אנחנו רגילים להתבאס על הימים האלה, ימי ראשית הקיץ. אחרים יוצאים לחופשות, ושיהיו בריאים. הם משתזפים בחן, מבלים ונהנים מכל רגע כאילו כלום. ורק אנחנו עושים פרצוף איכה צ'עה באב, מנגבים את הזיעה בשרוול, מקללים את טיטוס, בר קמצא, וכל הימחשמויניקים מאז ומעולם, ומחכים שזה ייגמר.

הכרתי כאלה שהאמינו אפילו שהתאנים והאבטיח מתחילים להיות טעימים רק במוצאי תשעה באב. עד כדי כך זה עמוק. וככה זה בכל שנה. אבל אני לא זוכר קיץ מבאס כמו הקיץ הזה. העגמומית חרגה מתחומיו של המגזר שומר המסורת, כולם הצטרפו הפעם למצב הרוח המנחוס, ולמרבה הפלא, זה בכלל לא מנחם.

אז מה עצבן אתכם במיוחד בחודשים האחרונים? מה חרפן את דעתכם והעביר לכם עננה קודרת בתוך הלב? האלימות? המשבר הכלכלי? ההנהגה הכושלת? האם גם אתם לא מצליחים להעביר שעה בלי להגיד לפחות פעם אחת "מיקי זוהר"? כי אותי הכי שיגע העניין הקטן הבא, שאני מקווה מאוד שהוא לא מטפורה לכלום, ולא סימפטום לשום דבר, והוא מקרה נקודתי וזה הכל.

אפתח בווידוי אישי ואינטימי. אני גר לא רחוק ממשרד הרישוי. מה שאומר שהרחובות הסמוכים לביתי הם לא רק מה ששלום חנוך קרא "הדרכים הידועות" - הם גם מקום העבודה של כחצי מיליון מורי נהיגה ושטח המחיה הטבעי של הטסטים.

לא פשוט לחיות במקום כזה. בדיוק כשאתה ממש ממהר, דופק על ההגה כמו פסיכופת ומודע לעומק האיחור המסתמן, תמיד יש סיכוי טוב שתיתקע מאחורי שיעורו הראשון של איזה טמבל מחוצ'קן, שלא לדבר על חניית ביכורים, או זינוק בעלייה שעשוי להימשך כמו קורונה וחצי.

בכל יום אני רואה שכנים שלי מדשדשים מאחורי מכוניות עם "ל" חגיגי וצופרים בזעם. אנשים מוציאים חצי גוף מהחלון כדי לשלוח את המורה ותלמידיו לאלפי עזאזלים מגוונים וטוחנים קללות מסועפות, שקשה להעלות על הדעת שהן יוצאות מפיו של יונק זקוף בן תקופתנו.

תשאלו, ומה איתך? אענה לכם בשורה משיר שתמיד אהבתי: אבל אני איני כזאת. אני שליו ומדיטטיבי כמו נזיר בורמזי, ואת הקללות שלי אני מקלל חרש פנימה. בקיצור, חבל לי על המזגן.

יחס מיוחד במינו יש לי לטסטים. כשאני נוהג, או רוכב על הקטנוע, ומלפניי רכב עם השלט הבולט שמכריז "במבחן רשמי", אני עובר מייד לנהיגה ויקטוריאנית. לא חותך. לא מפתיע. לא צופר. לא מלחיץ את הנבחן. לפעמים אני גם נותן קצת את הבהוב המצוקה, כדי לסמן לנהגים מאחוריי להתאזר בסבלנות. נבחנים פה.

נכון, יכול להיות שכרגע יושב שם על ההגה נהג מטורף, שמייד עם תום הטסט עומד לשחרר את שדוניו. במקרה הזה, כל צעד שיפסול אותו יהיה מצווה דאורייתא והתגלמות הרעיון של "כל המציל נפש". אבל מצד שני, זה היית יכול להיות אתה שם בפנים. או את. חמור מכך, זה היה יכול להיות הילד/ה שלכם שמשתוקק/ת לעבור בראשון. למה שלא נפרגן?

והנה, לפני כמה ימים ניגש בחור צעיר למבחן המעשי בנהיגה, שלעולם נמשיך לקרוא לו "טסט". בחור שאני קשור אליו בנסיבות משפחתיות. בשלב מסוים ביקש ממנו הבוחן להפגין את יכולת החניה המונומנטלית שהוא ירש מאבותיו. הנבחן הצעיר התקדם מעט מעבר למקום החניה, הציץ במראה, שילב לרוורס והביט שוב במראה - שם ראה איך נהג זריז זיהה את הרגע וגנב לו את החניה מאחורי הגב. מאחר שמשרד הרישוי עדיין לא החליט לבחון את יכולות ניהול סכסוכי הכביש של הנבחנים (החלטה מעניינת שיש לשקול שוב), הורה הבוחן לשלב שוב להילוך קדמי ולהמשיך הלאה כאילו שום דבר לא קרה.

משהו בכל אופן קרה שם. הילד סיפר את זה בצחוק, אבל אני חשבתי שסיפור כזה עוד לא שמעתי. לא פעם כבר שפשפתי את עיניי, וגם את האוזניים, מול משהו שלא ייאמן. ראיתי בחיים שלי חלאות. במו עיניי ראיתי קצין בצה"ל מפרק בזעם את אוהל החובשים אחרי שהם אמרו לו שזאת לא המשמרת שלהם. זה היה אחרי שאחד השומרים שלנו איבד לפתע את ההכרה ב־2:30 בלילה.

חודשים אחר כך עוד המשכנו לשיר להם גרסאות משעשעות ולא נחמדות של "בלדה לחובש", אבל להיות מסוגל לגנוב מקום חניה מבחור צעיר בטסט?! זה, אתם חייבים להודות, מסוג הדברים שעליהם נחרב הבית.

הוויכוח סביב האמונה והחיים הדתיים הוא נצחי. כמעט בכל ויכוח כזה יקום מישהו ויאמר שהוא מסתפק ברעיונות. שאין לו צורך במצוות. יש חמישה או עשרה משפטים בארון הספרים שהוא מאמין בהם, והם חקוקים בליבו. זהו. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", למשל. "לא תוכל להתעלם". או "ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" הנפלא של מיכה הנביא. אם יש לי מילים כל כך יפות, למה אני צריך חוקים ומנהגים מוזרים וכל הג'אז הזה?

על זה אמר יונתן סאקס (פרופסור לפילוסופיה, רב ובעל תואר אצולה בריטי) שהחיים הם מבחן מעשי, ואנחנו לא יצורים תיאורטיים. אי אפשר ללמוד רכיבה על אופניים רק מקריאה, וכל מי שגדל על כוורת יודע מה היה סופו של ההוא ש"למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע". אנחנו יצורים פסיכופיזיים, ואנחנו חייבים לתרגל. להתאמן יום־יום על הרעיונות שלנו. לא רק לתלות ניסוחים מתוקים שלהם על הקיר כמו במשרד של מש"קית חוויה. לכן צריך מצוות.

עם זה אני מסכים עקרונית. אבל אני בעד לבדוק עד כמה זה עובד. פעמיים בשנה - ודווקא בימים חביבים של אביב וקיץ - יהודים זכרנים ושומרי מצוות מגדלים זיפים ומצטערים באופן פומבי על אסונות שהתרחשו בתקופות רחוקות. האחד כי "לא נהגו כבוד איש ברעהו" (ספירת העומר) והשני בגלל שנאת חינם (בין המצרים). שתי ההגדרות האלה כמעט חופפות.

יש לנו זיכרון עתיק של דפקט חברתי עמוק. משהו שטבוע בדנ"א העממי שלנו. פעם אחר פעם אני מנסה לבדוק אם בקהילות שבהן שומרים על כל פרוצדורת האבל אפשר לזהות בימים האלה קצת יותר אמפתיה. עדינות. התחשבות. פעם אחר פעם אני נאלץ להודות ביושר שהזיפים הם זיפים, ותצוגת האבל היא אכן תצוגת אבל, אבל גם הם עצמם סיסמאות ריקות על קיר המשרד.

הרב פרופ' סר סאקס צודק. החיים הם רכיבה על אופניים. אבל רק הרוכב יכול להחליט אם הוא בכלל רוצה לנסוע לאן שהוא, או סתם לדווש ב"פריילוף" ולהישאר במקום.

shishabat@israelhayom.co.il