כעסתי אחרי הפארסה בהצבעה ביום רביעי בכנסת אבל כעס חצי קלאץ'. לא שההצעה של ח"כ סמוטריץ' להקים ועדת חקירה לניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון לא היתה מוצדקת, להפך, מוצדקת אבו אבוה. וגם התרגיל של הליכוד בהצבעה היה שקוף כמו קומבניזון של ויקטוריה סיקרט. שוב נתניהו האכיל אותנו לקרדה והרשת סערה בצדק.
אולם אחרי שאמרנו זאת, נותרה רק שאלה תלויה באוויר - האם הקמת הוועדה עשויה היתה להוביל לדינמיקה שמובילה לבחירות? כן, ובסבירות לא נמוכה. האם מחיר הוועדה הכה חשובה שווה בחירות? בזמן רגיל בוודאי, אבל אנחנו בתוך מגה־אירוע של מגיפה ואבטלה, ובחירות כעת הן צעד חסר אחריות ומנותק. בעת של אלפי חולים, עשרות אלפים בבידוד ומאות אלפי מובטלים, אתה לא יוצא לבחירות, אתה עובד. חבל רק שנתניהו לא אמר זאת בקולו. לפעמים סתם אמירת אמת, מבאסת ככל שתהיה, טובה יותר מהעמדת פנים.
כעת זמן קורונה, ממלכת האבסורד והכאוס. אי אפשר לברוח מהכשל שהוביל לגל השני, גם הבריאותי וגם הכלכלי. וכאן צריך לומר באופן ברור: האחריות היא על ראש הממשלה וממשלתו. מי שלקח קרדיט על החלק הטוב לא יכול לברוח מהאחריות גם על הגרף האדום.
לטעמי, חלק גדול מהכשל קשור באופן העמוק ביותר באזהרות שהימין הישראלי הזהיר את נתניהו יומם וליל. שנים שמדברים על משילות מול פקידות. על הכוח הרב, רב מדי, שנתון בידיהם של פקידי הציבור. על חוסר היכולת להשליט מדיניות, ליצור סדר, להעביר הוראה פשוטה. בכל אותן שנים נתניהו התעלם מהקרב הזה. במקום להתעסק במשילות וללכלך את ידיו בהיאבקות בוץ עם בעלי הכוח האמיתי, הוא הפנה את כל כוחו ומשאביו למקומות אחרים. את ההישגים העצומים שהביא, והם עצומים, הוא הביא במחיר כבד. במו ידיו הוא חיזק את מוקדי הכוח הקיימים ואפשר להם להשתלט על סמכויות ללא הפרעה. עכשיו הבומרנג חזר בטיימינג הגרוע ביותר.
תמונה שווה יותר מאלף מילים. מי שראה את הסרטון המביך שבו נתניהו נדהם ומתעצבן לגלות את נפלאות הביורוקרטיה הישראלית הבין הכל. האיש החזק ביותר לא מצליח להוריד הוראות פשוטות לפקידות עצמאית. בפעם הראשונה שבה נתניהו מנסה להתעסק עם הפקידים בתחומים שלא נוחים לו, הוא נותר חסר אונים. נתניהו, וחבורת השרים שמסביבו, חייבים להבין שיש להם אחריות. אל תמסמסו, תרדו לשטח, תפעילו לחץ וכוח, תלחמו על הבריאות והכסף שלנו. צאו מהניתוק.
בוא נדבר על הקרב של נתניהו עם פקידי האוצר. עוד קבוצה שחזקה בסמכות בלי אחריות. בסרטון שפורסם, נתניהו רב עם ערן יעקב, מרשות המסים. למה הכסף לא מגיע לאזרחים. למה אנשים רודפים אחרי הזנב של עצמם, בלי משכורת, בלי תשובות, בלי ודאות. אז בוא נדבר לרגע כלכלה. בגדול, במשברים רגילים, אני הרבה יותר קרוב לפקידי האוצר מאשר לעמיר פרץ. כשהשוק קורס באופן טבעי, עדיף לאפשר לו להבריא לבד. אנשים עושים הסבת מקצוע, עסקים חדשים נפתחים, השוק משקם את עצמו. אבל זה לא משבר רגיל.
