בערך במחצית ספרו של אורהאן פאמוק, "איסטנבול, זיכרונות והעיר", מקדיש הסופר פרק טרגי־קומי מיוחד ל"אוניות שחצו את הבוספורוס, השריפות, הירידה מהנכסים, המעבר לבית אחר ואסונות אחרים". הפרק מבצע שני דילוגים בעת ובעונה אחת. האחד עובר במהירות מזיכרונות ילדות של פשיטות רגל ושל מריבות משפחתיות לתאונות ימיות, לשריפות בתים, להתאבדויות בקפיצה מגשרי הבוספורוס, לתאונות דרכים, לתיאור חזותי מפורט של בניין הנחצה לשניים מעוצמת פגיעתה של מיכלית ענק שהתנגשה במזח ועוד. הדילוג הנוסף עובר בין זיכרונות לסיפורים, לתצלומים, לאיורים, לשירים, למיתוסים ולדיווחים עיתונאיים, שהאחרון בהם מציע הנחיות מאוירות להיחלצות ממכונית טובעת.
"שריפות", כותב פאמוק בדברו על ההתייחסויות הרבות, "הן ההצגה הטובה בעיר". כך, במעברים ובנקודות מבט רבות, פורס לפנינו הסופר הן את איסטנבול, שהיא מושא סיפורו, והן את צורת הסיפור שבחר, השוזרת אלו באלו מקורות וסגנונות, זיכרונות אישיים וקולקטיביים, חוויות שחווה וחוויות שקרא עליהן. העיר בעבור פאמוק היא הספרות, והספרות סואנת ומרובת צמתים ומראות ממש כמו עיר.
פאמוק חיבר את "איסטנבול, זיכרונות והעיר" בשנת 2005, שנה לפני שזכה בפרס נובל, ושנים רבות לאחר שהתפרסם כאחד מגדולי סופרי טורקיה של ימינו. בייחודו של הספר אפשר להבחין כבר למקרא הכותרת, שאינה "זיכרונות העיר" אלא "זיכרונות והעיר". ו' החיבור משמשת פה גם כ־ו' ההפרדה. היא מבחינה בין מונוגרפיה עלילתית המבקשת לתאר את קורות המקום "כפי שהתרחשו", לבין ממואר ספרותי הרוקם יחדיו רסיסי מידע לכדי תמונה קליידוסקופית של עיר, ממואר המכיר מראש בעובדה שסיפור העיר שיספר לעולם לא יוכל לתפוס את כוליותה.
את הממואר מחבר פאמוק משילוב מקורות עשיר ומגוון כל כך, שלמעשה הופך את הספר מחיבור על עיר לחיבור על אמנות. אין מדובר רק בסיפורה של איסטנבול אפוא אלא גם בסיפורה של מלאכת עיצוב ההיסטוריה באמצעות תמונות, סיפורים, עדויות ומיתוסים רבים סביבה. בדפי הספר משולבים גם תצלומים ואיורים רבים, ומעניין לגלות כי בצעירותו עסק פאמוק בציור, ואפילו למד קצת אדריכלות.
פאמוק חוזר בספרו בתחילה אל שנות ילדותו בבית משפחה עשירה ולא מתפקדת היורדת מנכסיה, על רקע התהפוכות הפוליטיות שעברה המדינה במהלך המאה ה־20. "האובדן וההשפלה שירדו על איסטנבול עם נפילת הקיסרות הגיעו סוף־סוף, אף שבאיחור מה, ומסיבות אחרות, גם לביתנו", הוא כותב בתארו את חייו הראשונים. "החיים השניים", כתב, "אינם אלא הספר שבידך". התנועה הדיאלקטית בין הבית הפרטי לבית הלאומי וממנו לבית הספרותי (או האמנותי) חוזרת שוב ושוב לאורך כל הספר, וכל בית מאיר באור חדש את הבית השכן על מעלותיו ועל מגבלותיו.
בפרק "ארבעה סופרים עצובים ובודדים" מתאר פאמוק את פנייתם של סופרים בני העיר לתיאור מלנכולי של העבר שחלף (נפילת האימפריה העות'מאנית), כפתרון ביניים שיאפשר מראית עין של לאומנות שתספק את דרישת השלטון המדכא, אך גם הגנה מפני היסחפות לעריצות הלאומנית האלימה של בני דורם של הסופרים: "איסטנבול שנשאה את פצעי ההרס היתה העיר שלהם. הם הבינו שהם ימצאו את קולם רק בפואטיקה הנוגה של החורבן".
מוטיב החורבה והחורבן, במקרה זה, מתייחס אפוא הן לחורבן הפיזי של אימפריה והן לחורבן כוחה של האמנות לייצג את המציאות נאמנה. זוהי כפירה בריאליזם ובנקודת המבט האחידה לטובת ספרות המשמשת מעין בית רוחות רפאים, שזיכרונות העבר הקטועים מרחפים בין חדריו, מתנגשים ומשלימים זה את זה; או לחלופין ספרות של היעדר המשמשת מראה מעוותת, שרק קריאה קשובה בשתי וערב מסוגלת להתחקות אחר מניעיה.
אולם הפנייה לספרות של רסיסים המבוססת על מגוון מקורות אינה יכולה להתחמק מן הסדר העולמי החודר אל בין הדפים ומעצב את הזיכרונות המופיעים בהם. פאמוק מציין כי עיקר מקורותיו מגיעים מן המערב, בדמותם של יומני מסע וציורים של תיירים אירופאים שביקרו בעיר. הפנייה למקורות אלו, שחלקם כלל אינם אמינים ורבים מהם כוללים בעיקר תיאורים האופייניים למערבים המוקסמים מן המזרח, אינה בחירה כי אם הכרח, שכן "בני איסטנבול לא כתבו דבר וחצי דבר על עירם עד תחילת המאה ה־20".
כפועל יוצא מכך, דיוקנה של איסטנבול הנגלה מבין עמודי הספר אינו רק דיוקן מנופץ של אינספור נקודות מבט, אלא גם מעשה טלאים של סופר המתבונן בעולם מבעד לעדשות זרים הרחוקות מלהיות צלולות. אלו עדשות המביטות בעוני מחפיר ומגלות בו אקזוטיקה, מתרשמות מנפלאות ההרמון ומתעלמות מן הדיכוי שעליו הוא מבוסס, מביטות בסבלים קשי יום הנושאים משאות אדירים על גבם כאילו היה זה צעצוע ולא אדם בשר ודם.
מבטם של הזרים משתלב במבטו של פאמוק, שגם הוא, כאמור, גדל במשפחה בורגנית אמידה, ולכן חש מידה של ריחוק ממראות העוני היומיומיים של עירו. עם זאת, דווקא במבט הזר יש פוטנציאל של גילוי. הפילוסוף היהודי־גרמני ולטר בנימין המוזכר בספר, כתב במסה "שובו של המשוטט" כי מעטים הם הסופרים הכותבים על עיר הולדתם, שכן מה שמרגש את הזרים המבקרים בעיר הוא הפן האקזוטי, הציורי, ולא זיכרונותיהם האישיים. פנייתו למקורות מערביים, מספר פאמוק בעקבות זאת, העניקה לו, ולמיליוני תושבי איסטנבול נוספים, את "היכולת ליהנות מהאקזוטיות של עברם".
איסטנבול, זיכרונות והעיר / אורהאן פאמוק מטורקית: משה סביליה־שרון כנרת זמורה ביתן, 392 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו