ההפגנות בת"א ובירושלים לגיטימיות, אך הן מאיימות לדרדר את המדינה לאנרכיה

"זה היה אצלי בידיים – ולא יכולתי לעשות עם זה כלום", קלעה יונה וולך בין העיניים, ואילן וירצברג הטמיע במחזור הדם המוזיקלי של התרבות הישראלית. צריך להבדיל בין התחושה הציבורית שראש הממשלה נתניהו הפיל את הכדור והמדינה בסחרור, בגלל התפשטות מואצת של הנגיף; לבין ראיה מפוכחת של ממשלת האחדות והמצב האובייקטיבי של משבר בריאותי-כלכלי משולב.

מה שמתרחש בישראל זאת נסיגה אבל לא התמוטטות. גם התחזיות של המודלים המצביעים על 200 – 300 – ו-400 חולים קשים בתוך שבועות אחדים, אינם חורגים מיכולת הטיפול של מערכת הבריאות. אבל הסיפור העיקרי הוא התכניות הכלכליות, הסיוע שמציעים ראש הממשלה ושר האוצר. מה שהוחלט עליו בשבוע האחרון זה פחות או יותר הקצה. הבעיה איננה החלטות קלות על עוד הזרמות קשות של מיליארדים. הבעיה עכשיו היא בתחום הביצוע.

זו בעיה שהציבור הישראלי מגלה עכשיו לגבי שתי מערכות פקידותיות – האחת מערכת מיסוי ורווחה, שאמורה לתרגם החלטות ממשלה לכסף בחשבונות הבנק או בידיים של אנשים ועסקים, לא תמיד מחוברים; והמערכת השניה זה מאגר המומחים ואנשי המקצוע של מערכת הבריאות. מי שעבד פעם בהשקייה בחקלאות מבין את זה. אתה יכול לפתוח את השיבר הראשי, אבל זה עדיין לא אומר שהמים מגיעים לכל עץ. החמישה צול לא מתחבר לשני צול. והשני צול לא מתחבר לאלומיניום. והאלומינים לא מתחבר לרשת צינורות הפלסטיק של הטפטפות.

ומה שיותר מתסכל זה שהנהגה נכונה בשלושת החודשים הראשונים העניקה זמן יקר למערכות השונות לפתח את הנושא הבסיסי של מעקב איתור ובידוד הכרוך ב"חקירות אפידמיולוגיות". נניח שלא היכרנו את הנושא כמו שהכירו אותו בדרום קוריאה ובטייוואן. העובדה שמשרד הבריאות לא דרש לקבל את כוח האדם ההכרחי כדי להגיע לאיתור מהיר ואופטימלי, מעידה שלא הבינו שם את הבהילות. היה לנו מזל שהשב"כ סגר את הפרצות בהתחלה. אחר כך נכנס הבלוף של זכויות האדם והשב"כ שלא רצה בכך מלכתחילה, נוטרל וחזר בשלב מאוחר. חסרה התארגנות שיטתית לאורך זמן.

ההפגנות בתל אביב ובירושלים מאיימות לדרדר את המדינה לאנרכיה. התמוטטות הסדר החברתי תהיה קרקע פוריה להתפרצות מגיפה שבאמת תצא משליטה. יש בין מארגני ההפגנות שרואים במגיפה בעלת ברית לקואליציית הפלת ביבי. מבחינת נתניהו, ברוב הדברים אין לו מה ללמוד מהנשיא טראמפ, בוודאי לא בטיפול במגיפה. בהשוואה למדינות ניו יורק וניו ג'רסי, ישראל במצב פנטסטי. אבל הגיע הזמן לנאום מאונט רושמור של ראש הממשלה. לתאר את המצב, את גודל האתגר, את התחזית. ולהוקיע את אלה שמנצלים מצב חברתי בריאותי קשה כדי להביא להתדרדרות וקריסה פוליטית.

חלק מהציבור מרגיש בצדק שהממשלה לא עמדה בחוזה החברתי של פריסת רשת ביטחון בריאותית וכלכלית בתמורה להקרבה האזרחית. זה האתגר הגדול. בעניין הזה נתניהו לא מקבל את התמורה המוראלית שהיתה אמורה לספק ממשלת האחדות. גנץ ואשכנזי עומדים בנבדל פסיבי וצופים באדישות במאמציו של נתניהו להחזיר לרגליו את הכדור. לפחות בדבר אחד יש תחושה של הסכמה ואחדות בין שלושת הקודקודים וזה בזירת האקטיביזם המדיני והבטחוני מול איראן.