30 שנות צעידה ממושכת בחורבות, אבל לעולם לא לבד, הסתיימו בשבוע שעבר, כשליברפול הבטיחה רשמית את זכייתה באליפות אנגליה ושמה קץ לתקופה שחונה הנמשכת מאז 1990.
נכון להיום, מדובר בקבוצת הכדורגל המלהיבה והמצליחה על הגלובוס. ב־13 החודשים האחרונים זכה המועדון באליפות אירופה (ליגת האלופות), באליפות העולם (גביע העולם לקבוצות), ועכשיו גם באליפות אנגליה.
התארים היו רק החותמת למה שהתגבש לאורך חמש עונות, שבמהלכן הפכה ליברפול מקבוצה שבירה ומפוררת למכונה קטלנית חסרת מעצורים. המנג'ר הגרמני יורגן קלופ, שעומד על הקווים באצטדיון אנפילד, הוא האחראי הבלעדי למהפכה, ובצדק מוזכר שמו עם גדולי המאמנים בהיסטוריה של המועדון - ביל שאנקלי, בוב פייזלי וקני דלגליש.
"זה רגע ענק, אין בי באמת את המילים לתאר אותו", מלמל קלופ כשדמעות מציפות את עיניו בראיון אמוציונלי לסקיי ספורטס, דקות לאחר שליברפול הבטיחה את הזכייה, שבעה מחזורים לפני סיום העונה. "אני מוצף לגמרי, מעולם לא חשבתי שארגיש משהו דומה. זה בלתי ייאמן, הרבה מעבר למה שחשבתי שאפשרי. לזכות באליפות עם המועדון הזה, זה דבר מדהים. זה בשביל קני דלגליש, בשביל סטיבי (ג'רארד), בשביל כולם.
"נכון, עדיין קשה בחוץ, ורבים סובלים מהמצב שיצרה הקורונה, אבל לא יכולנו להתאפק והיתה אצלנו השחקנים התפרצות שמחה. חשוב מאוד לחגוג עכשיו, כי הרגעים האלה בלתי נשכחים. יש לנו תמונות ניצחון מהעונה הזאת, ואני מבטיח שנשחזר אותן בעתיד עם האוהדים שלנו.
"ההישג הוא של השחקנים שלי. מה שהם עשו בשנתיים־שלוש האחרונות, זה משהו בלתי רגיל. אני עצמי לא חיכיתי 30 שנה לאליפות הזאת, אבל זו בהחלט היתה הקלה אדירה".
גיבור מהיער השחור
קלופ (53) גדל בעיירה גרמנית קטנה עם 2,500 תושבים בשם גלאטן, הממוקמת ביער השחור. בתי רעפים צבעוניים פזורים על גבעות ירוקות, ובמרכז העיירה עובר נהר גלאט, שממנו קיבלה את שמה. ליד בית הספר היסודי שבו התחנך קלופ, ומול מבנה בית העירייה הממורק, נמצא בית ילדותו: חזיתו צבועה לבן, ובפנים מתגוררת עד היום אמו אליזבת.
"במשחק הראשון שלנו יורגן רדף אחרי כדור והתנגש בשוער. הוא שבר את עצם הבריח ונקע את הכתף, אבל עדיין התייצב למשחק הבא. לא היה אכפת לו אפילו להיות 'נער כדורים', שמחזיר את הכדורים למגרש, זה היה עצום עבורו, כל עוד הוא שם. הוא היה נואש להיות מעורב בכל דרך אפשרית.
"נורברט נולד בעיירה קרובה לעיר מיינץ והיה אדם פעיל מאוד במועדון, תחילה בכדורגל ובהמשך גם בטניס; ובנו ירש ממנו את חדות הלשון, ההתלהבות והמרץ. אמא שלו ילידת גלאטן, משפחה ששורשיה נטועים כאן דורות אחורה. האנשים מהיער השחור מאוד שקטים ונינוחים. הם תמיד יעדיפו עבודה קשה. כשיורגן קופץ ותזזיתי, אני מייד רואה בו את נורברט. אבל כשהוא ספון בביתו כדי לצבור כוחות ולמצוא שקט ושלווה - זאת אמא שלו".
אביו היה לצידו לאורך כל הקריירה. בקבוצת הילדים של ראת', בקבוצת הנוער של ארגנזינגן, שאליה הסיע את בנו בכל יום לאימונים ולמשחקים, וגם בקבוצה הבוגרת של מיינץ. הוא לא זכה לראות את בנו כמאמן. בשנת 2000 הלך האב לעולמו בגיל 68, אחרי מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן.
"הוא היה גאה ביורגן", סיפר ל"דיילי טלגרף" קורט רייך, הנשוי לאיסולדה - הבכורה שבין שתי אחיותיו הבוגרות של קלופ. "נורברט היה מדבר עליו עם אחרים ומתגאה בו, אבל הוא לא היה אחד כזה שיגיד כל הזמן 'כל הכבוד'. הוא מיקד את יורגן בדברים שלא היו טובים, היה מותח עליו ביקורת כדי שיישאר עם רגליים על הקרקע".
קלופ כבר עלה לגדולה, אבל תהיו בטוחים שהוא נשאר עם רגליים עם הקרקע. ראת' בן ה־79 עדיין זוכר לפרטים את שיחת הטלפון שקיבל מקלופ ביום הולדתו ה־75. "הוא בירך אותי ואיחל לי כל טוב", סיפר בקול חנוק, "כאן זה הבית שלו, והוא מעולם לא שכח את זה".
רגליים מליגה רביעית
"היו לי רגליים של ליגה רביעית וראש של ליגת העל", מסכם קלופ את הקריירה הפושרת שלו ככדורגלן מקצועני. את סוף האייטיז, התקופה שבה זכתה ליברפול באליפות האחרונה שלה, העביר בין קבוצות חובבים מליגות נמוכות, ובמקביל למד באוניברסיטה תואר במדעי הספורט. בגיל 23 השיג חוזה מקצועני ראשון, בקבוצת מיינץ מליגת המשנה הגרמנית. 11 שנים שיחק שם.
בספר "קורא את המשחק" הוא חשף כי בילדותו בכלל חלם להיות רופא. "אבל אני לא מתכוון לשקר, אני לא חושב שהייתי מספיק חכם בשביל זה. כשחילקו את תעודות הגמר באוניברסיטה, המנהל אמר לי, 'אני מקווה שיסתדר לך עם הכדורגל, אחרת העתיד לא נראה כל כך טוב בשבילך'".
"הוא היה סטודנט טיפוסי של התקופה, גם במראה שלו וגם באישיות", אומר קפטן הקבוצה דאז, מיכאל שומאכר (62), "כשקלופ הגיע אלינו, הוא שיחק כחלוץ. הוא היה מהיר, עם משחק ראש טוב, אך הסתבך עם הצדדים הטכניים של המשחק. זה היה קשה לו. כשהכריזו את שמו באצטדיון, האוהדים היו שורקים בוז.
"אני זוכר שאחרי אחד המשחקים ישבנו בבריכת עיסוי, וקלופ אמר לי, 'מה אני יכול לעשות? המאמן רוצה תמיד להכניס אותי'. הוא ידע שהוא לא השחקן הכי גדול, אבל הוא עשה מה שנדרש ממנו".
בפברואר 2001 נאבקה מיינץ נגד ירידה לליגה השלישית, ואחרי שפיטר שלושה מאמנים, החליט נשיא המועדון, הראלד שטרוץ, על פתרון לא שגרתי מתוך חדר ההלבשה. זה היה רגע לפני משחק תחתית חשוב.
"קלופ היה מלא תשוקה, אדם רגיל עם אישיות מיוחדת", סיפר שטרוץ לבי.בי.סי, "היית יכול לראות, בכל המשחקים, שהוא מנהיג, שהוא כובש את האוהדים עם האישיות שלו. לכן החלטנו למנות אותו למאמן, וזאת היתה התפוצצות רגשות עבור כל תושבי העיר. הוא הוביל אותנו לתקופה הגדולה ביותר של המועדון".
ההשפעה היתה מיידית. מיינץ ניצחה את דואיסבורג 0:1 במשחקו הראשון של קלופ כמאמן, והמשיכה לשישה ניצחונות בשבעה משחקים, מה שסידר לה הישארות בליגה. ב־2004, אחרי שלוש עונות כמאמן, שבר קלופ את המנחוס והעלה את מיינץ לליגה הבכירה, הבונדסליגה. כעבור שנתיים הוא גם הביא אותה להופעה היסטורית בגביע אופ"א.
את הפרסום בקרב כלל הציבור בגרמניה רכש קלופ כששימש פרשן בשידורי הטלוויזיה של משחקי מונדיאל 2006, שנערכו במדינה. למרות שעדיין היה אז מאמן אלמוני - הוא הרשים את הצופים ביכולת ניתוח מרתקת והרבה צ'ארם."הוא אחד האנשים הכי מפורסמים בגרמניה", אומר חברו אולי גראף, מחבר הביוגרפיה "Kloppo Du Popstar", שהפכה לרב־מכר במדינה, "אבל הוא לא רוצה להיות פופ סטאר. הוא האיש של האנשים הפשוטים - הילד מהיער השחור, שהפך לגיבור".
לא מהפכן. נורמלי
את אשתו אולה (52), אחות במקצועה, הכיר קלופ בשנת 2005 בפאב במינכן, במהלך חגיגות האוקטוברפסט המסורתיות. היא עבדה שם כמלצרית, והוא ביקר במקום עם שחקני מיינץ. כעבור שלושה ימים הם עברו להתגורר יחד. יש לו ילד מנישואים קודמים, מארק קלופ (31), ששיחק קצת בדורטמונד לפני שפרש מכדורגל בגלל סדרת פציעות. גם לאשתו השנייה יש ילד מנישואים קודמים.
אחרי שבע שנים בחממה של מיינץ יצא קלופ החוצה, לדורטמונד. הוא זכה איתה בשתי אליפויות ברצף (2011, 2012) והוכתר למאמן העונה בגרמניה. ב־2013 הביא את דורטמונד עד גמר ליגת האלופות מול באיירן מינכן. דקה לפני ההארכה, במצב של 1:1, כבשה באיירן שער דרמטי וחטפה את הגביע.
המציאות היתה יכולה להיראות אחרת לגמרי אם קלופ היה נעתר ב־2014 להצעה לאמן את מנצ'סטר יונייטד. הוא השיב בשלילה, בין השאר מכיוון שאשתו הטילה וטו על המעבר למנצ'סטר. "היא אמרה לו שיונייטד לא מתאים לה", סיפר שחקן העבר פיל תומפסון, "משהו הרגיש להם מוזר. כשהגיעה ההצעה מליברפול, כעבור שנה, אולה כבר אמרה שזה מתאים. ככה הוא סיפר לי. זה כאילו הוא נועד לליברפול".
מבחינות רבות, ה"מרסיסיידרס" (הכינוי של ליברפול) הזכיר לקלופ את דורטמונד - מועדון שמזוהה עם מעמד הפועלים ומחזיק מורשת מכובדת ובסיס אוהדים רחב. הוא היה תפור על ליברפול: כשנכנס לנעליו הלא גדולות של ברנדן רודג'רס, קודמו בתפקיד, ביקש קלופ שיקראו לו "הנורמלי", בניגוד לתואר "המיוחד" שניכס ז'וזה מוריניו - אז מאמן צ'לסי.
"כשהלכתי להיות מאמן, לא חשבתי שאני הולך לעשות מהפכה בעולם הכדורגל", הודה קלופ בספר האלקטרוני "קורא את המשחק", "מעולם לא הקדשתי מחשבה מופרזת לכדורגל כשלעצמו, אלא רק למה שאני צריך לשפר - מוכנות לבצע ריצות, הגברה של הלחץ. אף פעם לא חלמתי על אליפויות.
"כשאני מסתכל אחורה על הפסדים, אני לא זוכר אותם כפספוס של הזדמנות לזכיייה בתואר, אני בכלל לא חושב במונחים הללו. גביעים ומדליות מוצאים את עצמם בסוף זרוקים באיזה חדר במועדון, ואתה שוכח מתי בדיוק זה היה ומי זכה באיזה גביע. מה שחשוב הוא הרגע עצמו, הזיכרון שהיית חלק מהמשחק. זה העיקר - הניסיון.
"עבורי כדורגל הוא עניין רציני במשך 90 דקות, וזה הכל. כל הקרקס שנבנה מסביב לו הוא מטורף, ולשמחתי אני מספיק חכם כדי להצליח לראות את כל זה. אני נוטה להעדיף גישה הרבה יותר הומוריסטית לנושא". כך, למשל, הוא הסביר בעבר את שיטת המשחק שלו, עוד מהתקופה שאימן בגרמניה. "ארסן ונגר (המאמן המיתולוגי של ארסנל; נ"ו) אוהב שהכדור בשליטה של השחקנים שלו. לשחק עם הכדור, מסירות. זה כמו תזמורת, אבל זה שיר שקט. אני מעדיף רוק כבד. אני תמיד רוצה את זה רועש".
ובאמת, הקבוצות של קלופ משחקות בסגנון הזה, "כדורגל האבי מטאל", וממש כמו הרוק הכבד - הוא מהיר, אנרגטי, אכזרי ומרגש. השחקנים שלו לוחצים את היריבה על כל המגרש, גורמים לה לבצע טעויות, ואז מגיבים במתפרצת מהירה וכובשים שער עוד לפני שהקבוצה השנייה מספיקה למצמץ. בשיטה הזאת הבקיעה ליברפול העונה יותר ממאה שערים בכל המסגרות שבהן שיחקה, ועדיין נשארו שישה משחקים לסיום העונה.
"כמו שירה לאוזנינו"
כשקלופ הצטרף לליברפול, היא היתה מדורגת במקום העשירי. מועדון שבור ומיואש, עם צלקות טריות שהותירה החלקה אחת על הדשא של סטיבן ג'רארד באפריל 2014 (שבגללה עלתה צ'לסי ליתרון ומנעה מליברפול את האליפות). ג'רארד עזב ללוס אנג'לס, לואיס סוארס נטש לברצלונה, ואז הגיע הגרמני הממושקף.
"כשהוא חתם בקבוצה, אני וחבריי התקשינו לקלוט שזה אמיתי", אמר השבוע לסי.אן.אן דן פילדסנד, שכתב ספר על הקשר שבין המועדון לעיר, "באותם ימים קלופ היה יותר גדול מהמועדון עצמו ויותר מוכר מכל השחקנים שהיו לנו. ליברפול היא עיר של חולמים, ופתאום בא אדם ואומר שהמטרה שלו היא להביא את ליברפול לפסגת הטבלה בתוך חמש שנים, ולזכות בתואר בתוך שלוש שנים. זה היה כמו שירה לאוזנינו. אמירה שכל האוהדים השתוקקו לשמוע במשך תקופה ארוכה".
"לפעמים הוא כמעט אתגר את האוהדים", אומר ג'ון גיבונס, אוהד שרוף שמפעיל את הפודקאסט "Anfield Wrap", "הוא כנראה המריץ אותנו יותר מכל מנג'ר אחר של ליברפול. הוא מתנהל כמו מנהל, אבל כזה שאתה רוצה לְרַצות".
בערך שבועיים לאחר הגעתו, אחרי שהקבוצה נכנעה 2:1 לקריסטל פאלאס, ההפסד הראשון שלו כמאמן ליברפול, סיפר קלופ לתקשורת שהרגיש "די לבד" כשראה את האוהדים נוטשים את אנפילד מייד לאחר שהקבוצה היריבה הבקיעה שער בדקה ה־82.
כעבור חודש חילצה ליברפול נקודה מול קבוצת התחתית ווסט ברומיץ'. זה קרה בזכות קאמבק הרואי ושער שוויון בדקה ה־95, שקבע 2:2. התגובות של השחקנים והאוהדים היו מוגזמות ביחס להישג - קלופ רץ עם שחקניו לעבר הצופים, וכך הם חגגו דקות ארוכות. אחר כך הודה לקהל על "האווירה הכי טובה מאז שהגעתי לכאן".
אז נכון, זה היה מוגזם, אבל גיבונס מבהיר כי "קלופ היה חייב לדבוק בתהליך. בכך הוא שלח מסר לאוהדים: זה מה שקורה כשאנחנו נשארים יחד עד הסוף - השחקנים ימשיכו להילחם אם אתם תמשיכו לעודד. יש בו משהו שגורם לך לסמוך עליו. הוא מנהיג, והוא יהיה מנהיג בכל דבר שיחליט לעשות. הוא יכול לנהל בנק, והוא יהיה מבריק בזה".
כולם פסעו בעקבותיו
קלופ נזקק לזמן ולמזומנים כדי לשקם את ההריסות באנפילד, והאוהדים נותרו סבלנים, כי הוא החדיר בהם את האמונה. בעונתו הראשונה סיימה ליברפול במקום השמיני בפרמייר ליג, ואז הצליחה לקפוץ עוד ועוד מדרגות - גם באיכות השחקנים שהצליחה להחתים, גם באיכות המשחק שהציגה, וגם במיקום בטבלה - פעמיים מקום רביעי, מקום שני בשנה שעברה, ומקום ראשון השנה.
את המזומנים הוא השיג ב־2018 בזכות מכירה בסכום מופרז של פליפה קוטיניו לברצלונה. 145 מיליון יורו הכניסה העסקה הזאת למועדון, מה שעזר לו לייצב את ההגנה עם קניית הבלם ההולנדי הבלתי עביר וירג'יל ואן דייק (84 מיליון) והשוער הברזילאי אליסון, שנקנה ב־75 מיליון מרומא - הקבוצה שממנה נרכש שנה לפני כן הסקורר המצרי מוחמד סלאח.
בין 2013 ל־2018 הפסיד קלופ שישה גמרים ברציפות. שלושה מהם היו עם ליברפול (גביע הליגה לסיטי ב־2016, גמר הליגה האירופית לסביליה באותה עונה, וגמר הצ'מפיונס לריאל מדריד ב־2018). אבל רגע לפני שמישהו הספיק לומר "לוזר", הגלגל התהפך כשליברפול זכתה בליגת האלופות אשתקד (0:2 על טוטנהאם). השנה, רגע לפני הקורונה, פספסה הקבוצה את ההזדמנות להגן על התואר כשהפסידה פעמיים לאתלטיקו מדריד בשמינית הגמר.
בביוגרפיה שפרסם רפאל הוניגשטיין, "קלופ מביא את הרעש", מספר עוזר המאמן פטר קרביץ, שהיה צמוד אליו בכל הקבוצות שבהן עבר בקריירה, כי קלופ "למד במיינץ את מכלול הדברים שמאפשרים לקבוצת כדורגל לתקתק. הוא לקח את כל ההתרחשויות שראה לאורך שנים בחדרי הלבשה, ניתח אותן והבין שהרבה מהן אפשר לפתור בעזרת שכל ישר. הוא מרגיש את הסיטואציה ומצליח לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון ובצורה הנכונה".
לכן קל מאוד להבין איך קלופ מצליח לשרוד הרבה זמן בכל מועדון - עד היום אימן רק בשלושה במשך 19 שנים - ולהישאר אהוב ומוערץ גם ביציעים, גם בחדרי ההנהלה וגם בקרב השחקנים. "מבלי להפחית מכבודם של כל המאמנים שעברו כאן לפניו, אני יכול להעיד שהרגשתי את ההבדל מהיום הראשון שבו הוא פסע בדלת", סיפר השבוע ל"סקיי ספורטס" קפטן ליברפול, ג'ורדן הנדרסון, "הוא פשוט שינה הכל במועדון, וכולם פסעו בעקבותיו.
"אחרי הניצחון בגמר ליגת האלופות בשנה שעברה אמרתי שזה לא היה אפשרי בלי קלופ, ואני אומר אותו הדבר לגבי הזכייה באליפות אנגליה. תבינו, כל הבדיחות במסיבות העיתונאים והתשוקה על הקווים - זה לגמרי מי שהוא. ברור שיש בו צד יותר אישי עם השחקנים, אבל הוא מוצא את האיזון המושלם בין החברות עם השחקנים לבין קשיחות במידה הנכונה".
המתלונן מליברפול
קלופ נותן תמיד את התחושה שהוא מרגיש בבית. תמיד חושף חיוך מלא שיניים צחורות, שהלבין בטיפול מתוקשר בסוף 2017 והפך מאז לסמלו המסחרי. הוא מתבדח הרבה, ולא חושש לדבר על פוליטיקה או על נושאים שנויים במחלוקת.
בראיון שהעניק לפני שנתיים ל"גרדיאן", אמר: "אני שמאלני, כמובן. הרבה יותר שמאל מאשר מרכז. אני מאמין במדינת רווחה. אין לי ביטוחים פרטיים. לעולם לא אצביע למפלגה רק כי היא הבטיחה להוריד את מדרגת המס העליונה. אם יש משהו שלא אעשה בחיי, זה להצביע לימין".
הוא היה מהמאמנים היחידים בליגה שהביעו בפומבי את דעתם לגבי הנושא הכי שנוי במחלוקת בממלכה - הברקזיט. "לא תמצאו פעם אחת בהיסטוריה שבה חלוקה הביאה להצלחה", הסביר את התנגדותו למהלך. ובאותה רוח לא היתה לו שום בעיה להודות שעשה השתלת שיער ("אני חושב שהתוצאות ממש מגניבות"). "כל עוד דברים לא משתנים, אמשיך לדבר כל הזמן", הסביר השנה מדוע הוא מכנה את עצמו בלעג "המתלונן מליברפול". "הכל נעשה למען השחקנים שלי, אני לא חושב על עצמי אפילו לשנייה אחת".
כשהקורונה סגרה את מגרשי הכדורגל, עלה חשש כבד כי הליגה תופסק וליברפול לא תשלים את הזכייה באליפות. במהלך תקופת הסגר בבריטניה הפתיע קלופ בשיחות זום עם אוהדים שנכנסו לבידוד. השבוע סיפר כי בתקופת הפגרה צפה שוב במשחקים מעונת הזכייה בצ'מפיונס ליג ובקליפים שמסתובבים ברשת ושלא ראה עד כה - "ראיונות קצרים שהחבר'ה נתנו, כל מיני סיטואציות או דברים שהאוהדים הכינו. היה לי הרבה מה לראות ולהשלים, וזה מה שעשיתי. הייתי אומר שעכשיו אני ברמה הנכונה מבחינת הידע שלי".
יש אדם נוסף, וקצת מפתיע, שקלופ זוקף לו מניות בהבטחת האליפות: מנכ"ל הבונדסליגה, כריסטיאן סייפרט, שהיה הראשון באירופה שהחליט על חידוש המשחקים. "שלחתי לו הודעת תודה, אמרתי לו שלא היינו זוכים בתואר בלעדיו".
לא נעצור פה
זאת האליפות ה־19 של ליברפול, והיא נצמדת מחדש למנצ'סטר יונייטד - שיאנית התארים האנגלית, עם 20 אליפויות. קלופ, שחתום במועדון עד 2022, העביר את סוף השבוע שעבר בניחותא בביתו שבליברפול והתכונן למשחק הבא של קבוצתו.
למרות שהפסיד השנה רק משחק ליגה אחד - 3:0 לווטפורד בחודש פברואר - אמר השבוע במסיבת עיתונאים: "לא משנה כמה תנסה להימנע מזה, הפסדים הם חלק מהמשחק. אני דוגמה טובה לכך שלמרות ההפסדים, החיים נמשכים. היו לי הפסדים אכזריים, המון הזדמנויות להתעצבן ולומר 'אני לא מוכן לנסות שוב'.
"מובן שלא קל לחוות כישלונות, אבל למדתי מכל הפסד. תמיד ידעתי איך להתמודד, וכך עשינו גם כאן, זה מה שהבחורים מליברפול עשו. הם הראו התפתחות. להיות כאן, במועדון הזה, שבו הכדורגל הוא פחות או יותר הכל עבור האנשים, זה באמת דבר גדול. האוהדים שלנו היו סבלנים איתנו לאורך השנים - הם ראו התפתחות, הם היו מרוצים ממנה, ונתנו לנו עוד זמן. זה מה שהופך את האליפות הזאת למיוחדת".
אבל גם ברגעי השמחה אחרי הזכייה לקלופ לא היתה בעיה לנזוף באוהדים הנלהבים, שפצחו בחגיגות ספונטניות והמוניות. "היה משהו אחד שלא אהבתי - ואני חייב לומר זאת: הסצנות שהתרחשו ברחובות העיר", הוא כתב לאוהדים במכתב שפרסם באתר המועדון, "גם אני אנושי, והתשוקה שלכם היא גם התשוקה שלי, אבל כרגע הדבר החשוב ביותר הוא להימנע מסוג כזה של התקהלויות. אנחנו חייבים זאת לאוכלוסיות בסיכון, לצוותי הרפואה, לשוטרים ולרשויות המקומיות.
"רוצים לחגוג? תחגגו, אבל בדרכים בטוחות ובמסגרות פרטיות, כדי שלא נסתכן בכך שהמגיפה האיומה הזאת תתפשט עוד יותר בקהילה שלנו. אם המציאות היתה אחרת, הייתי יותר משמח לחגוג יחד, לקיים מצעד ניצחון שיהיה אפילו גדול יותר מזה שקיימנו כשזכינו בשנה שעברה בליגת האלופות, כדי שנוכל לחלוק יחד את הרגע הכל כך מיוחד הזה. "עשינו כל כך הרבה כדי להילחם בקורונה, וחבל שכל המאמצים יירדו לטמיון. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לעשות את המעשה הנכון, וברגע זה הפירוש של להיות יחד משמעותו דווקא להיות כל אחד בנפרד".
מאוחר יותר במסיבת העיתונאים, כשנשאל על כך, הוסיף: "לא ראיתי תמונות מהחגיגות ברחובות, אני אפילו לא רוצה להסתכל עליהן. מה שאני רוצה זה להישאר בבית, לשמור מרחק ולעשות את הדבר הנכון. קראתי בעיתון גרמני שיש בעולם 700 מיליון אוהדי ליברפול. אם זה נכון, עדיין מצפה לנו יום שבו כל 700 מיליון האוהדים יוכלו לחגוג עם חבריהם.
"עד אז, 700 מיליון איש יכולים לחגוג בדיוק באותה צורה: בבית או ממש בכניסה אליו, לא בשום מקום אחר. אני רוצה לראות סרטונים מהסלון של כל העולם, איך כל אחד הגיב ברגע שזכינו באליפות. אלה תמונות שאני משתוקק שאנשים יעלו לרשת".
אליפות אחת ב־30 שנה זה נדיר, אבל קלופ קיבל תיאבון ורוצה עוד. "אני לא מתכוון לעצור פה, אנחנו לא נעצור. נישאר מרוכזים, כי אנחנו מזהים הזדמנות. אבל 'לא נעצור' אין פירושו שמעכשיו נזכה בכל דבר. נעשה הכל כדי להשתפר, ואני חושב שזה בהחלט אפשרי. אנחנו משתמשים בהיסטוריה שלנו, ולא נשארים תקועים מאחור בגללה".