על סף קריסה: משטר הצנע מוחרף
באמצע יולי 1950 התברר שמצבה של ישראל בכי רע, ושהיא קרובה לקריסה כלכלית: מחנות העולים עלו על גדותיהם, האבטלה גאתה, והיצוא המוגבל לא הזרים מטבע זר בהיקף שאפשר לייבא מוצרים רבים, במיוחד בתחום המזון.
במקור תכנן משרד האספקה לייבא במהלך השנה מזון בסך 25 מיליון לירות (כ־70 מיליון דולר אז), אולם במחצית 1950 התברר שדרוש קיצוץ של לפחות שליש בתקציב יבוא המזון. שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, כינס בבהילות ועדה מקצועית ודרש להניח על שולחנו המלצות מיידיות לפעולה.
מומחי המשרד התלבטו איך לצמצם את יבוא המזון בלי לפגוע במספר הקלוריות היומי הנדרש לקיומו של האזרח. מתפריט הצנע קוצצו, לפיכך, מנות שבועיות של מוצרים מיובאים, תוך הגדלת חלקם של מוצרים שמחירם בשוק העולמי היה נמוך יחסית. כמו כן, ועדת המומחים המליצה "להאיץ בכל דרך את הייצור המקומי, כדי להשתחרר מהתלות באספקה מחו"ל".
פעולה אגרסיבית נוספת שננקטה נועדה להקטין את הצריכה הפרטית למינימום: בהודעה שנמסרה ב־9 ביולי 1950 נאמר ש"החל מ־31 ביולי 1950 תיאסר מכירה חופשית של כל פריטי טקסטיל, הלבשה, הנעלה וסחורות אחרות". בחוברת בת 20 עמודים, שהופצה לכל החנויות בארץ, פורט מספר הנקודות שעל המוכר לתלוש מפנקס תלושי המזון של הלקוח בעבור כל אחד ממאות הפריטים - ממחטות וסדינים, דרך חיתולים וילקוטים ועד נעלי בית. החוברת כללה גם אזהרה חמורה לסוחרים "לבל יתפתו למכור לאזרח כל פריט שהוא ללא תלושי נקודות".
ההנחיות החדשות החדירו בהלה בציבור בישראל, והחשש ממחסור בפריטים בסיסיים יצר תורים יומיומיים בפתחי חנויות, בעיקר בתחום ההלבשה וההנעלה.
תודה לאדיבה גפן, יו"ר מכון "גנזים", על הסיוע
5 סעיפים והסכמה גורפת: נחקק חוק השבות
על דף נייר בודד, שעליו הודפסו במכונת כתיבה 156 מילים בלבד, נקבע ונחתם ב־5 ביולי 1950 "חוק השבות", שאושר בחתימותיהם של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שר העלייה, חיים משה שפירא, ויו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, כממלא מקום נשיא המדינה.
החוק, שנשא חמישה סעיפים בלבד, נחשב לקצר ביותר שנחקק בישראל מבחינת תכניו, אך לארוך ביותר מבחינת ההסתייגויות, הוויכוחים, הסכסוכים והמחלוקת הציבורית סביבו, הנמשכים כבר 70 שנים ומעסיקים מומחים, פרשנים וטוענים, וכן את בתי המשפט בישראל.
חקיקת החוק, ביוזמת דוד בן־גוריון, נועדה לעגן בצורה משפטית את ההבטחה שנכללה בפסקה ה־13 במגילת העצמאות, ושלפיה "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".
במהלך הדיונים על החוק, שנמשכו לאורך כל חודש יוני 1950, אמר ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת ש"חוק השבות הוא החוק הראשון הקובע את אופייה המיוחד של המדינה ואת ייעודה לקבץ בישראל את תפוצות העם היהודי".
יום ההצבעה בכנסת נקבע ל־5 ביולי 1950, סמוך ליום מותו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל (3 ביולי 1904), במגמה לסמל את המשמעות המיוחדת שיש לחוק השבות למדינת ישראל ולעם היהודי כולו.
היתה זאת הפעם הראשונה שבה אושר חוק על דעת כל חברי הכנסת פה אחד - קואליציה ואופוזיציה יחדיו - כולל אנשי התנועה הקומוניסטית מק"י וחברי הכנסת הערבים.
חוק השבות נוסח במתכוון בתמציתיות, כדי להימנע מחילוקי הדעות שהיו צפויים כבר אז מעצם היותה של ישראל מדינת הגירה. המחלוקות סביב החוק הגיעו בעוצמה בשנים הבאות, חלקן הגדול התגלגל לפתחו של בג"ץ, למשל בפרשת "מיהו יהודי" מ־1970, כשפסיקת בג"ץ בנושא המורכב הציתה מחלוקת פוליטית וציבורית קשה בנוגע לשאלה "למי נתונה הסמכות בנושאי גיור", ועוד ועוד.
ברמת רזיאל מחכים למקרר ראשון
המושב רמת רזיאל שבהרי ירושלים הוקם ב־8 בינואר 1949 כמשלט בידי כ־50 יוצאי האצ"ל וגרעין בית"ר. באמצע יולי 1950, במלאת לו ח"י חודשים, התקבצו לסייר בו ותיקי האצ"ל, ביחד עם חברים וקרובי משפחה.
המושב, שהיה הראשון שהקים האצ"ל, נקרא על שם דוד רזיאל, ממייסדי האצ"ל ומפקדו הרביעי, שנפל ב־1941 בפעילות מטעם הצבא הבריטי, בתקופה שבה הוחלט בארגון שלא להיאבק בבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה.
רבים מהמבקרים במושב ביולי 1950 נדהמו מהתפתחותו המהירה: כמחצית מ־1,800 הדונמים שבשטחו כבר היו נטועים; מטע השזיפים הניב כ־15 טונות פרי, וגם בציר הענבים, שהחל באותו חודש, אמור להפיק תנובה דומה; ברפת כבר יש 60 ראשי בקר; לול התרנגולות מניב כ־300 ביצים ביום; ועל שטח של 4,500 דונמים בשפלה הקרובה עמדו המתיישבים להתחיל בפיתוח ענף הפלחה. למקום שוקק החיים מצטרפים בכל חודש עשרות בני נוער, במחזורים, במטרה להשתלם בקורס מדריכי בית"ר, ונוסף על החומר הלימודי, הם מסייעים בתפקידי שמירה ובעבודה החקלאית.
המזכיר הכללי של רמת רזיאל, יחזקאל אלטמן, מסר למבקרים ש"בעיות ודאגות לא חסרות לנו, אך אנו מתקדמים". הוא גם דיווח בגאווה ש"בשבוע הבא יגיע הפריג'ידר (מקרר) הראשון, וגם קו טלפון ראשון, ובקרוב נעבור ממגורים בצריפים למבני בטון ואבן".
"פושטים לנו את העור"
ב־7 ביולי 1950 הכריזו הסנדלרים הירושלמים על שביתה והפגינו בפתח בניין משרד האספקה והקיצוב בעיר. הסיבה: המשרד לא עמד, לטענתם, בהתחייבותו לספק לכל סנדלר מינימום של 25 ק"ג עור בחודש. "דב יוסף פושט לנו את העור ויגרום לנו לפשיטת רגל", אמר בכעס יחזקאל גולדשמיט, יו"ר ארגון הסנדלרים הירושלמי. "הוא חושב שאנחנו יכולים להתקיים מ־3 ק"ג עור שהצלחנו לקבל מתחילת החודש, וגם זה אחרי תחנונים רבים". השובתים חזרו לעבודתם כבר באותו יום, אחרי שמנהל מחלקת הקיצוב, ד"ר ישראל פוקר, הבטיח להם ש"עוד השבוע תקבלו השלמת מכסה ל־10 ק"ג עור, לכל הפחות".
חוגגים עצמאות לארה"ב
ב־4 ביולי 1950 נחגג בתל אביב, ברוב פאר והדר, יום העצמאות ה־174 של ארה"ב. האירוע התקיים בקפה "פילץ" שעל שפת הים, לשם הגיעו 300 "אנשי החברה הגבוהה" שהוזמנו לאירוע. מפי האורחים נמסר ש"השמפניה נשפכה כמים, הארוחה כללה חמש מנות גורמה, ואחריה נערך נשף ריקודים בליווי תזמורת, עד השעות המאוחרות של הלילה".
פלאפל - בלי יין
האזרח חיים יצחקוב, בעל דוכן גזוז, פרסם בעיתוני יולי 1950 את התלונה הבאה: "בשעתו קיבלתי רישיון מעיריית יפו למכור בחנותי גזוז, יין ופלאפל, וכשיפו סופחה לתל אביב, ביטלו לי את האישור למכירת פלאפל. כשומר חוק פעלתי על פי מצוות העירייה. לאחרונה קיבלתי הודעה שגם רישיוני למכירת יין מבוטל, שכן 'אין למכור יין יחד עם מכירת פלאפל'. שאלתי היא: האין יד שמאל בעירייה יודעת מה יד ימין עושה? תשובה מהעירייה לא קיבלתי עד עצם היום הזה".
הנעלמים / עסקים שהיו
קיוסק שכונתי
בזמנים ההם, בשונה מה"פיצוציות" של היום, הקיוסק היה מוסד שכונתי מלא קסם, ששכן במבנה קטן שבתחילה שימש למכירת גזוז ומיץ תפוזים, ובהמשך נוספו לו גם גלידה וממתקים. בקיוסק השכונתי רכשנו "ואפל ספורט" וממתקים אחרים שהכילו בתוך עטיפותיהם הפתעות בצורת מדבקות וכרטיסי איסוף שונים. שם טעמנו לראשונה את "ארטיק" המרובע, שהיה מצופה בשכבת שוקולדה טעימה, וגם דברי מתיקה אחרים. כל אלה נעלמו עם השנים, אך טעמם נותר צרוב בזיכרון.
הצרכנייה / פריטי לבוש שהיו
בטלדרס
פריט לבוש שנע במראהו בין ז'קט למעיל והגיע עד לקו המותניים. הבַּטְלְדְּרֶס, שפירוש שמו באנגלית "מעיל קרב", נתפר מאריג צמר והגיע בצבע חאקי כהה, כיאה למקורו. את פריט הלבוש הביאו לארץ חיילי המנדט הבריטי, והוא אומץ בהמשך בידי צה"ל - ואף גלש למכירות בשוק האזרחי. ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן־גוריון, היה מאוהב בבטלדרס ולבש אותו לעיתים קרובות, בסגנון מעילי ה"יוניקלו" שלובשים פוליטיקאים רבים כיום.
גלגולו של מלון
החל מ־1949 שכן משרד האספקה והקיצוב הישראלי במבנה בית מלון ירושלמי מפואר בשם "פאלאס", ברחוב ממילא (כיום אגרון) בעיר. את המלון הקימה ב־1929 המועצה המוסלמית העליונה, בראשות המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני. מאמצע שנות ה־30 שימש הבניין את שלטונות המנדט הבריטי, ומ־1936 שודרו ממנו במשך שנתיים שידורי "קול ירושלים" המנדטוריים, בשפה העברית. אחרי עשרות שנים שבהן שימש המבנה את משרד המסחר והתעשייה, חזר המקום לייעודו המקורי, וכיום פועל בו בית המלון וולדורף אסטוריה. בצילום: המבנה ב־1950
