אני חושב שהשינוי בטקטיקה של הפגנות השנה בהשוואה לאופנה הישנה של הפגנות מסודרות אלו הרמקולים, אמצעי ההגברה האדירים והמצלמות. ביום שלישי בערב בואכה לילה היו ברחוב עזה, בין כיכר פריז לכניסה לרחוב בלפור, יותר מצלמות ממפגינים. פגשתי כתב מוכר. הוא לא ידע להעריך כמה באו. אבל אמר שכשהגיע בתחילת ההפגנה הוא לא ראה דבר כזה אף פעם. "הם באו חמים בצורה לא רגילה", הוא אמר.
אנשי המחאה צעקו אל עבר השוטרים: "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?!" במבט מכליל, עושה רושם שהמפגינים והשוטרים שייכים למעמדות סוציו־אקונומיים שונים. הכתב אמר לי שאני טועה והציע שאעבור לצד השני של מחסום המשטרה לראות את פרופיל המפגינים. נכון. אם אני לארג' היו אולי עשרה אחוזים מזרחים ועוד עשרות ומאות מחוללי מהומות מקצוענים שבאו מוכנים היטב. הרמקולים של השמאל חזקים ורועשים. ההתמחות עכשיו דומה לזו של קריאות המואזין: כיבוש החלל והמרחב. זמבורות, בטוקדה של מתופפים. כלי הקשה. כל אדם שני מניף כרזה.
אמר לי איש ימין ותיק שנקלע למקום: על הפעולות שהם עשו כאן, כגון הסתערות לכיוון שער בית ראש הממשלה והנפת כרזות בנוסח - "לקחנו את הבסטיליה, ניקח גם את בלפור", על זריקות חפצים וביצים, אם זו היתה הפגנת ימין זה לא היה נגמר בלי 40 או 50 עצורים. אני ראיתי איך עוצרים מפגין אחד. אבל בסביבות חצות, לאחר מאמצי התגרות בלתי נסבלים, ניפוץ חלונות ראווה וחסימת הרכבת הקלה, "עיכבו" לחקירה כ־50 איש.
בסביבות עשר וחצי היה ניתוק מגע של רוב המפגינים לכיוון כיכר פריז. חשבתי שהעסק מתפזר. אבל לא. המשטרה סגרה את רחוב קרן היסוד ואת רחוב רמב"ן ואפשרה למפגינים להמשיך בצעדה לכיוון מרכז העיר כשרחוב המלך ג'ורג' מפונה לכבודם. האמת שזאת היתה תחושת השפלה. לא הייתי כשפתחו את רחוב עזה, אבל במשך קרוב לשש שעות לפחות, משש וחצי בערב ועד אחרי חצות, הם כבשו את מרכז ירושלים ואת מתחם ראש הממשלה. אחר כך את רחוב יפו.
להפגנות התכופות ברחוב עזה עם הרעש מחריש האוזניים, והסיסמאות הנזעקות בקצב של שטיפת מוח, יש משמעות אסטרטגית: הן משתקות את המרחב המרכזי של הבירה. הן פורצות את מעטפת החוצפה כשבעשר וחצי בלילה נעמדים בצומת המרכזי של רחובות ירושלים ותוקעים בזמבורות. האיש שעשה את זה לא היה איזה ילדון חמום מוח, אלא גבר בגיל 50-40 שפעל בקור רוח מחושב. על ידו דוהרת לחיבוק מפגינה כבת 50-45 עם חולצית דקיקה וכתפיות שרוך.
אני מרגיש שאני מאכזב מפגינים אחדים שנכנסתי איתם לשיחה בצעקות מעבר למתרסים. האם אלה צבאות הלילה? האם זה המצפון הקולקטיבי שאנחנו מחכים שיוביל את החברה לעתיד טוב יותר? אחד הצעירים, לא אזכיר את שמו, פנה אלי בתחנונים. היו מעט פעמים בחיי שמישהו התחנן אלי בצורה כזאת. בהתחלה זאת היתה שיחה על מנהיגי הליכוד ועל ז'בוטינסקי ובגין, כשלידו המתופפת הקטנה שעברה לנגן בזמבורה; אפילו בני בגין ולימור לבנת עלו לדיון; ומה הם היו אומרים על ביבי נתניהו הנאשם בפלילים, כהגדרה החביבה על חלק מהמפגינים, המכהן כראש ממשלה. נימוקים כמו תיקים תפורים וגיליוטינה משפטית ברוח יום הבסטיליה הם קצת מסובכים בדציבלים של ההפגנה. אבל אז הבחור שהגיע עצמאית מגדרה פמפם את עצמו להתרגשות היסטרית על סף בכי: "אמנון! תציל אותנו! רק תכתוב שביבי צריך להתפטר".
הדגלים הדומיננטיים היו אדומים בהפגנת הפשיזם השחור־אדום. חלק מהמפגינים אלו פנסיות תקציביות מהלכות, שמגיעות עם סיסמאות ברוח הימים ההם: "ממשלה אוכלת אזרחיה". פעם זו היתה "ממשלת זדון". ופעם, "הלאה ממשלת הדמים!". היום יש הרבה חזירים בשלטים המונפים. יש פריצת המעטפת של המקובלות באירועים כאלה. למשל, החולצות השחורות עם הקצינים בראשם כבר הרגילו את הרשויות ואת עם ישראל להפגנות ערב שבת. תופעה שלא היתה קיימת מעולם בירושלים.
אורי אליצור ז"ל קרא לזה שיטת הפטיש־אוויר. רעש וטרטור אינסופי - ואתה לא יכול לברוח. בלאומילך כבר מולך ברחובות ירושלים. הופכים רחובות, מחדשים תשתיות. זקנה מפוחדת סוקרת בדאגה את הרחוב. היא רואה מולה שופל עם הכף מורמת לגובה חוטי החשמל. היא רואה שניים־שלושה־ארבעה בגרונים צהובים חופרים ללא רחם בצידי המדרכת, ושואלת אם אפשר לעבור שם. "זה אפשרי? כן?!"
אמרתי לאותו מפגין מעורר אהדה שכל אחד כאן מפחיד אותי ומסכן את הדמוקרטיה פי אלף יותר מהמשטרה או מראש הממשלה המוגן על ידיה. פה ושם הונפו שלטים בנוסח "מישטטורה". אבל אולי זה לא הוגן. גם להגיד וגם לכתוב. ביבי מפריע להם, אין ספק. הסיסמאות הן קופי־פייסט של מוטיבים מקופסת התהודה של שטיפת המוח בתקשורת. משתתפי ההפגנה חווים קתרזיס והופכים יחד לפצצת שנאה. אחר כך ראיתי שגם הבן של בני אמדורסקי היה שם. בעבר הרחוק, לפני כ־35 שנה, השתתפתי בהפגנה נגד מאיר כהנא בגבעתיים. הרעיון היה להשמיע רעש מחריש אוזניים באמצעות משרוקיות כדי להשתיק את כהנא. נדמה היה שזה עבד. היום קירות הרעש של הפשיזם השחור־אדום נועדו להלך אימים.
בעיניים זרות
ב"טהרן" מאמצים את נרטיב ההזדהות עם "האחר", והקהל האיראני עשוי להתחבר אליה טוב יותר. מזל שבמציאות הרעשים המגיעים משם משרתים אותנו
יכול להיות שהפיצוצים והשריפות באיראן הם רק סוג של קידום מכירות ויחסי ציבור לסדרת הבית "טהרן"? בכל אופן, בצד המקצועי הסדרה של כאן 11 נותנת מושג מסוים לגבי יכולת החדירה והפעולה של מוסדות ישראליים שונים בתוככי איראן.
