ואותנו בחרטא מבין העמים
למכת השפנים והחניה בשכונתנו, כמו גם להתבטאות של צחי הנגבי, יש אותו מסר מדכדך לאזרח
בזמן האחרון התרחשו בשכונתנו שני אירועים פעוטים ולא כל כך חשובים, ולא הייתי טורח לספר עליהם כאן, אם לא הייתי חושב שהם מצביעים לפחות על מגמה. ארבעת הקוראים הקבועים של העמוד הזה מכירים את שני סיפורי הרקע שהשכונה הירושלמית שלי עסוקה בהם לאחרונה.
א' - שפני סלע שהחליטו לעזוב את החיים בכפר ולעבור לעיר הגדולה. זה התחיל חמוד. שפן פה ושפן שם. וזה התפתח לאוכלוסיית שפנים מבוססת, שכבר מעוררת עניין בקרב זואולוגים וחוקרי טבע עירוני, מטילה אימה על חתולות הקטמונים המיוחסות ומדאיגה את התושבים.
ב' - מצוקת חניה.
לאחרונה פנו כמה פעילים לעירייה בבקשה לעזרה. בנושא החניה הגיעה תשובה שהצליחה להשאיר אותנו שמוטי לסת. נציג רהוט הסביר לנו שאין מה להתרגש ושהכל עניין של זמן.
תשמעו, בעוד שנים ספורות כולנו ניסע ברכב חכם. הרכב יוריד אתכם בכניסה לבית וייצא לחפש לעצמו חניה באחד החניונים שמחוץ לעיר. עניין של קילומטר או שניים. למחרת בבוקר, בערך באמצע הקפה, אתם עושים טלפון קטן לרכב, והוא יוצא לכיוונכם. לגימה אחרונה, נשיקות, והרכב מחכה לכם מול הכניסה. איך אנחנו בשבילכם?
עם השפנים, אני מודה, היה קצת יותר מורכב. השפן הוא בעל חיים עם מעמד ויחסי ציבור, ואדם שמכבד את עצמו לא חש לגמרי בנוח ליצור קשר עם גוף שנקרא "מוקד חירום" ולהגיד שפן. זה לא רציני. זה כמעט לא בוגר.
השפן הוא התגלמות המילה "חמוד". הוא כוכב ילדים נצחי יותר מציפי שביט. הוא מככב ב"100 שירים ראשונים", שוכח לסגור הדלת וחי בבית בין עצי הזית. שלא לדבר על כך שהשפן הוא חביבם של פקחי השפה העברית, שלעולם לא מתעייפים מלהזכיר, להבהיר ולהתרות ששפן וארנב זה לא אותו דבר! וששום קוסם מעולם לא שלף שפן. רק ארנבת (יש מחלוקת בין המאמינים שזאת עילת קיומם של הנודניקים העבריים, לבין המאמינים שמדובר דווקא בהצדקה לקיומו של השפן). נו, איך אפשר להתלונן על שפן?
אז זהו, שמזה זמן אנחנו יודעים שהשפן הוא מחולל מחלות מסוכן. הוא הנשא העיקרי של הטפיל שגורם למחלת הלישמניה, הלוא היא שושנת יריחו, שהיא לא פרח חביב, בדיוק כמו שהשפן אינו ארנבת. קרבת שפנים למקומות יישוב היא עניין מסוכן ולא נעים, ובקיצור, השפן הוא היונה של ההולכים על ארבע. אחלה יחסי ציבור. יופי של אזכורים ספרותיים. אבל תכלס, כמה עסקים אתם מכירים שעוסקים ב"סילוק פשושים" או ב"הרחקת דוכיפת"?
בסוף התגברנו על אי הנעימות ופנינו למוקד. גם הפעם נתקלנו בדובר רהוט ואכפתי שרק רוצה לעזור. הוא הביע דאגה כנה והסביר בלי להתנשא ששפן זה לא ארנבת. אחרי שהבהרנו שאנחנו יודעים אפילו ש"קנה" ו"סוף" זה שני דברים שונים, וש"פיצה מקפיצה" נקראת כך כי היא יוצאת מהמקפיא ולא כי היא אמורה להקפיץ, התרשם הנציג עמוקות ומיהר לציין שהשפן הוא חיית בר מוגנת ואסור לפגוע בו.
בשלב הזה אתה לא צריך להיות כותב פאנצ'ים מקצועי כדי להגיב מיידית ב: "ומה, הילדים שלי לא חיה מוגנת?!", "בהם מותר לפגוע?", ואפילו "רק עלי אין החוק משגיח/ רק עלי איש אינו שומר".
הנציג קלט די מהר שגישת הכסתוח בסגנון "ידיי כבולות" לא עובדת. הוא הפנה לווטרינר העירוני, שהיה גם הוא אכפתי ומלא רצון טוב ואפילו מודע לבעיה. תראו, אמר הדוקטור, כל מה שאפשר לעשות זה שאתם תשאלו מאיתנו מלכודת (בעירבון של כ־700 שקלים), תנסו ללכוד את האדון שפן, ואחרי שהוא לכוד בפנים - אנא צלצלו מהר ואנחנו נגיע מייד ונחזיר אותו לטבע, ולכם את העירבון.
זה המצב כרגע בשכונתנו. מי שמחפש חניה מוצא שפנים שאי אפשר לשלוף מהכובע, כי הם לא ארנבות. ולאט־לאט כולם מתפכחים מהאשליה שעליה גדלנו, כאילו הרשויות וההנהגה אמורות לפתור לנו את הבעיות. תשכחו מזה, חבריקוס. כולם מוזמנים כמובן ליצור קשר עם המוקד, אבל הפתרונות שתקבלו יהיו איפה שהוא בין החניה לשפן. כלומר, יציעו לכם לקנות זמן ולסמוך על גאונות העתיד.
בקרוב אוטוטו יהיו מכוניות חכמות, חיסונים נגד קורונה, מסטיקים שלא עובר להם הטעם, ופוליטיקאים שרוצים לשרת. ובינתיים, אזרח יקר, אנא טפל בבעיה במו ידיך. שמור על ריחוק ועל היגיינה, צוד את חיות הבר באופן הומני, מצא פרנסה באופן יצירתי, למרות שסגרנו לך את העבודה באופן אחראי, צור לעצמך חניה, למרות שמי בכלל צריך מכונית פרטית כשאפשר להכניס 20 נוסעים לאוטובוס בלי מזגן.
וזכור שעל כל חריגה מהתקנות אתה צפוי לקנס הקבוע בחוק. אנחנו כאן בשבילך.
לפעמים עיתוי זה כל הסיפור. למשל, ההתבטאות האומללה של צחי הנגבי. אין תאריך שבו הטקסט הזה היה מתקבל כדוגמה של מנהיגות, או אפילו של אזרחות סבירה, אבל יכול להיות שבזמן אחר הוא היה יכול להחליק איכשהו בגרון. נניח, אם לא היתה מגיפה בחוץ. או אם היתה, אבל לא גל שני. או אם המצב הכלכלי היה נראה מעט אחרת. ואילו בממשלה היו בערך 16 שרים - כולם על משרדים אמיתיים, ולא בדיחות - שכל אחד מהם ממש התחנן שייתנו את הכבוד, המשרד והשרד למישהו אחר, טוב ממנו.
במקרה של עיתוי כזה - בריא וכמעט אוטופי - האמירה של כבוד הצח היתה נתפסת כפליטת פה אומללה ודי שגרתית. לא הרבה מעבר לזה. מה כבר קרה? מתנצלים ברפיון וממשיכים הלאה.
אלא שאנחנו לגמרי לא שם. בחוץ משתולל משהו שאיננו יודעים לגמרי מה טיבו ומתי הוא עומד להיעלם מחיינו. עסקים ומשפחות קורסים כלכלית, והפיצויים הזעומים שמגיעים מהמדינה נשאבים ברובם אל הבולענים האדירים של משכנתאות, חובות והוראות קבע, ונספגים בבנק באופן שמזכיר את חלום פרעה - "ולא נודע כי באו אל קרבו".
לכל זה מצטרפת התחושה - מוזמנים להחליף ב"ודאות" - שהיה אפשר לנהל את זה טוב יותר. לא פגשתי ישראלי אחד שמאמין מתוך תמימות פטריוטית שהממשלה גדולה כל כך פשוט כי זה מה שישראל צריכה. זה ולא שר אחד פחות. אין אחד שחושב שמדובר ביצירת אמנות נעלה שאין להוסיף לה או לגרוע ממנה דבר, ואוי לו לרשע שיטיל ספק בנחיצות המשרד לענייני קידום וגירוד, יתהה מה פירוש שר בתוך משרד של שר, או יעז לשאול במה עוסק צחי הנגבי עצמו.
לא פגשתי וגם אתם לא פגשתם. כולנו מושכים בכתפיים, זורקים דחקה שלא מצחיקה אף אחד, רואים שש־שש, ומבינים שזה מה שיש.
ובעיתוי המסוים הזה, לחטוף על הראש גילוי כל כך בוטה של ניתוק ואטימות היה קצת יותר מדי. יותר ממה שהתנצלות תוכל לנגב. נכון, הוא בסך הכל אמר. נכון גם שישראל היא לא סומליה, ואנשים כאן לא נמקים בצידי הרחובות. אבל מי ששובר את רעבונו על תרומות ועל עמותות הוא אדם רעב. רעב מאוד. ואת זה גם אנשים שבעים בלי תיק צריכים לדעת. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו