בשנות עבודתי כעיתונאי הזדמן לי פעמים רבות לעשות רגלית את הדרך בין משכן הכנסת למשרד ראש הממשלה. במרוצת שלושת העשורים הללו, היתה פעם אחת שלא אשכח כל חיי. בימים ההם בזמן הזה, לפני 15 שנה, הזמינה לשכת ראש הממשלה אריאל שרון את הכתבים, מעכשיו לעכשיו, לתדרוך על תוכנית ההתנתקות.
רצתי למשרד ראש הממשלה מתוך מחשבה ששיחה פנים אל פנים עם הוגי הגירוש תצליח לשכנע אותי שיש בה ולו מעט היגיון. באותה עת התוכנית כבר היתה ידועה בציבור לפרטיה. כן, היה משהו מוזר בכך שחודשיים לפני הוצאתה לפועל נזכרה פתאום לשכת שרון להסביר אותה לציבור. את התמיהה הזו, עם תחילת התדרוך, לא העליתי אני, אלא העיתונאי אלוף בן, כיום עורך "הארץ". "לא נזכרתם קצת באיחור?" שאל את קצין צה"ל שבא לשוחח איתנו. ואכן, כשם שהתזמון היה לא רלוונטי, כך תכניו היו מופרכים.
הקצין, כמדומני היה זה תא"ל עיבל גלעדי, דיבר על האפשרות שהסרת המחסומים הצה"ליים מלב רצועת עזה, תעלים את עוינות התושבים הערבים לישראל, וכך, לדבריו, את תופי המלחמה של האינתיפאדה השנייה יחליפו השקט והפסטורליה. גם המילים "הונג קונג של המזרח התיכון" נזרקו לאוויר. ושוב, את התחזית הזו לא ביקרתי אני, אלא כתבים אחרים שנכחו בשיחה ושעמדותיהם נטו לשמאל. היה ברור שהדברים תלושים מהמציאות.
עוד בנושא:
• עשור וחצי לנסיגה: ההתנתקות שלא ניתקה
• "ההתנתקות מעזה הייתה כישלון אסטרטגי וקולוסאלי"
• טל רוסו: "ההתנתקות - מהלך גאוני"
עשור וחצי אחרי כן, אין ספק שתוכנית ההתנתקות היא אחד הצעדים האוויליים ביותר שממשלות ישראל ביצעו אי פעם. אף אחד מהיעדים המוגדרים לא הושג. במקום "הונג קונג של המזרח התיכון" קיבלנו מדינת טרור מאיימת בגבולנו הדרומי. שרון יכול היה להחזיק מעמד עוד קצת מול הטרור בעזה - אך הוא בחר להתקפל ולברוח. את מחיר פירות הבאושים כולנו משלמים עד היום.
מדינת חמאסטן
הזווית המדינית - כשמה כן היא, המטרה העיקרית של תוכנית ההתנתקות היתה להפריד בינינו לבין רצועת עזה. ישראל סיפרה לעצמה שאינה אחראית יותר לנעשה ברצועה מבחינה מדינית ומשפטית. כנאמר בהחלטת הממשלה, "לשלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלשתינים ברצועת עזה". מנהיגי ישראל נהגו לדבר אז על שאיפתם "לנעול את שערי הרצועה ולזרוק את המפתח לים". זו היתה משאלת לב נחמדה, אך בלתי מציאותית.
הקהילה הבינלאומית, המדינית, המשפטית והתקשורתית רואה עד היום בישראל אחראית לעזה. כשיש ברצועה רעב או כשאין בה חשמל, באים בטענות אלינו - לא למצרים. שלא לדבר על כך שבית הדין הבינלאומי בהאג, וכמובן האו"ם, חושבים שאנו הכתובת. מבחינה מדינית אפשר לקבוע שלא היתה התנתקות. אנחנו אולי לא בעזה, אבל עזה לגמרי איתנו.
זאת ועוד, ההתנתקות היתה אמורה להביא לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלשתינית, ששלטה אז בעזה. או כלשון החלטת הממשלה, "להביא את הפלשתינים לממש בפועל את המוטל עליהם בתחומי הלחימה בטרור וביצוע הרפורמות על פי מפת הדרכים. אז יוכלו הצדדים לחזור לנתיב המו"מ". כלומר, על פי ההיגיון של המתכננים, דווקא נסיגת צה"ל תגרום איכשהו לפלשתינים לאסוף את הנשק הבלתי חוקי, ובהמשך אפילו לחדש את השיחות עם ישראל.
כמובן, דבר מאלה לא קרה. מחבלי פת"ח, שאמורים היו לאסוף את הנשק הבלתי חוקי, הושלכו מהגגות על ידי מי שהחזיקו בו, כלומר מחבלי חמאס. אנשיו של אבו מאזן ברחו מהרצועה כל עוד נפשם בם ובסיוע ישראל. במקומם קיבלנו את חמאסטן - ישות טרוריסטית, חצי מדינית, חמושה מכף רגל ועד ראש, שרק מעצמה צבאית תוכל אי פעם להזיז מהשלטון בכוח. התוצאה הזו אמנם מקלה כיום על ישראל בזירה הבינלאומית, משום שאיש לא מצפה מאיתנו לכרות הסכם שלום עם הארגון הרצחני. ואולם, ברור שלא לתרחיש הזה ציפו מתכנני ההתנתקות.
הדרישות לנסיגות נוספות
עוד היבט של הכישלון המדיני המהדהד הוא האשליה שהנסיגה מעזה תפחית מישראל את הלחץ בנוגע ליהודה ושומרון. שימו לב לתחזית של עו"ד דב וייסגלס, יועצו הקרוב של שרון, בראיון לארי שביט לפני ההתנתקות: "כל החבילה הזו שנקראת 'המדינה הפלשתינית' ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינים. התהליך המדיני זה פינוי יישובים, זה החזרת פליטים, זה חלוקת ירושלים - כל זה הוקפא כעת. אריק יכול לומר ביושר שיש פה מהלך רציני שיגרום לכך שמתוך 240 אלף מתיישבים, 190 אלף לא יזוזו ממקומם".
היה זה קוצר ראות שאין דומה לו. חודשים ספורים לאחר הנסיגה ממשל בוש כבר דרש מישראל לשתף את חמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני, וכפה לערוך אותן גם במזרח ירושלים. עוד שנתיים חלפו, ולבית הלבן נכנס הנשיא אובאמה שאילץ את נתניהו להתחייב להקמת מדינה פלשתינית ודרש שלא לבנות "אפילו לבנה אחת" ביהודה, בשומרון ובירושלים. איש לא שמר לנו את חסדו בגלל נכונותנו לסגת משטחים ולזרוק מביתם עשרת אלפים איש. יכולות התמרון של נתניהו, ולא ההתנתקות, חילצו את ישראל מהמלכודת שאליה דחף אותה אובאמה.
חבית נפץ ביטחונית
אחת הסיבות לתמיכה הציבורית הרחבה בנסיגה היתה הפיגועים החוזרים והנשנים נגד חיילי צה"ל והמתיישבים הישראלים ברצועת עזה. הציבור התקשה לעמוד במה שנראה היה כשפך דמים שאין לו סוף. כך שההבטחה לעצור את הדימום שבתה את ליבם של רבים. הצרה היא, שגם לה לא היה כיסוי.
חודש אחד בלבד אחרי שצה"ל נעל את שערי מחסום כיסופים, התחדש ירי הרקטות על ישראל. ראש הממשלה שרון ושר הביטחון שאול מופז פיזרו איומים על ראשי חמאס ("אם מחמוד א־זהאר, אסמעיל הנייה ואחרים ימשיכו בירי הקסאם - נשלח אותם למקום שנמצאים רנטיסי ויאסין", דברי מופז). בפועל, מאז ועד היום, ישראל כלואה במעגל אינסופי של מבצעים, מלחמות והפצצות. את עיקר המחיר משלמים תושבי הדרום, אבל גם כלל אזרחי המדינה - היודעים שבכל רגע נתון, יכול איזה מג'נון לשגר טיל לנתניה.
היעלמות הישראלים מעזה אפשרה לחמאס להפוך אותה למעבדת נפץ אחת גדולה. צבא של ממש הוקם, כולל זרוע אווירית וימית. עיר מנהרות שגבתה מחיר אנושי וכלכלי אימתני. וכמובן, מערך טילים שמנוהל מרחוק ללא מגע יד אדם, שרק כיפת ברזל היקרה מסוגלת לנטרל.
מעל לכל, שולט חוסר האונים הישראלי להסיר את האיום. כל בעל תפקיד יודע, או לפחות חושש, שניקוי עזה מממגורות הטרור יעלה במחיר הרוגים כבד. מערך הגנה אדיר ממדים ועתיר הוצאות, פרוס דרך קבע סביב הרצועה. במקביל, ישראל מאפשרת לחמאס להתחמש מחדש מהחשמל, המים וכמובן הכסף שהיא עצמה מספקת או מאפשרת להעביר. קברניטינו עושים זאת אף כי ידוע להם שחבית חומר הנפץ עתידה לשוב ולהתפוצץ על ראשינו. כדי לפתור בעיה קטנה - הפיגועים - יצרנו לעצמנו מלכודת גדולה: ירי טילים אינסופי וסבבי לחימה ללא קץ. הכישלון הזה של ההתנתקות מפואר במיוחד.
מחדל השיקום
"יש פתרון לכל מתיישב", היתה סיסמת מסע ההסברה מטעם הממשלה, במטרה לשכנע את הציבור שלמגורשים יש לאן ללכת אחרי שייזרקו מבתיהם. כמו מרכיבים אחרים בתוכנית (ראו בהמשך), גם להבטחה הזו, אם להתבטא בעדינות, לא היה כיסוי. הרוב המכריע של העקורים הושלכו לבתי מלון ולאכסניות. חלפו חודשים עד שעברו למושבות קרוואנים, ושנים עד שהצליחו להקים מחדש את בתיהם.
הפיצויים שהובטחו להם הגיעו באיחור, ובדרך כלל לאחר מאבקים מתישים בבתי משפט. בתנאים האלה, לא פלא שמשפחות רבות התפרקו, בני נוער הידרדרו לאלימות והתמכרויות, עסקים רבים קרסו וקהילות מגובשות נקרעו לגזרים. גורלם של אלה שנענו לקריאה להתפנות מראש, לא היה טוב יותר ממי שנגררו מהבית. "במבחן התוצאה, בלי שום היסוס, הכישלון הוא של הרשות המבצעת, אשר לא מילאה את המוטל עליה", קבע יו"ר הוועדה לבחינת הכשל בטיפול במפונים, השופט אליהו מצא.
פגיעה בדמוקרטיה
בהמשך לדברים האלה, לא מוגזם לטעון שההתנתקות גם הנחיתה מכה אנושה על יסודות הדמוקרטיה של ישראל. זה התחיל בכך שעצם המעשה היה מנוגד ב־180 מעלות להבטחות הבחירות של אריאל שרון ולקריירה הציבורית ארוכת השנים שלו. בבחירות 2003 שרון זכה בקולות הימין משום שהיה מוכר כ"אבי ההתנחלויות", לאחר שבמסע הבחירות יצא בשצף קצף נגד הצעת יריבו, עמרם מצנע, לסגת מעזה, ומשום שהבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב". אם היה מספר מראש על כוונתו ליישם גישה מדינית הפוכה לזו שהבטיח, ברור שלא היה נבחר.
בכך לא הסתיים מסע השקרים. בניגוד להבטחה לקבל את תוצאות המשאל שייערך בקרב מתפקדי הליכוד ("משאל המתפקדים מחייב", היו מילותיו) על אודות התוכנית, שרון התעלם מההפסד ודהר קדימה. הוא גם התעלם מהחלטת הממשלה שהוא עצמו העביר, לבצע את התוכנית בשלבים. וכמובן, אי אפשר לשכוח, כדי לארגן רוב מלאכותי לתוכנית בממשלה הימנית הנבחרת, הוא פשוט העזיב ארבעה שרים שהתנגדו לה. האיתרוג התקשורתי לשרון - כפי שהתבטא אז אמנון אברמוביץ', במעילה נוספת ביסודות הדמוקרטיה - אפשר לכל זה לעבור בלי קושי.
המהלכים הדורסניים של הרשות המבצעת גובו גיבוי מלא על ידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת. החוק, שאפשר לגרש עשרת אלפים איש מביתם - אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, חיים או מתים (כן, גם בתי הקברות נחפרו) - הועבר בלא כל קושי. בית המשפט העליון, זה שבשם ההגנה על כבוד האדם וחירותו פוסל בשל מה בכך חוקים, לפתע נאלם דום.
עקירתן בכוח של אלפי משפחות מבתים שבהם גרו עשרות שנים, נחשבה לדעת אהרן ברק ושותפיו למעשה סביר ומידתי. אם לא די בכל אלה - בגיבוי מלא של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, נקטה המשטרה כלפי המפונים והמוחים אלימות חסרת תקדים. "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל", קבע חבר הוועדה הנ"ל, פרופ' ידידיה שטרן. הוא היה עדין.
פצע פתוח
כשם שתוכניתו הגרנדיוזית של שרון, במלחמת לבנון הראשונה, להמליך בארץ הארזים ממשלה פרו־ישראלית - התרסקה, כך ההתנתקות השיגה תוצאות הפוכות מאלה שלהן קיווה. "מטרת התוכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר", נאמר בהחלטת הממשלה שאישרה את התוכנית. אולי אפשר לטעון שדמוגרפית כבר איננו מחוברים לעזה. בכל ההיבטים האחרים, כפי שהוסבר לעיל, אף לא אחת ממטרות ההתנתקות הושגו. נותרנו רק עם הפצע הפתוח של יהודים שפינו יהודים מבתיהם, על לא עוול בכפם של שני הצדדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו