כמה דקות אחרי שירד המסך על הדרבי התל־אביבי האחרון העונה והובטח הכתר, יצאה לתקשורת כרזה חגיגית בצהוב־כחול, כתובה באנגלית - Back2Back, ומעליה המספר 24. במכבי ת"א סופרים 24 אליפויות - 19 מקום המדינה, ועוד חמש בשנים שלפני, אף שהנתונים הרשמיים, גם בהתאחדות לכדורגל, מצביעים על 23 זכיות.
השנה הבעייתית שעליה לוקחת מכבי ת"א בעלות היא 1941, כששמעון מזרחי, מגדולי המכביסטים שגדלו כאן, חגג שנתיים. הליגה חולקה אז לבתים, ומכבי היתה ראש בית, אבל הבריטים לא אפשרו להשלים את העונה. ראשות הבית הספיקה לקברניטי הקבוצה לנכס עם השנים את האליפות של 1941. זה לא באמת משנה, גם 23 זה המון, וזה מגדיר את המועדון כחזק בישראל. להפועל ת"א, במקום השני, יש 13. למכבי חיפה - 12.
עונת 2020-2019 תיזכר כאחת מעונות הכדורגל המשונות וההזויות אי פעם, תודעתית וגם מקצועית, בימי חייה של מכבי ת"א, אבל היא גם עשויה - או עלולה, תלוי במתבונן - לייצר תפנית שכמותה התרחשה לפני 50 שנה בכדורסל. ב־1969 היתה הפועל ת"א קבוצת הכדורסל הטובה בארץ. היא זכתה באותה עונה בדאבל, באליפות ובגביע המדינה. מאז 1970, 50 שנה, השיגה הפועל אפס אליפויות ושני גביעי מדינה; מכבי ת"א זכתה מאז ב־43 אליפויות וב־36 גביעים.
_0.jpg)
אומרים שבכדורגל קשה לייצר הגמוניה מוחלטת, אבל קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א בדרך לעשות את זה. השבוע השיגה אליפות חמישית בשמונה עונות, ולמרות שלעולם אי אפשר לדעת, וגם קשה להעריך את צעדיו של בעל הבית מיטש גולדהאר בעשור הקרוב, זה עשוי להיות עשור צהוב לגמרי, עם שבע או שמונה אליפויות.
קחו, למשל, את מכבי חיפה, ובואו נלך כמעט 28 שנה אחורה, ל־1992, השנה שבה קנה אותה יעקב שחר. חיפה היא הקבוצה היחידה בישראל שמתקרבת למכבי ת"א בכל הנוגע לסטנדרטים של מועדון אירופי. בתשתיות הפיזיות היא אפילו עולה על התל־אביבית. מאז הגיע שחר לחיפה ועד היום השיגה הקבוצה שמונה אליפויות, כמעט כמו מכבי ת"א, שהשיגה את העשירית מאז 92'. ההבדל הוא במי שרלוונטית היום, ומי שכבר לא.
האליפות האחרונה של חיפה הושגה לפני כמעט עשור, בעונת 2011-2010. מאז קטפה מכבי ת"א חמש אליפויות. רוצים נתון מבהיל יותר מבחינת חוסר התחרותיות? שבו חזק: חיפה לא ניצחה את מכבי ת"א כבר שש שנים. מתוך 27 המפגשים האחרונים בין השתיים, חיפה ניצחה באחד, ת"א ב־18, ועוד שמונה הסתיימו בתיקו. זה נתון מדכא מבחינת התחרותיות בכדורגל הישראלי, אבל לאוהדי מכבי ת"א זו בשורה נהדרת.
העתיד שלה נראה כרגע די מובטח. אף שלעולם אי אפשר לדעת, תמיכתו של גולדהאר נראית יציבה. הוא בן 57, צעיר בהרבה מיענקל'ה שחר, שיחגוג 80 בשנה הבאה. גם היריבות הפוטנציאליות האחרות נמצאות באי ודאות. משה חוגג מחשב מסלול מחדש בבית"ר והולך לצמצום דרסטי בתקציב; עתידה של באר שבע לא ברור אחרי רעידת האדמה עם הליכתה של אלונה ברקת; והפועל ת"א, המועדון שהביא הכי הרבה אליפויות אחרי מכבי, קרובה היום בשאיפותיה יותר לבני יהודה מאשר לנמסיס הגדולה.
מה שמביא אותנו למאמן.
ולדימיר איביץ' נולד לפני 43 שנה. ולדימיר הוא לא שם יוגוסלבי כל כך כמו שהוא שם רוסי, ואיביץ' הודה השבוע שמדובר בהשפעה הסובייטית שעוד רווחה במולדתו בסוף שנות ה־70, רגע לפני שהמרשל טיטו עצם עיניים ויוגוסלביה התפרקה לשש רפובליקות. איביץ' היה קשר התקפי בפרטיזן בלגרד, לא הצליח להרים קריירה בגרמניה, והתחנה הבאה שלו היתה הליגה היוונית, שם שיחק בא.א.ק אתונה ובשתי הקבוצות של סלוניקי, פאוק ואריס. יש לו הופעה במונדיאל 2002 במדי סרביה־מונטנגרו.
בפאוק הוא קיבל הזדמנות ראשונה לאמן, קודם בנוער ואחר כך בבוגרים, שאיתם השיג את הגביע היווני. מכבי ת"א היתה התחנה הבאה.
מאז עידן מיטש גולדהאר שהביא את ג'ורדי קרויף, מחולל המהפכה התודעתית במועדון, איביץ' הוא המאמן הראשון שמשלים שתי עונות מלאות במכבי. כל קודמיו בתפקיד נבעטו למעלה ומצאו עצמם במועדונים גדולים. אוסקר גרסיה מאמן היום את סלטה ויגו הספרדית, פטר בוס את לברקוזן הגרמנית, ופאולו סוזה את בורדו הצרפתית. דווקא הבסקי פאקו אייסטראן, שזכה עם מכבי בכל שלושת התארים, פוטר מכל הקבוצות במקסיקו ובספרד שבהן אימן מאז שחוזהו במכבי לא הוארך.
לאחרונה קנה איביץ' בית בסלוניקי, וזה מתחבר להחלטה שלו לא להמשיך לשנה שלישית בקבוצה בגלל תחושת מיצוי. למרות קשיי הקורונה, ולמרות המצב הכלכלי הקשה ביוון וההתרסקות הכלכלית בקבוצות העילית היווניות, הוא ינסה למצוא שם עבודה, ואולי יחפש במדינה אחרת באירופה. זה אומר שגולדהאר ימשיך לחפש מאמן זר.
גם המבוקשים שבמאמנים הישראלים לא ממש מעניינים את הבעלים. אז נכון שברק בכר לקח שלוש אליפויות עם באר שבע, אבל גולדהאר ממשיך להאמין שהשינוי שהוא חולל במועדון נבע מהיכולת ליצור בועה מנותקת מההוויה הישראלית המקצוענית פחות.
איביץ' בנה קבוצה בצלמו. חזקה, קשוחה, לא מלהיבה במיוחד בסגנון, אבל בלתי מנוצחת ולא סופגת שערים. בחירתו של דן גלזר לכדורגלן העונה מספרת את הסיפור. חיילים צפון־קוריאנים ששומרים על הגבול בקו הרוחב 34 מול צבא הדרום נחשבים עבירים לעומת גלזר. או דניאל טננבאום, שוער אלמוני, עולה חדש מברזיל, שהוציא מהרשת שלו שמונה כדורים ב־33 משחקים. הגנת הברזל עזרה לו, אבל ההסבר הזה עושה עוול למי שבא בכלל כשוער שני לשוער יווני אומלל.
איביץ' סיים שתי עונות בהפסד ליגה אחד, לבני יהודה במחזור הסיום של העונה שעברה, אחרי שהאליפות כבר היתה בכיס. בעונה האחרונה הוא התגבר על לא מעט תקלות - פציעות, אובדן שחקני מפתח כמו אלי דסה והשוער ראיקוביץ', כישלונות נגד יריבות פושרות בשלב המוקדמות באירופה (כשהשיא הוא הדחה מביכה מול סודובה הליטאית), וכמובן, ההסתבכות של שני כוכבי הקבוצה עם שתי קטינות.
אחת התקלות הקשות השנה קרתה ב־21 בדצמבר 2019, כשמכבי ת"א הובילה 0:2 בדקה ה־32 של משחק הגביע מול אום אל־פחם מהליגה השנייה והצליחה לספוג שלישייה סנסציונית, שהדיחה אותה מהמשך המשחקים. החרפה הזאת צרבה את נפשו של איביץ'. עד אז הוא טעה לחשוב שמכבי שלו חסינה מכל פגע, ובמשחק ההוא לא העלה את השדרה המרכזית שלו - דן גלזר, איתן טיבי, אמאדור, ג'ראלדש, יונתן כהן ואייל גולסה.
החיים תחת איביץ' במכבי נחלקים לתקופה שלפני אום אל־פחם ולתקופה שאחריה. חלק מהשחקנים שהיו שותפים למעמד המביש הזה לא ראו הרכב חודשים קדימה, פשוט נמחקו. איביץ' לא שכח ולא סלח, ומאז כיווץ את סגל המשחק שלו וצמצם את מרווח השינויים. הוא הלך על בטוח.
אפשר לומר שמאז עידן גולדהאר, ובמידה רבה גם בזכות ג'ורדי קרויף, יוהרת המנצחים הנצחית, שריחפה מעל המועדון הצהוב לאורך עשרות שנים, פינתה את עצמה לענייניות דורסת. נכון שערן זהבי הוא סמל לכל מה שהיה טוב באמצע התהליך, אבל מכבי של היום לא זקוקה לו, לפחות לא במשחקיה בליגה, אף שהיתה שמחה לאחד כמוהו שיהדק את השורות וימתח את גו האוהדים אחרי המשבר התדמיתי בעקבות פרשת השחקנים והנערות.
גם כאן חסרונם של השניים, או העובדה שאחד מהם, מבשל שערים מחונן, ירד העונה דרסטית במספר הבישולים שלו, עוד לפני שהכל התפוצץ, מחזקים את האתוס: מכבי מעל כל שחקן, טוב ככל שיהיה.
ועוד דבר אחד. הניסוי המוצלח, הכמעט חד־פעמי, שבו כדורגלנים ישראלים, יחד עם זרים מדויקים, משדרגים את עצמם לרמה גבוהה, צריך להיות מובא בחשבון אצל אנשי ההתאחדות לכדורגל בשעה שהם מחפשים מחליף לאנדי הרצוג. הייתי מציע להם לחפש בקיטו, בירת אקוודור.
בקיטו יושב היום אבי המהפכה, ג'ורדי קרויף, שמכיר את הכדורגלן הישראלי. אומרים עליו שהוא הפך לכמעט ישראלי בשנותיו הארוכות אצלנו, אבל הוא עדיין מספיק אאוטסיידר, ויש לו יכולות ניהול מוכחות בעבודה לטווח רחוק עם כדורגלנים ישראלים. קיטו מעולם לא היתה העיר המועדפת על ג'ורדי. בראיונות איתו הוא תמיד סימן את תל אביב כמקום השני האהוב עליו, אחרי ברצלונה. תבדקו אצלו. מה יש לכם להפסיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