צפייה בשני פרקים בסדרה גורמת לתחושה שאלה פרקים אבודים מ"הומלנד", אם כי לא באותה רמה. למה יש תחושה שחסר בה משהו? כל זה כמובן על בסיס כמה פרקים בלבד ויש סדרות שאפשר להתרשם מהן רק אחרי עונה אחת לפחות, אם אתה מחזיק מעמד.
מתוך הסדרה "טהרן"
מעבר למקצועיות והאמינות שמושכות את לב הקהל הישראלי בדרך כלל, אין הרבה העמקה של דמויות ומסרים מורכבים. זה לא "האמריקאים" או "שובר שורות". הממד המקורי הוא גם הבעייתי באותם פרקים. חצי, אם לא שני שלישים ממה שרואים על המסך, אלו סצנות מנקודת מבט איראנית; אם יחטפו לנו קרובי משפחה, לא נזעק ונכאב? האם רק לשיילוק כואב כשדוקרים אותו?
הניסיון להזדהות בדרך כזו או אחרת עם "האחר", גם כשהוא אויב שנמצא מהצד השני של המתרס, הוא בעייתי. "האחר" מאבד אמינות אם האני מתבטל. מה אנחנו יודעים על האיראנים? גם אם התחקיר נפלא. גם המלודרמות הערביות שרבים אוהבים, בסופו של דבר נוצרו בידי במאים ותסריטאים (תסריטאיות, מפגינות...) ערבים. מצרים או לבנונים.
משום מה נראה שהסדרה יכולה לעבוד טוב יותר עבור הקהל האיראני. אי אפשר לזלזל בזה. הסנכרוניזציה עם ההתרחשויות האמיתיות באיראן היא מעניינת, אם להשתמש בלשון המעטה. ומנקודת מבט של צופה טלוויזיה איראני, המסרים ברורים: קודם כל, חושבים עליכם. מזדהים עם המאבק שלכם נגד משטר האייתוללות, נגד משמרות המהפכה. ומייד אחר כך המסר המאיים: הישראלים נמצאים בכל מקום. הם מתגלים כבוגדנים. אין לכם סיכוי במערכה הזאת שישראל מנהלת נגד פרויקט הגרעין. האם התסריטאים שרצו להראות את "הפנים היפות" של איראן חשבו על זה?
המומחים הגדולים שכבר אינם איתנו, אורי לובראני וברנרד לואיס, חשבו שצריך לשאוף להחלפת המשטר והתנגדו לתקיפה צבאית של מתקני הגרעין. זוכרים מה אומרים על נתניהו, זה שגורם כלשהו מנהל נגדו לוחמת רחוב פוליטית במטרה להפיל כאן - בירושלים - את המשטר? שהוא פחדן. שהוא הססן מדי. שהוא מדבר ולא עושה. שהוא נמנע מלקחת כל סיכון ואין לו את התעוזה הדרושה. ראה סעיף "צ'יקן־שיט" ש"בכיר ביותר" בממשל - קרי הנשיא אובאמה - אמר לגביו בשיחה "סגורה" ומודלפת היטב עם ג'פרי. ג'פרי גולדברג.
לפי הרעשים הבוקעים מאיראן, ראש הממשלה נתניהו מגשים שם הישגים גדולים, כמעט מתחת לרדאר התקשורתי. זאת לאחר שהצליח להסב במו ידיו את גלגל המאבק נגד טהרן ופרויקט הגרעין שלה. זאת בתשובה לשאלה של אותו מפגין יקר, שהיה אפילו נדיב והציע לליכודניקים לבחור מנהיג חלופי מתוך חפיסת קלפים גלויה.