במשבר הזה הממשלה יצרה באופן מלאכותי אבטלה עצומה. כדי להגן על הבריאות, הממשלה הקריבה ענפי תעסוקה שלמים וריסקה את הפרנסה של מאות אלפים. זה היה צעד דרוש, אבל יש לו מחיר. המדינה לא יכולה ליצור משבר ולהפקיר את בעלי העסקים הקטנים לגורלם. נתניהו צודק בתביעה שלו שהכסף יגיע מהר למובטלים. לא דין הראל ויזל כדין עצמאי בתחום ההגברה.
הדנ"א של פקידי האוצר הוא של גזברים ובצדק. ביומיום הם אכן צריכים לחלק מן הכסף במשורה. אבל זהו זמן חריג. המדינה, כלומר הם, חייבים לקבל אחריות. אני פונה אליכם במגזר הציבורי, אתם חייבים לצאת מהניתוק. שנו דיסקט. למען אזרחי ישראל, תנו לכסף להגיע למי שצריך אותו. עם הרמאים תתחשבנו אחר כך. קודם תבטיחו לאנשים את לחמם.
בכלל, כמו שאני מרגיש את זה, אנחנו נמצאים בבעיה קשה. הקיביצרים מקיפים אותי מכל עבר. בטוויטר, בפוליטיקה, בפקידות ובעיקר בתקשורת, אני מרגיש שאני מוקף בנציגים של האו"ם. אתם מכירים אותם. הם מלאים עצות כרימון רקוב, מספרים כל פעם בידענות למה כולם טועים ורק הם צודקים. המשבר חולף עליהם מעל הראש. עבורם, הוא בסך הכל עוד כר פורה לתלות את העצות הכל כך נכונות שלהם. אז בואו אני אחדש לכם. כולנו תקועים באותה הסירה, נפטון עצבני, והחורים שאתם קודחים במרץ לא עוזרים במיוחד. קצת צניעות מול אירוע שאף אחד מאיתנו לא התמודד מולו. ובעיקר, אחריות ציבורית.
בהקשר הזה, הגיע הזמן להגיד מילה על התקשורת. אם מדברים על אחריות, אי אפשר שלא להזכיר את מי שאיבד כל רסן ובושה. ערב ובוקר, הבאתם יום־יום פייק מומחים ופייק נתונים עבור הרייטינג. עיתונאים ידענים בעיני עצמם פעלו בקמפיין נגד מדיניות הריחוק החברתי של משרד הבריאות. איפה האחריות הציבורית שלנו כעיתונאים? לתומי חשבתי שקל וחומר במצבי משבר, אנחנו חייבים את האמת לציבור, לא את מה שנוח ונעים לשמוע. במקום להגיד שזה ייקח זמן, שצריך לחיות עם זה, עודדתם את האנשים לצאת מהבית, אמרתם להם שאין מגיפה, שהכל בסדר. עכשיו אתם תוקפים מתקפה מוצדקת, רק שקשה לשמוע אותה מפי אלו שהובילו את התמיכה בפתיחת המשק וחזרה לשגרה. אגב, הביקורת הזו תופסת גם לגבי פוליטיקאים כמו נפתלי בנט ואיילת שקד שעודדו את פתיחת הסגר בכל הכוח ושינו את עמדותיהם ב־180 מעלות.
חייבים לדבר על הפיל שבחדר. לא יעזור נתניהו או גנץ, לא תעזור הממשלה, העיתונות או המשטרה. הבריאות שלנו היא באחריותנו. כשאזרחים מסתובבים בלי מסיכה ולא נוקטים ריחוק חברתי, כשאנחנו מפירים את ההנחיות, קודם כל, אנחנו פוגעים בעצמנו. כל אחד אחראי לעצמו, ולאנשים שמסביבו. בחייאת רבאק, אם לא בשבילכם אז בשביל אמא או סבתא. תעמדו בהנחיות.
בספר של אלבר קאמי על מגיפת הדבר, הוא מתאר את הניסיון להתמודד עם מגיפה בעולם שנעלמו ממנו האלוהים, המשמעות, המכשפות והיכולת לייחס לאירוע כזה משמעות ולקח טרנסצנדנטיים. הלקח של קאמי הוא שהמשמעות היחידה שאפשר למצוא היא לנסות לעשות טוב, בכל מחיר. טוב כי הוא טוב, לא כי הוא מוטל עלינו מלמעלה. אנחנו כבר תקופה במשבר של אחריות. מהממשלה ומטה, כל אחד זורק את האחריות על האנשים מסביבו. לא רק בקורונה, אלא בהכל. קבלו אחריות, כל אחד על עצמו. תנסו לעשות טוב עם האנשים שסביבכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו