1הקורונה תפסה אותי בתחילת שיפוץ של בית. פרויקט יקר, מסובך, גדול למידותיי. משכנתא תולה סלעים על צווארי. לפניי חצי יובל של משכנתא אימתנית כזאת. דם מטפטף לי מחור בלב. לקחתי את המשכנתא לבד. מרוב שזה ענק, מספרים שאני לא יכולה להבין, לא רעדו לי הידיים.
אנחנו לא ביחד כלכלית. לאהובי יש בית משלו, וחמישה ילדים לדאוג להם. ומראש ידענו שהנישואים הללו יתקיימו בשנים מסוימות מרחוק, ושכל אחד מאיתנו דואג לעתיד ילדיו בנפרד. ובכל זאת, בתור החבר הכי טוב שלי, הדאגן הכי גדול לי, הוא בא איתי לפגישות עם אנשי המקצוע. אני לא יכולה בלי העין החכמה שלו. ובכל הפגישות הם מדברים אליו.
אני מספרת שאני משפצת, והם שואלים אותו, "כמה דלתות יש לכם?" אני מתקנת אותם, "לָךְ, לא לכם", והם מסתכלים רק על שייקה כשאומרים "הבידוד התרמי שלך תלוי באיזולציה". או "אני לא מציע לְךָ לחמם במזגנים בקור הירושלמי". ולמרות שאני שוב מסבירה שאני בונה לבד והוא פה רק לתמוך, איש האלומיניום מסובב אלי את הגב ומראה לשייקה פרופילים לחלונות. ואני כמעט מפרה את תקנות הבריאות, מחזיקה את הפנים של האינסטלטור או החשמלטור בידיים ומסיטה אותן אלי. תסתכל אלי. אלו החלונות שלי. והבידוד שלי. והאינטרפוץ 3 דרך שלי. והצינור של הוונטה בשירותים - שלי. וההארקה - שלי.
בתוך הצעדה הזאת אל הבית אני נתקלת באוהבים שאומרים לי "את משוגעת", זה לא סביר כל זה, לא תצליחי לעמוד בזה כלכלית. והם צודקים. אני לא עומדת. אני מדדה. זה גם ככה מטורף. הקורונה הוסיפה בור. אני מתפוררת מלחץ. ובכל זאת נאחזת בשיפוץ הזה בידיים, באצבעות, בציפורניים.
למה? כי זה חלום שלי. כי זה מבחן שלי. כי אחרי בור שנפער בחיים שלי, רעידת אדמה משולבת צונאמי, אני זקוקה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ולנחלה יש אי במטבח ופרגולה. זה מונומנט השיקום שלי. האנדרטה שאומרת: החלקים שלה הסתדרו בסוף. זה יהיה גם מיצג העצמה נשית. סיורים של ויצו ונעמת יעברו בבית ויראו לנשים: עשתה את זה לבד. לא קיבלה אגורה מאיש. על שלט מברזל ייכתב: חכמות נשים בנתה ביתה. נבנה על ידי אשת רוח וחומר.
בעדינות אני נוגעת באפשרות שהחלום יפקע. אם יבוא יום, חלילה, ולא אצליח לממן את המשכנתא, אם איאלץ למכור את הבית אחרי כל המאמץ. אני חושבת על זה בתור גזילת העצמי שלי, התרסקות פנימית קשה. ועל כל אבן שמונחת במקומה ונבנית, וכל יום שאני מחזיקה מעמד, אני מפזרת קצת אפר מחורבן גוש קטיף.
15 שנים לעקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. מה שנלקח מהאנשים הוא לא רק הבית והמשק והקהילה והאדמה, אלא החלום. לקחת ממישהו את ההווה זה מרושע, לקחת ממישהו את העתיד זה אכזרי. הבית שאני משפצת (אחרי גירושים מטלטלים, דיכאון, חמש שנים בשכירות בדירה פיצית) הוא הטופס הרשמי שאומר שאני בסדר, שאחרי הכל השתקמתי.
כמה אנשים מגוש קטיף וצפון השומרון אתם מכירים אישית? חלקם הרגישו שהבית והחממות, אחרי 2,000 שנות גלות והשפלה, הם אות ודגל לאומיים. בלי ציניות. יישוב הארץ וערסל בגינה הם חזון נביאים. אצל אחדים הבית בגוש קטיף היה פיצוי על החלום שנגזל בהרס הבית הקודם בימית. אחרים מתחו קווי עתיד מתוך הבית, שגילם חלום פרטי לחלוטין. ברוע גדול הפשיטו את האנשים האלה מהעתיד שלהם. חדרו לתוך נוף חייהם, תלשו אותם מהמזוזות, חלקם דור שני או שלישי במושב, ולאף אחד לא היה אכפת שהזִקְנה העתידית שלהם היתה תפוסה בתוך הקירות, שהשאיפות המשפחתיות שלהם היו שתולות בתוך הדשא.
2 יש לי חברה שאוכלת כי צריך לאכול. דלק. לא עושה עניין ולא מבינה מה אייל שני אומר. אין לה בלוטות טעם. לחמנייה עם חומוס שווה למנה במסעדה. לכל אחד מאיתנו יש שטח מת. משהו שהוא לא מבין מה עושים ממנו עניין.
אצלי זה ככה עם מוזיקה. אני מאזינה למוזיקה כי אוהבת לשמוע מילים נופלות מתוך פה, עבורי המוזיקה היא כלי קיבול למילים, לא להפך; כי לא יודעת לרקוד בלי מוזיקה, ואוהבת לרקוד; כי צריך לשמוע מוזיקה, אומרים שזה מרגיע. אני לא יודעת להאזין למוזיקה, רק לשמוע. ואין לי מושג למה אנשים מתרגשים כשהם שומעים את הפסנתר המושווה של באך.
כיוצרת זה מסקרן אותי. אני שואלת אנשים על החוויה שלהם עם מוזיקה. לומדת שאופן סידור הצלילים בזמן משנה נתיבי חיים של אנשים. יש אזורים מתים שאנחנו לא רואים. יש כאלה שאוכלים כי צריך, ויש מי שעוברים חוויה אקסטטית ממזון. יש כאלה שפשוט גרים פה ופה, ויש כאלה שמקום ואופן המגורים שלהם תפוסים להם בתוך הנשמה. קיבוצניקים. חלק מהירושלמים. חלק מהתל־אביבים. אנשים שעושים עניין מאיפה הבית שלהם נמצא.
שש מילים אני מבקשת לכתוב באחד התרגילים הראשוניים בסדנאות הכתיבה שלי. אנא הציגו את עצמכם בשש מילים בלבד. מכיוון שאני חוזרת על התרגיל הזה בעשרות סדנאות, אני מרגישה שהוא גם מחקר אנתרופולוגי. אימהות כמעט תמיד מציינות את היותן אמא; אבות - נדיר. נשים לעיתים קרובות מכניסות לשש המילים את "אישה"; גברים - מעולם לא נתקלתי באיש שכתב "גבר". אנחנו בתודעת מיעוט, משרטטות סימון סביב עצמנו. הם הבלתי מסומן, הרגיל, מה יש לציין.
צעירים לפני ואחרי גיוס נוטעים בקביעות את המילה "ישראלי". מעל גיל מסוים היא מפסיקה לככב. ומתנחלים מציינים את הארץ. "ארץ", "אדמה", שם היישוב שלהם, אפילו בזבוז שתי מילים - "ארץ ישראל". גברים ונשים ש"ארץ ישראל" נכתבת בתוך ההגדרה העצמית שלהם, בתוך עמוד השדרה של הזהות שלהם. עבור חלקנו זה אזור מת, קשה להבין.
3 העקירה היתה רעה. מילא לעקור נטוע, למה האכזריות? שוטרים וחיילים שעברו הכנה פסיכולוגית עם תביעה: אל תסתכלו להם בעיניים. נהגי אוטובוס שקיבלו הוראה לנעול דלתות ולנסוע, והחברה שלי בחודש תשיעי, כלואה עם אנשי היישוב שלה באוטובוס שמסתובב בארץ, נוסע ונוסע בלי לדעת לאן, נאלצה לעשות פיפי בתוך בקבוק. טורים ישרים של אנשי חוק לבושים בשחור דורסים את הפרחים בגינות. רצח האופי בעיתונות. איסוף האקדחים האישיים לפני, שנועד להשפיל. והם האנשים הכי טובים שלנו. הכי תמימים וישרים.
4 הזיכרון היהודי רץ למרחקים ארוכים. צמים 2,000 שנים לזכר חורבן, אוכלים מצה 3,000 שנה לזכר הגירה, שובתים ממלאכה יום בשבוע לזכר בריאת העולם. בפרקי זמן קצרים אנחנו סניליים. שכחנו מה עשו הגרמנים כי אין כמו המסיבות בברלין. להבדיל 6 מיליון הבדלות, שכחנו מה עשו לנו הערבים. ומה עשינו ב־56'? מה שעשינו ב־48'. ומה ב־48'? 30 שנה, לך תזכור.
יש לנו זיכרון מצוין לימי הבריאה, זכר למעשה בראשית; זיכרון מצוין לגאולה הראשונה, זכר ליציאת מצרים; זיכרון פעיל לטרגדיות עבר. האם אנחנו זוכרים את 2005?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