מלחמות היהודים
שנאת האחים המפעפעת בחברה שלנו נמצאת פה מאז ועד היום. ספרו החדש של אריה אלדד, "העצבים והשבבים", מפרק את הדנ"א של התופעה הזו
עוד ספר שרק נופל לך לידיים ואתה כבר שם בצד כל ספר אחר ומתחיל לבלוע אותו ברצף ובדילוגים, הוא "העצים והשבבים" של אריה אלדד. חלק מהדברים שנכתבו בו הם בוודאי המצאה יצירתית שממלאת חלל ריק של אירוע או סיפור מסוים. בעיקר בשולי הדברים. אבל אני יוצא מתוך הנחה שכל מה שכתב אלדד על דמויות מוכרות, בייחוד כמו נתן ילין־מור (המכונה רוב הזמן "גרא") או "מיכאל" - הוא ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר - הוא פחות או יותר אמת. כמובן שאין מספיק מקורות פנימיים כדי לדעת כל פרט, אבל אחריותו של אלדד כבנו של הצלע השלישית ב"מרכז" לח"י, אותה מפקדה משולשת, מחייבת שלא היה כותב ספקולציות לא מבוססות. בעיקר לגבי ילין־מור.
החידוש העיקרי, למרות כל מה שידוע כבר על ההסתמכות הפרו־סובייטית של לח"י, הוא עד כמה באמת התכוונה הנהגת הארגון ללכת לברית עם בריה"מ. "כדי להשיג את תמיכתם, פוצצנו את מאגרי הדלק ליד בתי הזיקוק בחיפה... אנחנו ולא הסלון־קומוניסטים של הפ.ק.פ", הוא כותב באחד הדיאלוגים בין ישראל אלדד לפרידמן־ילין־מור.
ילין־מור ואיתו גם אגפי שמאל אחרים בפוליטיקה הישראלית של סוף שנות ה־40, לא היו מסוגלים להפנים שתהיה מלחמה והאויב יהיו הערבים. האויב הרי הוא האימפריאליזם - הבריטי או האמריקני. ולהילחם ביהודים זה מנוגד לאינטרסים הכי עמוקים של ערביי ארץ ישראל. אבל לילין־מור המוצג לא אחת כשקרן, וחשוד כל העת כסוכן סובייטי, היו גם תובנות שמהדהדות אל העתיד שהוא ההווה: "כולם מלקקים לאמריקה... בלבם פנימה כולם, גם הצברים ילידי הארץ, הם יהודים גלותיים. הם רוצים להמשיך להיות יהודי חסות". גם אמירה המיוחסת לרוזן ברנדוט, כי "עתיד היהודים הוא סוגיה שנויה במחלוקת", מתכתב ולא במצמוץ עם ההווה.
אלדד מרבה אולי קצת יותר מדי בסצנות של ויכוחים ובירורים מדיניים ואידיאולוגיים. יש קצת יותר מדי התרחשויות מקוטעות ואפשר להבין מדוע לא היה מסוגל להיפרד משום אירוע באותן שנתיים קריטיות שבין 1947 ל־1949. אבל הוא חושף אירועים של התנהגות נפשעת ובזויה.
כמה עמוק היה הבלבול כשהמטרה - הבריטים - הפכה מטושטשת. לאורך ההיסטוריה הדרמטית הוא שוזר את מקרה הוצאתו להורג של מומחה החבלה של לח"י המכונה בניהו. אלדד יודע לתאר בכמה משיכות עט דמויות, כולל של אביו ישראל אלדד. בניהו הוא טיפוס שנראה כמו קוף מגודל, שהיה אומר "טסכיה" במקום צ'כיה. ישר, מומחה טכני. בשלב מסוים לא ראה טעם בהמשך המחתרת והודיע שיתגייס להגנה. זו היתה סיבה מספיק טובה לעשות לו משפט שדה על בגידה ולהוציאו להורג באישור בלעדי של "גרא".
"העצים והשבבים" מפרק את הדנ"א של שנאת האחים המפעפעת בחברה היהודית הישראלית מאז ועד היום. הבדלי התרבויות בין "תנועות הנוער החלוציות הסוציאליסטיות" והפלמ"ח לבין מחתרות הפורשים. אלדד משתמש לא מעט במילים "ליקוק", "ללקק". תרבות הליקוק והשלוכיות השזורה בעצומות שלום, גברה בחברה הישראלית על פני הדבקות האידיאולוגית, ההדר והמקצוענות שהתפתחו אצל "הפורשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו